קרב טורגאו
.jpg) | ||||||||||||||||||
| פרידריך הגדול לאחר טורגאו, מאת ברנהרד רודה | ||||||||||||||||||
| מערכה: המלחמה השלזית השלישית (מלחמת שבע השנים) | ||||||||||||||||||
| תאריך | 3 בנובמבר 1760 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | רמות זיפטיץ, ליד טורגאו, סקסוניה, האימפריה הרומית ה"קדושה" | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
51°34′30″N 12°55′30″E / 51.57500°N 12.92500°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון פרוסי[1][2] | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב טורגאו (בגרמנית: Schlacht bei Torgau) התרחש ב-3 בנובמבר 1760 שבמסגרתו נלחם הצבא הפרוסי בפיקודו של פרידריך השני, מלך פרוסיה, בצבא אוסטרי בפיקודו של פלדמרשל לאופולד יוזף פון דאון. הפרוסים זכו בניצחון פירוס באחד הקרבות העקובים ביותר מדם במלחמה השלזית השלישית (חלק ממלחמת שבע השנים).
רקע
באוגוסט, החמיץ דאון הזדמנות להשמיד את הצבא הפרוסי העיקרי בשלזיה. כשהוא בנחיתות מספרית של אחד לשלושה, חמק פרידריך מהמלכודת האוסטרית על ידי ריסוק הקורפוס של הפלדצוגמייסטר ארנסט גדעון פון לאודון בקרב ליגניץ. כאשר התמהמהו הפרוסים בשלזיה, תקפו אותם אויביהם הרבים יותר. 18,000 האוסטרים של פלדצוגמייסטר פרנץ מוריץ פון לאסי חברו לכוח הרוסי של הגנרל טוטלבן ליד ברלין, ויצרו כוח משותף של 35,000 איש. בעוד 13,000 פרוסים תפסו מחסה במצודת שפנדאו, לאסי וטוטלבן שבו 3,000 פרוסים בברלין ב-9 באוקטובר.[6]
תוכניות
בסוף אוקטובר חמק דאון משלזיה ונע מערבה לסקסוניה, שם חבר אליו לאסי עם הקורפוס שלו. כאשר ממשלתו הורתה לו לעמוד ולהילחם בפרוסים, בחר דאון עמדה בגבעות זיפטיץ, ממש ממערב לטורגאו.
הגבעה שימשה את היינריך, נסיך פרוסיה (1726–1802), בשנת 1759 והייתה מוגנת במערב על ידי אבטים ובדרום על ידי נחל קטן. האוסטרים פנו דרומה, כאשר הקורפוס של לאסי קרוב יותר לטורגאו וצבאו של דאון רחוק יותר למערב.[7] בסך הכול, דאון ולאסי העמידו 42,000 חיילי רגלים, 10,000 פרשים ו-275 תותחים.[8]
פרידריך החליט לשלוח את הגנרל האנס יואכים פון ציטן למשוך את תשומת ליבו של דאון מדרום, בעוד המאמץ העיקרי שלו יבצע איגוף סביב הקצה המערבי של הקו האוסטרי כדי לתקוף מצפון.
הקורפוס של ציטן כלל 21 גדודי רגלים ו-54 אסקדרוני פרשים, בעוד הצבא העיקרי של פרידריך פרס 41 גדודים ו-48 אסקדרונים.
בסך הכול היו לפרוסים 35,000 חיילי רגלים, 13,500 פרשים ו-309 תותחים.[8]
הקרב
בשעות הצהריים נמצא הצבא הפרוסי העיקרי כשהוא מתקשה לנוע ביערות שמצפון לעמדתו של דאון. באותו זמן, המשמר הקדמי של ציטן הסתבך בקרב עם חיל הרגלים הקל של הקרואטים, שהשתייכו לקורפוס של לאסי. דאון זיהה בערנות את התמרון הפרוסי והסיט את הקו הראשון שלו לצד הצפוני של הגבעות. עד מהרה התפתח דו-קרב ארטילרי בין לאסי לציטן. מששמע את ירי התותחים וחשש שציטן סופג מכה קשה, החליט המלך הפרוסי לפתוח בהתקפה מוקדם מהצפוי, עם עשרה גדודי רימונאים (גרנדירים). אש תותחים ומוסקטים אוסטרית מרוכזת גגבעה לאובדן של 5,000 פרוסים בטווח של חצי שעה.[9]
כאשר הגיע הגוף העיקרי של חיל הרגלים לזירה, גם הוא נשלח להתקפה במעלה הגבעה. דאון נאלץ להפעיל את העתודות שלו כדי להביס את ההתקפה השנייה. הפרשים הפרוסים בפיקוד גאורג לודוויג, נסיך הולשטיין-גוטורפ, ניסו לשבור את הקו האוסטרי, אך גם הם נכשלו. פגז שרוף פגע בפרידריך בחזהו והוא נסוג לכפר אלסניג במצוקה ניכרת. המלך בילה את הלילה בישיבה על המדרגה התחתונה של מזבח הכנסייה בהמתנה לחדשות משדה הקרב. דאון נפצע ברגלו ובסביבות השקיעה פנה לטורגאו כדי לחבוש את פצעו.[10] המפקד האוסטרי שלח את הגנרל צ'ארלס פלין למסור הודעת ניצחון ראשונית לקיסרית מריה תרזה בווינה.
המפנה בקרב חל עם רדת החשיכה, כאשר הטורים של ציטן, שהיו עד אז מעורבים בקרב חסר תכלית עם לאסי, פתחו לבסוף בהסתערות רבתי. בהסיטו את הקורפוס שלו מערבה, הוא מצא סוללה לא שמורה בין שתי בריכות והשליך חמישה גדודים אל הפרצה. ציטן ניצל את הפריצה הראשונית עם יתרת חיל הרגלים שלו, ובמהרה השיג הקורפוס שלו דריסת רגל על הגבעות. כששמע על הקרב של ציטן, הוביל הלוטננט גנרל יוהאן דיטריך פון הילזן את ניצולי הצבא העיקרי להתקפה אחרונה. כשהם מותקפים מצפון ומדרום, החלו לבסוף הקווים האוסטריים להתפורר.[11]
אנשיו של ציטן תפסו את סוללת התותחים האוסטרית והפנו את התותחים אל בעליהם הקודמים, שניסו פעמיים ללא הצלחה להשיב לידיהם את הסוללה האבודה. עד השעה 21:00 דעך הקרב כאשר הפרוסים עדיין שולטים בגבעות.
תוצאות
הפרוסים ניצחו בקרב אך במחיר כבד. הם הודו באבדות של 16,670 איש, בעוד האוסטרים איבדו 15,897, כולל כ-10,000 איש ו-49 תותחים שנשבו.[8][12] מומחה אחד כותב:
אפילו לאחר כל שפיכות הדמים הזו, קרב טורגאו הכריע מעט מאוד במונחים אסטרטגיים, שכן דאון עדיין החזיק בדרזדן ובדרום סקסוניה, בעוד לאודון המטריד היה חופשי לתפוס מפקדות חורף בשלזיה.[11]
הקרב הותיר את שני הצדדים מותשים. לאחר שאיבדה כמות אנשים שווה אם לא גדולה מזו של אויבה, נחלשה פרוסיה שוב באופן חמור. עם זאת, ללא סיכוי לניצחון מכריע נגד הפרוסים, ועם משאבים כספיים מתדלדלים, גם אוסטריה איבדה הרבה מכוחה ההתקפי.[13] לאחר המערכה של 1760, היה עליה לצמצם את גודל צבאה, מה שהותיר תקווה קלושה למחוץ את פרוסיה ללא עזרת רוסיה, אשר נסוגה ב-1762. עבור האוסטרים, הקרב היה לפיכך מכה פסיכולוגית קשה שהפחיתה את תקוותם לזכות בניצחון מכריע.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ Bond 1998, p. 22.
- ^ 2.0 2.1 Nolan 2017, p. 193.
- ↑ Duffy, Army, p 235. Duffy gives all strengths and losses.
- ^ 4.0 4.1 Clodfelter 2017, p. 82.
- ^ 5.0 5.1 Duffy, Military Life, p. 217
- ↑ Duffy, Army, p 194
- ↑ Duffy, Army, p 194-195
- ^ 8.0 8.1 8.2 Duffy, Army, p 235
- ↑ Duffy, Army, p 195
- ↑ Duffy, Army, p 195-196
- ^ 11.0 11.1 Duffy, Army, p 196
- ↑ Szabo, p. 322.
- ↑ Frederick II, Jean-Paul Bled
ביבליוגרפיה
- Duffy, Christopher. The Army of Frederick the Great. NY: Hippocrene Books, 1974. מסת"ב 0-88254-277-X
- Duffy, Christopher. The Military Life of Frederick the Great. Atheneum, 1986. מסת"ב 0-689-11548-2
- Szabo, Franz. The Seven Years War in Europe: 1756–1763. Routledge, 2013, מסת"ב 978-1-317-88696-9.
- Clodfelter, M. (2017). Warfare and Armed Conflicts: A Statistical Encyclopedia of Casualty and Other Figures, 1492-2015 (4th ed.). Jefferson, North Carolina: McFarland. ISBN 978-0-7864-7470-7.
- Bond, Brian (1998). The pursuit of victory : from Napoleon to Saddam Hussein. Oxford: Oxford University Press. ISBN 978-0198207351.
- Nolan, Cathal J. (2017). The allure of battle : a history of how wars have been won and lost. Oxford, UK: Oxford University Press. ISBN 978-0195383782.
קרב טורגאו42627508Q688802