קנטטה
קנטטה (בלעז: cantata; באיטלקית: "מוּשרת") היא יצירה ווקאלית (קולית) בליווי כלי נגינה, הכוללת בדרך כלל יותר מחלק אחד.
היסטוריה
במאה ה-16 הייתה המוזיקה ברובה ווקאלית, אך בתקופת הבארוק הלכה המוזיקה האינסטרומנטאלית ותפסה מקום של כבוד לצד המוזיקה הווקאלית ובמקביל גבר השימוש במושג קנטטה (מלשון "קנטרה" - לשיר) לעומת הסונאטה (מלשון "סונארה" - לנגן). החל מאמצע המאה ה-17 עד שלהי המאה ה-18, ניתנה העדפה במוזיקה הקאמרית לקנטטה לקול או שני קולות סולו, בליווי צ'מבלו ואולי מספר קטן של כלי סולו אחרים. בתחילה הכילה הקנטטה סיפור דקלומי או סצנה ברצ'יטטיב, עם קישור של אריה פרימיטיבית, החוזרת על עצמה ברווחי זמן. דוגמאות לצורות אלה אפשר למצוא בקנטטות הכנסייה של ג'אקומו קריסימי. הסולי הווקאליים האנגליים של הנרי פרסל, (כדוגמת "טום המשוגע" ו"בס המשוגעת") הם דוגמה למיטב, שניתן להפיק מצורה מיושנת זו. עם הופעתה של האריה דה קאפו, הפכה הקנטטה לקבוצה של שתיים או שלוש אריות מחוברות ברצ'יטטיב. הדואטים והטריו האיטלקים הרבים שחיבר גאורג פרידריך הנדל ממחישים את השימוש בצורה מורחבת זו. המוטט הלטיני שלו, Silete Venti, לסופרן סולו, מדגים שימוש בקנטטה כזו במוזיקה כנסייתית.
קנטטת הסולו האיטלקית לא הייתה שונה בהרבה מסצנה באופרה, בתנאי שהייתה ארוכה דיה; הקנטטה הכנסייתית, לקולות סולו או למקהלה, הייתה זהה לאורטוריה קטנה או לחלק מאורטוריה. קביעה זו נכונה בה במידה לגבי הקנטטות הכנסייתיות של יוהאן סבסטיאן באך, ש-200 מהן לפחות מוכרות כיום, או מזמורי התפילה של הנדל. במקרה של באך, רבות מן הקנטטות הגדולות אכן נקראות אורטוריות; ו"אורטוריית חג המולד" היא אוסף של שש קנטטות כנסייה, שנועדו לביצוע נפרד בששת ימי חג-המולד, אך כשלמות אמנותית הן שוות-ערך לאורטוריה קלאסית.
המאפיין העיקרי של קנטטות הכנסייה של באך הוא היותן חלק בלתי נפרד מן הפולחן הכנסייתי, שארגון המוזיקה במהלכו היה לכיד ומקושר יותר מאשר בכנסייה האנגליקנית. רבות מן הקנטטות הגדולות והמפורסמות של באך נפתחות בפרק מקהלה מורכב, שאחריו כמה אריות ורצ'יטטבים, והוא מסתיים בכוראל פשוט. הדבר הובא לא פעם כדוגמה לאדישותו של באך להבאת היצירה כמכלול אל שיא אמנותי. אך אפשר לחלוק על טענה זו אם לוקחים בחשבון את החשיבות שניתנה לקנטטות בטקס התפילה של הכנסייה הלותרנית. הטקסט היה מעוגן היטב בטקסט הבשורה או בשיעורים של אותו היום; טקס התפילה התנהל אחרי המקהלה הראשונה או אחת האריות, אלא במקרה שהקנטטה הייתה קצרה במיוחד, וקהל המאמינים היה מצטרף לשירת הכוראל המסיים. מכאן, שאחדות טקס התפילה בכנסייה הייתה אחדות המוזיקה; ובאותם מקרים, שכל פרקי הקנטטה היו מבוססים על אותה נעימת כוראל עצמה, הושגה אחדות שהייתה שמורה קודם רק למיסות והמוטטים של המאה ה-16, שהתבססו על לחני הגרגוריאניים של האירוע, שלשמו נכתבו.
בתקופה המודרנית
בעת המודרנית, משתמשים במונח קנטטה כמעט אך ורק לשירת מקהלה, להבדיל מהמוזיקה הווקאלית לסולו. מאז תקופתו של באך היה, ככל הנראה, רק סוג אחד של קנטטה שאפשר להכיר בו כצורת אמנות נבדלת ולא רק ככותרת ליצירות, שלא ניתן לסווגן בדרך אחרת. בדוחק אפשר לראות סוג אמנותי נבדל בקנטטה למקהלה מראשית המאה ה-19, שכללה מוזיקה לירית יותר מן המקובל בסגנון האורטוריה. קנטטה כזאת הייתה עשויה להסתיים בפוגה מבריקה בעלת אופי קליל. דוגמאות לצורה זו הן Glorreiche Augenblick של לודוויג ואן בטהובן, יצירה חסרת-חשיבות אך מבריקה[דרושה הבהרה]; קנטטת Jubel של קארל מריה פון ובר וWalpurgisnacht של פליקס מנדלסון.
הקנטטה הסימפונית של מנדלסון, ה-Lobgesang, היא יצירת כלאיים, שחלקה כתוב בסגנון אורטורי אחרי שלושה חלקים סימפוניים, תחבולה שמקורה בסימפוניה התשיעית של בטהובן; אך ההשוואה אינה מדויקת, מאחר שיצירתו של בטהובן היא סימפונייה, שבה החלק הרביעי הוא פינאלה מקהלתי מעשה מקשה אחת, ואילו הקנטטה הסימפונית של מנדלסון כוללת שלושה פרלודים סימפוניים. למיצוי מלוא האפשרויות הליריות של מחרוזת שירי מקהלה הגיע לבסוף ברהמס בRinaldo שלו, לטקסט שכתב גתה באותו הזמן שחיבר את המילים ליצירה Walpurgisnacht. מבקרי המוזיקה לא עמדו על מטרת יצירתו של ברהמס (והיא ההתנסות היחידה שלו בז'אנר הזה). הם ציפו מיצירה עבת כרס שכזו לתכונות של מוזיקה מקהלתית משוכללת, ולא מצאו את מבוקשם. נראה שברהמס אמר את המילה האחרונה בנושא; הסוגים הנותרים של הקנטטה (החל ב-Meeres-stille של בטהובן, והמשך ביצירות של ברהמס ויצירות ווקאליות אנגליות קטנות הראויות לציון) אינן אלא דרכים שונות להלחין פואמה, המתארכת קצת יותר מדי לפרק אחד.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: קנטטה |
23154486קנטטה