רבינדרנת טאגור
 | |
| רבינדרנת טאגור בצילום לפני 1941 | |
| לאום | בנגל, הודו |
|---|---|
| עיסוק | מחבר, צייר, מוזיקאי |
| זרם ספרותי | מודרניזם קונטקסטואלי |
| יצירות בולטות | גיטאנג'לי, גורה, ג'ארה - באירה, ג'אנה גאנה מאנה, רבינדרא סאנג'יט, אמאר שונאר בנגלה (שמות היצירות הן תעתיק לעברית של שפת המקור) |
רַבִּינְדְרָנָת טָאגוֹר (בבנגלית: রবীন্দ্রনাথ ঠাকুর, קרי, רוֹבִּינְדְרוֹנאטְהְ טְהָאקוּר; 7 במאי 1861 – 7 באוגוסט 1941) היה משורר בנגלי, פילוסוף, ופטריוט הודי. הוא זכה בפרס נובל לספרות ב-1913 ובכך היה לאסיאתי הראשון שזכה בפרס נובל.
פרטים ביוגרפיים
טאגור נולד בקולקטה, בן הזקונים במשפחה משכילה ואמידה. טאגור היה ברהמין, וארנת הכהנים ההודית. אביו היה הפילוסוף והמנהיג הדתי דבנדרנת טאגור. טאגור התחנך בבית, ובגיל 17 נשלח ללימודים באנגליה, אותם לא סיים. בשלב מאוחר יותר של חייו עסק טאגור, פרט לעיסוקיו הספרותיים המגוונים, בניהול הנכסים המשפחתיים שהוריש לו אביו.
משתורגמו יצירותיו לאנגלית, הפך טאגור לפופולרי מאוד, והרבה לטייל בעולם במסגרת ביקורים בכנסים בהם נשא הרצאות, ובביקורי ידידות. טאגור הפך לדובר לא רשמי ומייצג של המזרח. מסעותיו העולמיים חידדו את הבנתו של טאגור לגבי סוגיות לאומיות ואזרחיות. השקפותיו החינוכיות הובילו אותו להקמת בית ספר, שנקרא ברהמהצ'רישרם (משמעות השם היא "מרכז הברהמהצ'ריה") במערב בנגל, בשטח שאביו הוריש לו מאחוזתו. ב-1901, הפך בית הספר לאוניברסיטת וישווה בהרטי. אוניברסיטה זו היא מהחשובות של הודו מ-1951.
טאגור היה לפרקים גם חבר בתנועה הלאומית ההודית, וגאנדי, לו טבע טאגור את הכינוי מאהטמה (הנפש הגדולה), היה חבר קרוב שלו. הוא תמך בתנועת העצמאות ההודית, ואף כתב על כך. ב-1915, קיבל טאגור תואר אבירות מהממלכה בריטית, שהוענק לו על ידי המלך ג'ורג' החמישי. בצעד יוצא דופן ויתר טאגור על התואר לאחר שנים אחדות, כמחאה על טבח אמריטסר. באירוע זה פתחו חיילים בריטים ללא אזהרה באש על הפגנה של המון הודי בחצר סגורה, והרגו 379 איש ופגעו בעוד כ-1,200 גברים, נשים וילדים חפים מפשע.
טאגור תמך בציונות באופן גלוי ונלהב. הוא טען כי הציונות היא "אחד הבסיסים של השלום והצדק העולמיים", וכן כי תפקידו של העם היהודי הוא לגשר בין מזרח למערב.[1]
ספרים רבים שלו תורגמו לעברית ורחוב נקרא על שמו ברמת אביב.
יצירתו הספרותית
”ההרים הם שאיפתה הנואשת של האדמה להגיע אל אשר לא יוגע”
אף על פי שטאגור ידוע בעיקר כמשורר, הוא כתב גם נובלות, מאמרים, סיפורים קצרים, יומני מסע, ודרמה. הוא כתב למעלה מ-2,000 שירים, הנחשבים כנכס צאן ברזל בכל תת-היבשת ההודית ובעולם כולו.
יצירתו של טאגור עוסקת בנושאים חברתיים, פוליטיים וחינוכיים, וחזונו על האחווה הכלל עולמית בין בני האדם. שירתו, לבד מעומקה הרוחני והרגשי, מבטאת לרוב את החגיגה של החיים והטבע. טאגור תופס את רבגוניותם של החיים כמקור בלתי נדלה של עונג כשלעצמו. האהבה היא מוטיב חוזר ביצירתו, והוא עסק לעיתים קרובות גם בפטריוטיזם. טאגור היה רגיש מאד לאירועים העולמיים שהתרחשו בזמנו, וכתב על כאבו ויאושו מהמלחמה.
שיריו נבחרו כהמנונים הלאומיים של הודו ובנגלדש. ב-1913, הוא זכה בפרס נובל לספרות, על תרגומיו מאנגלית ועל יצירתו גיטאנג'לי - אוסף שירים (1910). ראוי לציין, בלי להמעיט בערכו של טאגור כמובן, את עזרתו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס בתרגומה של גיטאנג'לי לאנגלית ובהבאת תשומת הלב של העולם המערבי ליצירותיו האהובות של טאגור, שבאותו זמן, היו נערצות בעיקר על בני עמו שבהודו, אשר הרבו לשיר ולדקלם מהן.
גם היום מהווה טאגור מקור השראה ליותר מ-200 מיליון אנשים במערב בנגל הודו ובנגלדש, ולאנשים בעולם כולו.
תרגומים לעברית
רבות מיצירותיו תורגמו לעברית. כל התרגומים נעשו מאנגלית, כשברוב המקרים התרגום משפת המקור הבנגלית לאנגלית נעשה על ידי רבינדרנת טאגור עצמו.
בין התרגומים שיצאו לאור בעברית:
- אספי פרי, תרגום: דוד פרישמן, הוצאת שטיבל, תרפ"ב, 1922
- בינת האינסוף, תרגום: יחיאל כרמון, הוצאת גל, תשנ"ה, 1995
- הבית והעולם, תרגום: פסח גינצבורג, הוצאת מצפה, תר"צ, 1930
- בסוד נשים, תרגום: פועה שלו-תורן, הוצאת יבנה, תשכ"ח, 1968
- בשורת אביב, תרגום: פועה שלו-תורן, הוצאת יבנה, תשל"ג, 1973
- גחליליות, תרגום ראשון: ראובן גרוסמן, הוצאת מסדה, תשי"ג, 1953 ; תרגום שני: פועה שלו-תורן, הוצאת יבנה, תשכ"ט, 1969
- הגנן, תרגום: דוד פרישמן, הוצאת מודן, תשמ"ה, 1985
- היא: סודות מאחורי הסארי, תרגום: דפנה לוי, הוצאת סער, תשס"ו, 2005
- הרדופים אדומים, תרגום: פועה שלו-תורן, הוצאת יבנה, תשל"ז, 1977
- חיטרא[2]: משחק במחלקה אחת, תרגום: דוד פרישמן, הוצאת שטיבל, תרפ"ב, 1922
- החיים והמתים וסיפורים אחרים, תרגום: ליאורה כרמלי, הוצאת אסטרולוג, תשס"ב, 2002
- הירח העולה, תרגום: דוד פרישמן, הוצאת שטיבל, תרפ"ב, 1922
- כניסה אסורה וסיפורים אחרים, תרגום: ליאורה כרמלי, הוצאת אסטרולוג, תשס"ב, 2002
- הלאומיות, תרגום: י. עדלמי, הוצאת טרקלין, תרפ"ג, 1923
- לאור השקיעה, תרגום: פועה שלו-תורן, הוצאת יבנה, תשכ"ט, 1969
- מתת אוהב, תרגום: פועה שלו-תורן, הוצאת יבנה, תשכ"ז, 1967
- נשמת האהבה, תרגום: ליאורה כרמלי, הוצאת אסטרולוג, תשע"ז, 2017
- סיפור בארבעה פרקים, תרגום: נפתלי גולן, הוצאת מסדה, תשכ"ח, 1968
- הספינה הטרופה, תרגום : אוריאל הלפרין, הוצאת מצפה, תרצ"א, 1930
- עלי ארח, תרגום: פועה שלו-תורן, הוצאת יבנה, תשי"ז, 1957
- צפרי נוד, תרגום: פועה שלו-תורן, הוצאת יבנה, תשי"ז, 1957
- שימיני כחותם, תרגום: פועה שלו-תורן, הוצאת יבנה, תש"ם, 1980
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: רבינדרנת טאגור |
 טקסט בוויקיטקסט: מחבר:רבינדרנאת טאגור |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רבינדרנת טאגור |
- אוניברסיטת וישווה בהרטי נוסדה בידי רבינדרנת טאגור
- רבינדרנת טאגור, באתר פרס נובל (באנגלית)
- ביוגרפיה קצרה של רבינדרנאת טאגור באתר אישי רחוב (בעברית)
- (Rabindranath Tagore (1861 -1941, ביוגרפיה באנגלית על רבינדרנאת טאגור, באתר האינטרנט העוסק בדת אשר משפחת טאגור הייתה ממייסדיה, הברהמו סאמאז'.
- Rabindranath Tagore in London - By William Rothenstein
- רבינדרנת טאגור, במיזם "אישי רחוב"
- משיריו שפורסמו לראשונה במגזין Poetry שבעריכת הרייט מונרו
- חומר בארכיון האינטרנט על יצירותיו של רבינדרנת טאגור
- רשימת כתביו של רבינדרנת טאגור, באתר הספרייה הלאומית
- שלומית פלאום. רבינדרא-נת טגור. המשורר, הפילוסוף, הסופר, המחנך, הקומפוזיטור, הצייר, המרצה והנוסע, בצירוף תרגומים מבנגלית, סנסקריט, ואנגלית וציורים מאת המחברת, מהדורה ראשונה תש"ו - 1946, הוצאת "שנטי" ירושלים, 213 עמ'.
- נורית גוברין. 'נוסעת אלמונית. שלומית פלאום: חיים ויצירה', הוצאת כרמל, ירושלים, תשס"ה/2005, 375 עמ'. על הודו ועל טאגור: עמ' 142 - 199.
הערות שוליים
- ^ The English Writings of Rabindranath Tagore: A miscellany
- ^ שיבוש השם צ'יטרה (চিত্রা)
| זוכי פרס נובל לספרות | ||
|---|---|---|
| 1901–1925 | פרידום (1901) • מומזן (1902) • ביירנסון (1903) • אצ'גראי, מיסטרל (1904) • סנקביץ' (1905) • קרדוצ'י (1906) • קיפלינג (1907) • אויקן (1908) • לגרלף (1909) • הייזה (1910) • מטרלינק (1911) • האופטמן (1912) • טאגור (1913) • לא חולק (1914) • רולן (1915) • היידנסטם (1916) • גילרופ, ה. פונטופידן (1917) • לא חולק (1918) • שפיטלר (1919) • האמסון (1920) • פרנס (1921) • בנאבנטה (1922) • ייטס (1923) • ריימונט (1924) • שו (1925) | 
|
| 1926–1950 | דלדה (1926) • ברגסון (1927) • אונדסט (1928) • מאן (1929) • לואיס (1930) • קרלפלט (1931) • גולסוורתי (1932) • בונין (1933) • פיראנדלו (1934) • לא חולק (1935) • או'ניל (1936) • גאר (1937) • בק (1938) • סילנפא (1939) • לא חולק (1940–1943) • ינסן (1944) • מיסטרל (1945) • הסה (1946) • ז'יד (1947) • אליוט (1948) • פוקנר (1949) • ראסל (1950) | |
| 1951–1975 | לגרקוויסט (1951) • מוריאק (1952) • צ'רצ'יל (1953) • המינגוויי (1954) • לכסנס (1955) • חימנס (1956) • קאמי (1957) • פסטרנק (1958) • קווזימודו (1959) • פרס (1960) • אנדריץ' (1961) • סטיינבק (1962) • ספריס (1963) • סארטר (1964) • שולוחוב (1965) • עגנון, זק"ש (1966) • אסטוריאס (1967) • קאוובטה (1968) • בקט (1969) • סולז'ניצין (1970) • נרודה (1971) • בל (1972) • וייט (1973) • יונסון, מרטינסון (1974) • מונטאלה (1975) | |
| 1976–2000 | בלו (1976) • אליכסנדרה (1977) • בשביס-זינגר (1978) • אליטיס (1979) • מילוש (1980) • קנטי (1981) • גארסיה מארקס (1982) • גולדינג (1983) • סייפרט (1984) • סימון (1985) • סויינקה (1986) • ברודסקי (1987) • מחפוז (1988) • סלה (1989) • פס (1990) • גורדימר (1991) • וואלקוט (1992) • מוריסון (1993) • אואה (1994) • היני (1995) • שימבורסקה (1996) • פו (1997) • סאראמאגו (1998) • גראס (1999) • שינג'יאן (2000) | |
| 2001 ואילך | נייפול (2001) • קרטס (2002) • קוטזי (2003) • ילינק (2004) • פינטר (2005) • פאמוק (2006) • לסינג (2007) • לה קלזיו (2008) • מילר (2009) • ורגס יוסה (2010) • טראנסטרמר (2011) • מו (2012) • מונרו (2013) • מודיאנו (2014) • אלכסייביץ' (2015) • דילן (2016) • אישיגורו (2017) • טוקרצ'וק (2018) • הנדקה (2019) • גליק (2020) • גורנה (2021) • ארנו (2022) • פוסה (2023) • האן (2024) | |
23302817רבינדרנת טאגור