מוטט

נזירים שרים, פרט מתוך הציור קבורתו של מרטין ה"קדוש" מאת סימונה מרטיני, תחילת המאה ה-14.

במוזיקה המערבית, מוטט הוא חיבור כנסייתי לא גדול, למקהלה בלי ליווי כלי נגינה, הכתוב בסגנון קונטרפונקטי חופשי למדי. מקור המילה מוטט הוא בתפקידו של הזמר העיקרי שהיה שר את המילים היסודיות של המוטט. זמר זה כונה "מוטטוס" כלומר "אומר המילים", (מהמלה הצרפתית MOT שפירושה "מילה").

בין המלחינים המפורסמים שכתבו מוטטים: ז'וסקן דה-פרה, אורלנדו די לאסו, ג'ובאני פלסטרינה, מונטוורדי, ויליאם בירד, תומאס טאליס, ג'ובאני גבריאלי, תומאס לואיס דה ויקטוריה וכן, בתקופת הבארוק, יוהאן סבסטיאן באך.

לדברי מרגרט בנט (1997), "'קטע מוזיקה בכמה קולות עם מילים" היא הגדרה מדויקת למוטט כפי שנכתב מן המאה השלוש-עשרה ועד לשלהי המאה השש-עשרה ומעבר לה. הגדרה זו קרובה מאוד, למעשה, לאחד התיאורים המוקדמים ביותר שיש לנו, זה של התאורטיקן בן שלהי המאה השלוש-עשרה, יוהנס דה גרוקיו. לדבריו, מוטט "לא נועד להמון, שאיננו מבין את דקויותיו ואיננו מפיק שום הנאה משמיעתו: המוטט נועד לאנשים משכילים ולמחפשים עידון באמנות."

מוטטים של ימי הביניים

תחילת המוטטים במאה ה-13. המוטטים המוקדמים ביותר צמחו ממסורת האורגנום, שדוגמאות לה אפשר למצוא באסכולת נוטרדאם, שמייצגיה העיקריים היו לאונין ופרוטין. בדרך כלל נכתב המוטט לתפקיד טנור. הטנור (מהמילה TENERE שפירושה "להחזיק" - הזמר שמחזיק את המנגינה) שר קטע מתוך הקנטוס פירמוס שהוא אוסף של קטעי קודש גריגוריאניים בקול נמוך, ומעליו שרו בקול גבוה יותר שניים או יותר זמרים נוספים. שירתם הייתה בהתחלה רק מלודיה ללא מילים ועם הזמן נוספו גם מילים. השימוש בטנור ובקולות מעליו (גבוהים יותר) ציין את ראשית הקונטרפונקט במוזיקה המערבית. מן המוטטים הראשונים, הכנסייתיים בשפה הלטינית התפתחה מסורת המוטטים החילוניים של ימי הביניים. בהתחלה הזמרים הנוספים לטנור שרו גם הם בלטינית טקסט שמפרש את המילים שהטנור שר. עם הזמן, הם החלו לשיר טקסטים אחרים דתיים ואפילו חילוניים, כולל שירי זימה, בשפות שונות, בייחוד בצרפתית. הטקסט של הטנור המשיך להיות לטיני.

במאות הארבע-עשרה והחמש-עשרה גברה הנטייה לכתוב מוטטים אזוריתמיים, דהיינו, מוטטים שהשתמשו בתבניות ריתמיות חוזרות בכל הקולות - לא רק בקנטוס פירמוס - שלא עלו בקנה אחד, בהכרח, עם תבניות מלודיות חוזרות. פיליפ דה ויטרי היה אחד המלחינים המוקדמים ביותר שעשו שימוש בטכניקה זו, ולעבודתו הייתה בעליל השפעה על זו של גיום דה מאשו, אחד המפורסמים ביותר בין מלחיני המוטט של ימי הביניים המאוחרים.

המוטטים של תקופת הרנסאנס

השם מוטט נשמר במעבר מימי הביניים לרנסאנס, אבל אופי היצירה השתנה כליל. המוטט, שצמח מן התבנית האזוריתמית של ימי הביניים, השתחרר על פי רוב בתקופת הרנסאנס מן השימוש בתבנית חוזרת כמו הקנטוס פירמוס. גיום דופאי היה דמות מעבר; הוא כתב את אחד המוטטים האחרונים בסגנון האזוריתמי של ימי הביניים, ה-Nuper rosarum flores שהושמע לראשונה ב-1436 ונכתב להנציח את השלמת הכיפה של פיליפו ברונלסקי בקתדרלת פירנצה. ואולם, בתקופה זו נטה השימוש בקנטוס פירמי ביצירות כמו המיסה הפארודית למתוח את הקנטוס פירמוס לאורך רב, בהשוואה למלודיה המורכבת ורבת הקולות שמעליו; דבר זה הביא לטשטוש המקצב של הקנטוס פירמוס, שהיה בולט במוטט האזוריתמי, מושווה הקצב, של ימי הביניים. האקורדים הגולשים וחולפים שיוצרת פעולת הגומלין בין הקולות הרבים והיעדר מפעם חזק או ברור הם תווי ההיכר המבדילים בין סגנונות ווקאליים של ימי הביניים לאלה של הרנסאנס. המוטט של הרנסאנס הוא יצירה פוליפונית קצרה למקהלה, בקונטרפונקט חיקויי, לטקסט לטיני, דתי על פי רוב, שאיננו מקושר לליטורגיה של יום מסוים ומשום כך מתאים לשימוש בכל טקס דתי. הטקסטים של האנטיפונים שימשו לעיתים קרובות למוטטים. זהו סוג החיבור המוכר ביותר בשם "מוטט", ובתקופת הרנסאנס, במאות ה-15 וה-16, הגיעה צורה זו לשיא פריחתה, ביצירות בנות 6, 7, ו-8 קולות.

לצדו של המוטט הכנסייתי, נכתבה מוזיקה חילונית קונטרפונקטית שנקראה "מדריגל". ההבדל בין השניים היה ברור ונחרץ: אם הטקסט בלטינית, הרי שזה מוטט כנסייתי; אם הוא בשפת המקום, הרי שזה מדריגל חילוני. חיבורים דתיים בשפת המקום נקראו במקרים רבים מדריגלים רוחניים, madrigali spirituali. במקביל נמשך גם חיבורם של מוטטים חילוניים, בדרך כלל לטקסט לטיני הנושא את תהילתו של שליט, מנציח ניצחון ציבורי או אפילו משבח את המוזיקה עצמה; לנושאי אהבים וגינוני חיזור, שהיו שכיחים במוטט של ימי הביניים, לא היה עוד מקום במוטט של הרנסאנס. מוטטים חילוניים רבים ידועים כ"מוטטים טקסיים", שהתאפיינו בדיקציה ברורה, לטובת הקהל שלא היה אמור להכיר את הטקסט מראש, בניגוד לצפוי במזמורי תפילה לטיניים; גם חלוקת המבנה הצורני הייתה ברורה, עם ניגודי מרקם ומקצב חדים בין פרקים עוקבים. אדריאן וילארט, לודוויג זנפל וצ'יפריאנו דה רורה היו בין המלחינים הבולטים ביותר של מוטטים טקסיים במחצית הראשונה של המאה ה-16.

המוטט היה אחת הצורות החשובות ביותר במוזיקה של הרנסאנס. עוד מלחיני רנסאנס חשובים של מוטטים הם:

• אלכסנדר אגריקולה
• ז'יל בנשואה
• אנטואן בינואה
• ויליאם בירד
• יוהנס וודניאנוס קמפאנוס
• לואזה קומפר
• ז'וסקן דה פרה
• ג'ון דאנסטפל
• אנטואן דה פווין
• פרנציסקו גררו
• ניקולאס גומברט
• היינריך איזאק
• פייר דה לה רי
• אורלנדו לאסוס
• קריסטובאל דה מוראלס
• ז'אן מוטון
• יאקוב אוברכט
• יוהנס אוקכם
• ג'ובאני פיירלואיג'י דה פלסטרינה
• תומאס טאליס
• ג'ון טאוורנר
• תומאס לואיס דה ויקטוריה
• קטרינה אסנדרה

בשלהי המאה ה-16 פיתחו ג'ובאני גבריאלי ומלחינים אחרים סגנון חדש, המוטט הפוליכוראלי, שבו מקהלות (או קבוצות כלים), שתיים או יותר, מבצעות לסירוגין. סגנון זה נקרא לעיתים "מוטט ונציאני", להבדילו מן המוטט ההולנדי או פלמי.

המוטטים של הבארוק

השם "מוטט" עבר אל המוזיקה הבארוקית, בייחוד בצרפת, שם השתמשו במילה למוטטים קטנים petits motets, חיבורי קודש כוראליים, שהליווי היחיד להם היה באסו קונטינואו; ומוטטים גדולים grands motets, שכללו כלי נגינה, עד לתזמורת מלאה. ז'אן-בטיסט לולי היה מלחין חשוב של מוטטים מסוג זה. המוטטים של לולי כללו לא פעם פרקים לסולנים לצד פרקי המקהלות; הם היו ארוכים יותר והכילו פרקים מורכבים, שנכתבו לסולנים, מקהלה או הרכבים כליים. המוטטים של לולי גם המשיכו במסורת הרנסאנס של חיבורים לטיניים חילוניים למחצה, ביצירות כמו Plaude Laetare Gallia, שנכתבה לכבוד הטבלת בנו של המלך לואי הארבעה-עשר.

גם בגרמניה נכתבו יצירות שנקראו מוטטים בשפות המוזיקה החדשות של הבארוק. היינריך שיץ כתב מוטטים רבים והוציא אותם בסדרה בשם "סימפוניה סאקרה", חלקם בלטינית וחלקם בגרמנית.

יוהאן סבסטיאן באך כתב גם הוא יצירות שכינה מוטטיים, מהן שרדו שש במספר; המוטטים של באך היו יצירות ארוכות יחסית, בגרמנית, על נושאים דתיים, למקהלה ובאסו קונטינואו, ולפחות אחד מהם (רי"ב 256) היה בליווי תזמורת. כל המוטטים נכתבו תמורת תשלום (לא כחלק מתפקידו השוטף של באך), ונועדו לאירועים ספציפיים כמו הלוויות, אזכרות או ימי הולדת. ואלה המוטטים של באך:

המוטט מאז באך

מלחינים משלהי המאה ה-18 לא הרבו בכתיבת מוטטים, אם כי "אווה ורום קורפוס" המפורסם של מוצרט כתוב בסוגה זו.

במאה ה-19 המשיכו מלחינים גרמנים לכתוב מוטטים, מפעם לפעם, והידועים בהם ברהמס (בגרמנית) וברוקנר (בלטינית). מלחיני מוטטים צרפתים הם קאמי סן-סאנס וסזאר פרנק. חיבורים דומים בשפה האנגלית נקראים מזמורים (Anthems), אבל אי-אילו מלחינים אנגלים מאוחרים יותר, כמו צ'ארלס ויליירס סטנפורד, כתבו מוטטים בלטינית. רוב החיבורים האלה הם א-קאפלה, אבל חלקם מלווים בעוגב.

במאה ה-20, מלחיני מוטטים חיקו במודע סגנונות מוקדמים יותר, כמו ווהן ויליאמס, הוגו דיסטלר, ארנסט קרנק וג'ורג'ו פאקיוני.

לקריאה נוספת

• Margaret Bent (1997). "The late-medieval motet", Companion to Medieval & Renaissance Music. Oxford University Press. מסת"ב 0-19-816540-4.
  • The Development of the motet
  • Blanche Gangwere, Music History During the Renaissance Period, 1520–1550. Westport, Connecticut, Praeger Publishers. 2004.
• אנציקלופדיה למוזיקה מאת ישראל שליטא, 1965, ע' 486-484

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מוטט בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

22726386מוטט