קרב באנוקברן
 | ||||||||||||||||||
| תמונה זו מתוך הסקוטישכרוניקון (Scotichronicon, סביבות 1440) היא התיאור הידוע הראשון של הקרב. המלך רוברט, המניף גרזן קרב, והמלך אדוארד, הנמלט לעבר סטירלינג, מתוארים בהבלטה, יחד עם מיזוג של אירועי שני ימי הקרב. | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות הסקוטית הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 23 ביוני 1314 – 24 ביוני 1314 (יומיים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | באנוקברן, דרומית לסטירלינג, סקוטלנד | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון סקוטי מכריע | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
† - נהרגו בקרב | ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
קרב באנוקברן (בגאלית סקוטית: Blàr Allt nam Bànag או Blàr Allt a' Bhonnaich, באנגלית: Battle of Bannockburn) היה קרב שנערך בין 23 ל-24 ביוני 1314 במסגרת מלחמת העצמאות הסקוטית הראשונה בין צבא ממלכת סקוטלנד, בפיקודו של רוברט דה ברוס, לצבא ממלכת אנגליה, בפיקודו של אדוארד השני, והסתיים בניצחון סקוטי מכריע. אף על פי שלא הביא לסיום המלחמה, אשר נמשכה כ-14 שנים נוספות, היווה הניצחון נקודת ציון בהיסטוריה של סקוטלנד[4][5].
ב-1313, לאחר שדרש רוברט דה ברוס מכל תומכיו של מלך סקוטלנד המודח ג'ון באליול להכיר בו כמלכם או לאבד את אדמותיהם, פלש אדוארד השני לסקוטלנד. בנוסף, באותה עת הייתה נתונה טירת סטירלינג, מצודה סקוטית שנכבשה על ידי האנגלים, תחת מצור של צבא סקוטי. המלך אדוארד כינס צבא רב עצמה, שהורכב מחיילים מאנגליה, מאירלנד ומויילס, במטרה להסיר את המצור – הצבא הגדול ביותר שפלש אי פעם לסקוטלנד. הניסיון להגיע לטירה ולהסיר את המצור נכשל, לאחר שנחסמה דרכו של הצבא האנגלי על ידי צבא סקוטי קטן יותר, בפיקודו של רוברט דה ברוס[4].
הצבא הסקוטי נחלק לשלוש יחידות שכונו "סקילטרון"[6], עליהן פיקדו רוברט דה ברוס, אחיו אדוארד ברוס ואחיינו, רוזן מוריי. לאחר שסר הנרי דה בוהון נהרג על ידי ברוס ביומו הראשון של הקרב, נסוגו הכוחות האנגליים וחנו למשך הלילה. סר אלכסנדר סטון, אציל סקוטי שתמך באדוארד ולחם בשורות הצבא האנגלי, ערק באותו לילה לצידו של ברוס וסיפק לו מידע אודות מיקומו של מחנה האנגלים והמורל הנמוך השורר בו. רוברט דה ברוס החליט לצאת למתקפה כוללת, ולהשתמש ביחידות הסקילטרון במערך התקפי, אסטרטגיה אותה לא ניסה קודמו, ויליאם וולאס. הצבא האנגלי הובס בקרב סדור אשר הסתיים במותם של מספר מפקדים בולטים, כולל רוזן גלוסטר וסר רוברט דה קליפורד, ובנפילתם בשבי של רבים אחרים[4].
הניצחון על האנגלים בבאנקבורן הוא הניצחון המפורסם ביותר בהיסטוריה הסקוטית, והונצח פעמים רבות במשך מאות שנים באמנות ובשירים. הקרן הלאומית לסקוטלנד (National Trust for Scotland) מפעילה את מרכז המבקרים בבאנקבורן (שהיה ידוע בעבר כ"מרכז המורשת של באנקבורן", Bannockburn Heritage Centre). אף על פי שמיקומו המדויק של הקרב אינו ברור, הוקמה אנדרטה מודרנית בשדה מעל אתר משוער של שדה הקרב, בו ככל הנראה חנו הצבאות היריבים, ולצידו פסל של רוברט דה ברוס שתוכנן על ידי פילקינגטון ג'קסון (Pilkington Jackson). האנדרטה ומרכז המבקרים הסמוך נחשבים לאתרי התיירות הפופולריים ביותר באזור.
רקע
מלחמות העצמאות הסקוטיות בין אנגליה לסקוטלנד החלו ב-1296, כאשר תחת שלטונו של אדוארד הראשון ניצחו האנגלים בקרב דאנבר וכבשו את בריק. הדחתו של ג'ון באליול תרמה אף היא להישגי האנגלים[7]. הסקוטים, בהנהגתו של ויליאם וולאס, הצליחו להביס את האנגלים בקרב גשר סטירלינג ב-1297, אך אדוארד ניצח שוב בקרב פאלקריק ב-1298. עד 1304 נכבשה סקוטלנד וב-1305 נלכד וואלס והוצא להורג, אך ב-1306 תפס רוברט דה ברוס את כס המלוכה הסקוטי והמלחמה התחדשה[8][9].
לאחר מותו של אדוארד הראשון עלה לשלטון בנו, אדוארד השני, ב-1307, אך זה לא מסוגל היה לספק את המנהיגות הנחושה שהראה אביו, ועד 1313 איבדו האנגלים את מרבית השטחים והטירות בהם החזיקו בסקוטלנד[10][11].
ב-1313 דרש רוברט דה ברוס מכל תומכי באליול הנותרים להעביר את נאמנותם אליו, תחת האיום של איבוד אדמותיהם אם יסרבו, כמו גם את כניעת הכוחות האנגליים בטירת סטירלינג. הטירה הייתה אחד הנכסים החשובים ביותר שהוחזקו בידי האנגלים, מכיוון ששלטה על הדרך צפונה אל ההיילנדס בסקוטלנד. ב-1314 צר על הטירה אדוארד ברוס, אחיו של רוברט, והגיע להסכם עם המפקד האנגלי, לפיו אם לא תחולץ הטירה מהמצור עד אמצע הקיץ ייכנעו הוא ואנשיו בפני הסקוטים[12].
האנגלים לא היו יכולים להתעלם מאתגר זה והתארגנו והצטיידו למערכה משמעותית. ידוע כי אדוארד ביקש להקים צבא של 2,000 פרשים כבדים ו-25,000 רגלים, אשר רבים מהם היו מצוידים בקשת ארוכה, שהתאספו מאנגליה, ויילס ואירלנד. ההערכות הן שלא יותר ממחצית הרגלים אכן הגיעו, אך עדיין היה צבא זה לגדול ביותר שפלש אי פעם לסקוטלנד. הצבא הסקוטי מנה כ-6,000 לוחמים[4], כולל לא יותר מ-500 פרשים. שלא כאנגלים, לא היה הפרשים הסקוטיים מצוידים להסתערות חזיתית והתאימו בעיקר לסיור ולהתכתשויות. הרגלים בצבא הסקוטי היו מצוידים בגרזנים, חרבות ורומחים וכללו רק קשתים מעטים. עם זאת, לאחר שמונה שנים של לוחמת גרילה מוצלחת ופשיטות לתוך צפון אנגליה יצרו הסקוטים צבא מנוסה וממושמע. בנוסף, סייעו פשיטות אלה למימון המאמץ המלחמתי הסקוטי[6].
היתרון המספרי המדויק של הצבא האנגלי אינו ידוע, אך חוקרים מודרניים מעריכים כי יחסי הכוחות נטו לרעת הסקוטים ביחס של 1.5 ל-2 או ל-3 מכוחם[13].
הכנות
אדוארד השני ויועציו היו מודעים למקומות בהם עשוי הצבא הסקוטי לתקוף אותם והוציאו פקודות לכוחותיהם להתכונן לאויב הממוקם באזורי הביצות שלאורך הנהר פורת', סמוך לסטירלינג. ככל הנראה נעו האנגלים במערך אשר הורכב מארבע "דיוויזיות", בעוד המערך הסקוטי הורכב משלוש דיוויזיות המכונות "סקילטרונים", מבנה היקפי חזק שאנשיהם מצוידים ברומחים ארוכים[6]. תומאס רנדולף, רוזן מוריי הראשון, פיקד על החלוץ הסקוטי, אשר חנה כקילומטר וחצי דרומית לסטירלינג, סמוך לכנסיית סיינט ניניאן, בעוד המלך רוברט פיקד על המאסף, בכניסה לניו פארק. אחיו של המלך, אדוארד, פיקד על הדיוויזיה השלישית. על פי ג'ון בארבור, משורר בן התקופה, הייתה לסקוטים דיוויזיה נוספת, בפיקודו של וולטר, ראשון הלורדים הצעיר, כאשר הפיקוד הממשי על כוח זה היה בידי סר ג'יימס דאגלס[14][15]. הקשתים הסקוטים היו מצוידים בקשתות עשויות עצי טקסוס, שלא היו נחותות בהשוואה לאנגליות. עם זאת היה מספרם קטן, כ-500 בלבד, ונעשה בהם שימוש מועט במהלך הקרב. על פי שיר שנכתב בתקופה בה התקיים הקרב, עשו שני הצדדים שימוש בקשתות מוצלבות ובקלעים[16].
מהלך הקרב
מיקום שדה הקרב
המיקום המדויק של האתר בו נערך הקרב נידון במשך שנים רבות[17], אך מרבית ההיסטוריונים המודרניים מסכימים כי האתר המסורתי[18], במקום בו הוקמו מרכז המבקרים והפסל, אינו נכון[19].
מספר גדול של אתרים חלופיים נבחנו, אך חוקרים מודרניים מסכימים רק על שניים הראויים לאזכור:
- שטח של אדמת כבול מחוץ לכפר בלקידרוק, הידוע כדרייפילד (Dryfield), 1.2 ק"מ מזרחית לאתר המסורתי[20].
- הקארס של בלקידרוק (The Carse of Balquhiderock), 2.4 ק"מ צפונית-מזרחית לאתר המסורתי. מיקום זה התקבל על ידי הקרן הלאומית של סקוטלנד כאתר בו התקיים הקרב בסבירות הגבוהה ביותר[20].
היום הראשון
לרוב, נמשכו קרבות ימי הביניים רק זמן קצר, כמה שעות, כך שקרב באנוקברן היה יוצא דופן בכך שנמשך יומיים. ב-23 ביוני 1314 נעו קדימה שני מערכי פרשים אנגליים, כאשר מטרתם הייתה חבירה מהירה לטירת סטירלינג והסרת המצור. על המערך הראשון פיקדו רוזן גלוסטר ורוזן הרפורד. הפרשים האנגליים נתקלו בכוח פרשים סקוטי, בפיקודו של רוברט דה ברוס. רוברט ואחיינו של רוזן הרפורד, סר הנרי דה בואן לחמו זה בזה בקרב פנים אל פנים. דה בואן הסתער, וכאשר חלפו זה על פני זה, פגע ברוס בראשו של סר הנרי באמצעות גרזן הקרב שלו והרגו[21]. לאחר מכן הסתערו הסקוטים לעבר הפרשים הנותרים, שנסוגו בחזרה לעבר הצבא האנגלי העיקרי.
כוח הפרשים האנגלי השני היה בפיקודם של רוברט דה קליפורד והנרי דה בומון וכלל גם את תומאס דה גריי, אביו של הכרוניקאי תומאס גריי. גריי הצעיר תיאר מאוחר יותר את הקרב:
רוברט הלורד קליפורד והנרי דה בומון, עם שלוש מאות פרשים כבדים, ביצעו עיקוף לצידו השני של היער, לכיוון הטירה, שומרים על תנועה בשטח הפתוח. תומאס רנדולף, רוזן מוריי הראשון, אחיינו של רוברט דה ברוס, אשר הוביל את כוח החוד הסקוטי, ששמע כי דודו הדף את כוח החוד האנגלי בצידו השני של היער, חשב כי עליו לתת את חלקו, והגיח בראש יחידתו מבין העצים כשהוא צועד בשטח הפתוח לכיוונם של שני הלורדים. סר הנרי דה בומון קרא לעבר אנשיו: 'הבה נמתין מעט, תנו להם להתקדם, תנו להם מקום'. 'אדוני', אמר סר תומאס גריי, 'אני מטיל ספק בכך, שככל שתתן שטח להתקדמות כעת, הם יקחו את כולו לעצמם בקרוב'. 'בסדר גמור' קרא הנרי, 'אם מפחד הנך, הסתלק!'. 'אדוני' השיב תומאס, 'לא מפחד אברח ביום זה'. באומרו זאת, נעמד בין בומון לסר ויליאם דינקורט והסתער אל תוך מעבה האויב. ויליאם נהרג, תומאס נלקח בשבי, סוסו נהרג על הרומחים, והוא עצמו נלקח מהמקום על ידי הסקוטים אשר המשיכו הלאה בצעידתם לאחר שהשמידו לחלוטין את כוחם של שני הלורדים המדוברים. חלק מהאנגלים נמלטו לטירה, השאר אל צבא המלך, שכבר עזב דרך היער והגיח אל מישור בסמוך לנהר פורת' שמעבר לבאנוקברן, שטח ביצתי רטוב, עמוק ומרושע, שם חנו האנגלים למשך הלילה, לאחר שלמצער איבדו את בטחונם והפכו מנוכרים בשל אירועי היום.
— [22]Sir Thomas Grey, Scalacronica, translated by Herbert Maxwell
היום השני
במהלך הלילה חצה הצבא האנגלי את נחל באנוקברן וחנה בשטח המישורי שמעבר לו. עמדה זו לא היטיבה עם הצבא האנגלי, מכיוון שהעורף והאגף השמאלי (הדרומי) נשענו על נחל באנוקברן בעוד הימני (הצפוני) על פלג קטן בשם פלסטרים, כך שמספר גדול של חיילים התרכז בשטח צפוף וקשה לתנועה, ועם נתיב נסיגה בעייתי[23]. אלכסנדר סטון, אביר סקוטי אשר לחם בשירותו של אדוארד השני, ערק מהמחנה האנגלי, דיווח לברוס על המורל הנמוך בקרב האנגלים והמליץ בפניו לצאת להתקפה[24][25].
בבוקר התקדם הצבא הסקוטי מכיוון ניו פארק, ואדוארד ואנשיו הופתעו למראה נושאי הרומחים הסקוטיים המגיחים ממחסה היער ונעים לעבר עמדתם. הצבא הסקוטי נע במעין מבנה אשלון, כאשר הסקילטרון בפיקודו של אדוארד ברוס נערך באגף ימין של המערך הסקוטי והוביל את ההתקפה, בעוד הסקילטרון בפיקודו של רוברט דה ברוס היה במרכז ומעט מאחור והסקילטרון בפיקודו של מוריי באגף שמאל. כאשר התקרבו עוד, נעצרו חייליו של ברוס וכרעו ברך בתפילה. על פי אחד הדיווחים קרא אדוארד בהפתעה: "הם מתפללים לרחמים!", "אכן לרחמים" השיב לו אחד ממלוויו, "אך מהאל ולא ממך. אנשים אלה יכבשו או ימותו"[26].
ויכוח פרץ בין רוזן גלוסטר לרוזן הרפורד סביב זהותו של מי שינהיג את החלוץ האנגלי אל הקרב. רוזן גלוסטר אף ניסה לשכנע את המלך שמוטב לדחות את הקרב, מה שהוביל את האחרון להאשימו בפחדנות. בשל האשמה זו יצא גלוסטר לעבר הסקוטים אך רק מעטים ליוו אותו, וכאשר קרב אל שורות הסקוטים הוקפו הוא ואנשיו במהירות ונהרגו[27].
לאחר כישלון הסתערות הפרשים הכבדים, נדחקו האנגלים לאחור תחת איום הסקילטרונים, בצפיפות רבה וכשגבם לנחל. הקשתים האנגליים ניסו לסייע לפרשים אך קיבלו פקודה לחדול מירי, מכיוון שגרמו לאבדות גם בקרב אנשיהם[28]. אז ניסו האנגלים לפרוס את הקשתים הוולשים והאנגלים כדי לתקוף את הסקוטים מאגפם, אך אלה פוזרו על ידי כוח של 500 פרשים סקוטיים בפיקודו של סר רוברט קית'[29][30].
הפרשים האנגליים נדחקו לעבר נחל באנוקברן, מה שהקשה עליהם לתמרן. לאחר שלא עלה בידם להישאר יחד כמערך לוחם, נשברו שורותיהם. תוך זמן קצר התברר לאמר דה ולאנס ולז'יל ד'ארז'נטאן (אשר נחשב לאביר השלישי בטיבו באירופה של אותה תקופה) שהאנגלים הפסידו בקרב ושעליהם להוביל את אדוארד השני למקום בטוח בכל מחיר. בניגוד לרצונו, נמלט המלך משדה הקרב, בליווי צמוד של 500 אבירים מהמשמר האישי שלו[31][32].
ברגע שיצאו מטווח הסכנה פנה ד'ארז'נטאן אל המלך ואמר שלאחר שהבטיח את שלומו כפי שדרש תפקידו עליו להפרד ממנו, מכיוון שלעולם לא נסוג מקרב לפני כן, ואין בכוונתו לעשות זאת כעת. לאחר מכן הסתער על שורות הסקוטים, הופל מסוסו ונהרג[31][32][33].
נסיגה אנגלית ואבדות
אדוארד השני נמלט עם משמר ראשו, והופעתו של כוח סקוטי נוסף (שהורכב למעשה מתומכי הלחימה הסקוטיים, אותם חשבו האנגלים בטעות כתגבורת משמעותית) גרם לבהלה שהתפשטה בקרב חייליו הנותרים, ותבוסתם הפכה למנוסה לא מאורגנת, בשעה שניסו לחצות את נחל באנוקברן. בשלב זה חדל הצבא האנגלי לשמש ככוח לוחם[34]. תחילה הגיעו המלך ומלוויו אל שערי טירת סטירלינג, אך מכיוון שכניעת הטירה בפני הסקוטים הייתה למעשה בלתי נמנעת בעקבות התבוסה, סירב מפקדה לפתוח בפני אדוארד את שעריה. כאשר בעקבותיו מזנב כוח פרשים קטן בפיקודו של ג'יימס דאגלס, הצליח אדוארד להגיע לטירת דאנבר ומשם הפליג בספינה לבמבורו שבנורת'מברלנד. כוח הליווי של המלך רכב מדאנבר לבריק, אליה הגיע ב-26 ביוני, ואדוארד הצטרף אליהם ביום שלאחר מכן[35]. משדה הקטל שבבאנוקברן ניסו שרידי הצבא האנגלי להגיע אל גבול ממלכת אנגליה, כ-140 ק"מ דרומה, ורבים מהם נהרגו על ידי כוחות סקוטיים רודפים או על ידי תושבי השטח הכפרי דרכו נמלטו[33][36].
ההיסטוריון פיטר ריס כתב כי "רק כוח משמעותי אחד של חיילים - כולם רגלים - הצליח להגיע לאנגליה בשלמותו". היה זה כוח של נושאי חניתות ולשיים, אשר נותרו מלוכדים בראשות מפקדם, סר מוריס דה ברקלי, ומרביתם הגיעו בשלום לקרלייל. ריס העריך, כי רק כשליש מהרגלים שהשתתפו בקרב הצליחו לשוב לאנגליה. אם נכונה הערכה זו, הרי מתוך 16,000 רגלים נהרגו כ-11,000[37]. הכרונקאי האנגלי תומאס ולסינגהאם (Thomas Walsingham) העריך את מספרם של הפרשים שנהרגו ב-700 איש, כאשר 500 נוספים נשבו למטרות כופר נפש. אבדות הסקוטים הוערכו כקלות יחסית, כאשר רק שני אבירים נמצאו בין ההרוגים[38].
תוצאות הקרב
ביום שלאחר הקרב נכנעה טירת סטירלינג. רוזן הרפורד, גיסו של המלך, נשבה במהלך הקרב ושוחרר בתמורה לאשתו, בתו ואחיותיו של ברוס, לאחר כשמונה שנים בשבי האנגלי. אצילים נוספים שוחררו לאחר תשלום כופר נפש[39]. התבוסה הותירה את צפון אנגליה חשופה לפשיטות הסקוטים, ואפשרה את הפלישה הסקוטית לאירלנד. אלה סייעו בסופו של דבר, לאחר כישלון הכרזת אבוראת' להבטיח את עצמאות סקוטלנד באמצעים דיפלומטיים, לחתימה על הסכם אדינבורו-נורת'האמפטון ב-1328. בהתאם לתנאי ההסכם, הכירה ממלכת אנגליה בעצמאותה המלאה של ממלכת סקוטלנד וברוברט דה ברוס ויורשיו כשליטיה החוקיים[40].
לקריאה נוספת
- The Life of Robert Bruce, King of Scotland. Oliver&Boyd, 1810
- Armstrong, Peter. Bannockburn 1314: Robert Bruce’s great victory. Bloomsbury Publishing, 2012. מסת"ב 1846035570
- Brown, Michael. Bannockburn: The Scottish War and the British Isles 1307-1323: The Scottish War and the British Isles 1307-1323. Edinburgh University Press, 2008. מסת"ב 0748633340
- Rose, Edward P. F. Nathanail, C. Paul. Geology and Warfare: Examples of the Influence of Terrain and Geologists on Military Operations. Geological Society of London, 2000. מסת"ב 1862390657
- Sadler, John. Bannockburn: Battle For Liberty. Pen and Sword, 2008. מסת"ב 1844689972
- Webb, Jim. Born Fighting: How the Scots-Irish Shaped America. Crown/Archetype, 2005. מסת"ב 0767922956
קישורים חיצוניים
- קרב באנוקברן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- Battle of Bannockburn. British Battles.com
- Battle of Bannockburn (1314). Battlefields of Britain
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Bannockburn - The Battlefields Trust. עמודים 5-6
- ^ 2.0 2.1 Manning, Scott. "Battle of Bannockburn". Encyclopædia Britannica
- ^ Spilsbury, Julian. Great Military Disasters: From Bannockburn to Stalingrad. Hachette UK, 2015. מסת"ב 178429215X
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 "The Battle of Bannockburn, 1314". BBC - Scotland's History
- ^ Sadler, viii עמוד
- ^ 6.0 6.1 6.2 Sadler, עמוד 15
- ^ Sadler, עמודים 36–39
- ^ Webb, עמודים 45–54, 57–58
- ^ Brown, עמודים 13–23
- ^ Webb, עמודים 58–59
- ^ Brown, עמודים 23–44
- ^ Webb, עמוד 59
- ^ Watson, F. "In Our Time: The Battle of Bannockburn". BBC Radio, February 3, 2011
- ^ Watson, Callum. "Day Two of the Battle of Bannockburn, 24th June 1314". The Battle of Bannockburn visitor centre. June 24, 2018
- ^ ככל הנראה מדובר בתוספת ממניעים פוליטיים, במטרה להאדיר בדיעבד את שמם של בית דאגלס ובית סטיוארט.
MacInnes, Iain A. Scotland's Second War of Independence, 1332-1357. Boydell & Brewer, 2016. מסת"ב 1783271442. עמודים 98–99 - ^ Crawford, Robert. Bannockburns: Scottish Independence and the Literary Imagination, 1314-2014. Edinburgh University Press, 2014. מסת"ב 0748685855. עמוד 25
- ^ Battle Of Bannockburn. Canmore - Historic Environment Scotland
- ^ "OS 25 inch map 1892-1949, with Bing opacity slider". National Library of Scotland. Ordnance Survey
- ^ Konstam, Angus. Bannockburn: Scotland's Greatest Battle for Independence. Aurum Press, 2014. מסת"ב 1781313105
- ^ 20.0 20.1 Armstrong, עמוד 61
- ^ Webb, עמוד 61
- ^ Maxwell, Herbert, trans. (1907). Scalacronica; The reigns of Edward I, Edward II and Edward III as Recorded by Sir Thomas Gray. Glasgow: James Maclehose & Sons
- ^ Battle of Bannockburn. British Battles.com
- ^ Battle of Bannockburn (1314). Battlefields of Britain
- ^ Konstam, Angus. Bannockburn: Scotland's Greatest Battle for Independence
- ^ Armstrong, עמוד 145
- ^ Armstrong, עמודים 145–146
- ^ Bannockburn - The Battlefields Trust. עמודים 3–5
- ^ The Life of Robert Bruce, King of Scotland. עמוד 67
- ^ Armstrong, עמודים 147–148, 151
- ^ 31.0 31.1 Taylor, Andrew. From Heraldry to History: The Death of Giles D'Argentan. Taken from: Langage Cleir Illumynate: Scottish Poetry from Barbour to Drummond, 1375-1630. BRILL, 2007. מסת"ב 9004358056.
עמודים 25-26 - ^ 32.0 32.1 Armstrong, עמודים 152–153, 160
- ^ 33.0 33.1 The Life of Robert Bruce, King of Scotland. עמודים 68–69
- ^ Bannockburn - The Battlefields Trust. עמוד 5
- ^ Armstrong, עמודים 152–153, 159–161
- ^ Armstrong, עמוד 167
- ^ Breverton, Terry. Owen Tudor: Founding Father of the Tudor Dynasty. Amberley Publishing Limited, 2017. מסת"ב 1445654199
- ^ Armstrong, עמוד 284
- ^ Armstrong, עמודים 167–168, 172, 174
- ^ Armstrong, עמודים 187–193
37403404קרב באנוקברן