קרב לאוקימנה
 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה הפלופונסית | ||||||||||||||||||
| תאריך | 435 לפנה"ס | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב אחרי | קרב סיבוטה (433 לפנה"ס) - קרב ימי | |||||||||||||||||
| מקום | ליד כף לאוקימנה, בדרום מזרח האי קרקירה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון הקרקירים | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב לאוקימנה הוא קרב ימי שנערך ב-435 לפנה"ס בין צי קֶרְקִירָה לבין צי קוֹרִינְתוֹס ובנות בריתה. לֶאוּקִימְנֵה (Λευκίμνη, Leukymne) הוא כף בדרום מזרחו של האי קרקירה (קוֹרְפוּ של ימינו), הנקרא כיום כף לפקימו (Lefkimo). הקרב נסתיים בניצחון הקרקירים, והיה אחד האירועים המיידיים שגרמו לפרוץ המלחמה הפלופונסית בין אתונה וספרטה (431-404 לפנה"ס).
רקע היסטורי
קרקירה וקורינתוס היו שתי פּוֹלֵייס שהתחרו ביניהן על השליטה במסחר הימי. קורינתוס ניצבה בצומת נתיבי המסחר הימי והיבשתי בין צפון יוון לדרומה ובין מערב יוון למזרחה, וכך קנתה את עושרה ועוצמתה. הקורינתים, לדברי תוקידידס, אף היו הראשונים מבין היוונים שבנו טריאֵרות, אותן אוניות קרב משוכללות בעלות שלוש שורות משוטים, שהיו לאוניות הקרב הסטנדרטיות בים התיכון במאות ה-5 וה-4 לפנה"ס.[1] קרקירה, שנוסדה על ידי מתיישבים קורינתיים במאה ה-8 לפנה"ס, חלשה על נתיבי הסחר הימי עם איטליה, וברבות השנים הפכה לאחת הערים העשירות והחזקות ביוון. הקרקירים השקיעו מאמצים רבים בפיתוח ציים המלחמתי, להגנת מסחרם הימי מפני מתחרים ופירטים, וכשפרצה המלחמה הפלופונסית עמדו לרשותם 120 טריארות - הצי המלחמתי השני בגודלו מבין היוונים אחרי זה של אתונה.[2]
שורש הסכסוך, שהביא להתלקחות מלחמה גלויה בין השתיים, הייתה אֶפּידַמְנוֹס, קולוניה שייסדו מתיישבים קרקירים וקורינתים עוד ב-627 לפנה"ס לערך בחוף איליריה שבים האדריאטי. בעיר זו התנהל מזה שנים אחדות "ריב סיעות" (stasis) עקוב מדם בין המצדדים בדמוקרטיה לבין האוליגרכים. אנשי הסיעה הדמוקרטית פנו בבקשת עזרה אל קרקירה, העיר המייסדת, אך בקשתם נדחתה. לאחר שנועצו באורקל מדלפי, פנו אל קורינתוס, אשר ראתה בכך שעת כושר להכות ביריבתה, נעתרה ושלחה אל אפידמנוס חיל מצב שהשתלט על העיר. התערבותה של קורינתוס הייתה לצנינים בעיני הקרקירים, ועל כן שיגרו אל אפידמנוס צי של ארבעים אוניות, והטילו עליה מצור מן הים ומן היבשה. מעשה זה הביא את הקורינתים להכרזת מלחמה על קרקירה ולדחיית כל נסיונותיהם של הקרקירים לפתור את הסכסוך במשא ומתן ביניהם.
ההכנות לקרב
הקורינתים ובעלי בריתם כינסו צי פלישה בן 75 אוניות ואלפיים הופליטים, אותם התכוונו להנחית בחוף כדי להכריע את אויביהם ביבשה.[3] קרוב לוודאי כי כשלושים מן האוניות היו טריארות מהירות והיתר מובלות-חיילים, שכן בתיאורו את הכנות הקורינתים למלחמה מציין תוקידידס כי "הקורינתים עצמם התקינו משלהם שלושים אוניות".[4]
הקרקירים, ש-40 מאוניותיהם כבר עסקו במלאכת המצור על אפידמנוס, מיהרו להכין כמה שיותר מאוניותיהם לקראת ההתמודדות הצפויה. את הישנות שבהן חיזקו ובאחרות ערכו תיקונים קלים. בסיום ההכנות מנה ציים הנוסף סך 80 אוניות.
הקרב ותוצאותיו
הקרקירים ביקשו להימנע מהתמודדות, ואף שלחו בשנית שליחים אל הקורינתים לשכנעם ליישב את המחלוקת במשא ומתן. אך לאחר שחזרו השליחים בידיים ריקות, יצאו לקראת אויביהם והתנגשו בהם ליד כף לאוקימנה. אוניות הקורינתים ובעלי בריתם, שרבות מהן היו כבדות-תנועה ותמרון בשל ההופליטים הרבים שעל סיפוניהן, ניגפו ביד הקרקירים. תוקידידס אינו מתאר את מהלך הקרב, וכל שידוע לנו מפיו הוא כי "הקרקירים נחלו ניצחון גדול, והשמידו חמש-עשרה אוניות מאוניות הקורינתים".[5] הקרקירים הקימו מצבת ניצחון בלאוקימנה, סמוך לזירת הקרב, והרגו את כל השבויים שנפלו לידיהם, מלבד הקורינתים.
ניצחונה של קרקירה היה שלם, כי ממש באותו יום הצליחו כוחותיה הצרים על אפידמנוס להכריע את מגיני העיר והיא נפלה לידיהם. עתה, כשהשליטה בים בידיהם, פשטו הקרקירים על מושבות קורינתוס ובעלות בריתה באזור והסבו להן נזקים, אך הקורינתים, שאיבדו בקרב הימי מחצית מאוניותיהם, לא יכלו להושיען.
התבוסה לא ריפתה את ידי הקורינתים, ובשנתיים שלאחריה השקיעו את כל מאמציהם בבניית צי מלחמתי חדש וגדול פי כמה. היה זה סימן לבאות. שנתיים אחר כך, ב-433 לפנה"ס, התמודדו ציי שתי היריבות בשנית, בקרב סיבוטה, אלא שהפעם השתתפה בלחימה פוליס נוספת - אתונה, אויבתה של ספרטה.
מקורות
- תוקידידיס, תולדות מלחמת פילופוניס. תרגם מיוונית והוסיף הערות א' א' הלוי, הקדים מבוא א' פוקס. ירושלים, מוסד ביאליק, תשי"ט.
- משה עמית, תולדות יוון הקלאסית. ירושלים, הוצאת י"ל מאגנס, תשמ"ד.
- Thucydides. Translated by C.F. Smith. The Loeb Classical Library, Vol. 1. Cambridge and London, Harvard University Press, 1919 ( reprinted 1980).
- Diodorus. Translated by C.H. Oldfather. The Loeb Classical Library, Vol. 4. Cambridge and London, Harvard University Press, 1946 ( reprinted 1970).
- A.W. Gomme, A Historical Commentary on Thucydides. Vol. 1: Introduction and commentary on Book I. Oxford, Clarendon Press, 1945 (reprinted 1982).
- J.S. Morrison and J.F. Coates, The Athenian Trireme. Cambridge, Cambridge University Press, 1986.
הערות שוליים
