קלוד פפר

קלוד פפר
Claude Pepper

לידה	8 בספטמבר 1900 מחוז צ'יימברס, אלבמה, ארצות הברית
פטירה	30 במאי 1989 (בגיל 88) וושינגטון די. סי., ארצות הברית
מקום קבורה	Oakland Cemetery
מדינה
השכלה	אוניברסיטת אלבמה אוניברסיטת הרווארד בית הספר למשפטים בהרווארד
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
פרסים והוקרה	מדליית החירות הנשיאותית עיטור ארבע החירויות – מדליית החירות סדרת האמריקאים הדגולים פרס לסקר-בלומברג לשירות הציבור דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מיאמי
סנאטור מטעם מדינת פלורידה 4 בנובמבר 1936 – 3 בינואר 1951 (14 שנים) → ויליאם לותר היל ג'ורג' סמאת'רס ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מדינת פלורידה 3 בינואר 1963 – 30 במאי 1989 (26 שנים) → אין אליאנה רוס-לאטינן ← מחוז בחירה מחוז הבחירה השלישי (1963–1967) מחוז הבחירה ה-11 (1967–1973) מחוז הבחירה ה-14 (1973–1983) מחוז הבחירה ה-18 (1983–1989)

קלוד דנסון פפר (באנגלית: Claude Denson Pepper‏; 8 בספטמבר 1900 – 30 במאי 1989) היה פוליטיקאי אמריקאי, חבר המפלגה הדמוקרטית. הוא ייצג את פלורידה בסנאט של ארצות הברית בשנים 1936–1951, ואת אזור מיאמי בבית הנבחרים של ארצות הברית משנת 1963 ועד מותו ב־1989. הוא נחשב לדובר בולט של הליברליזם השמאלי ושל זכויות הקשישים.

ביוגרפיה

ראשית חייו

פפר נולד ב-8 בספטמבר 1900 במחוז צ'יימברס שבאלבמה, ללנה קורין טלבוט ולג'וזף וילר פפר. הוא היה הילד הרביעי במשפחה, אך שלושת אחיו הבוגרים מתו בינקותם. הוא גדל כילד יחיד עד גיל עשר, אז נולדו לו אחים נוספים – ג'וזף, שרה ופרנק. הוא למד בעיירות דאדליוויל וקמפ היל, והשלים את לימודיו בתיכון בשנת 1917. לאחר מכן ניהל עסק לניקוי כובעים, לימד בבית ספר ועבד במפעל פלדה לפני שהחל ללמוד באוניברסיטת אלבמה.

במהלך לימודיו התגייס לצבא במסגרת חיל ההכשרה לסטודנטים (SATC), אך לא השתתף בלחימה שכן המלחמה הסתיימה במהרה. לאחר מכן הצטרף ל־ROTC (עתודה לקצינים) ונפצע במהלך אימון בהרמת תחמושת, מה שדרש ניתוח. עם סיום לימודיו קיבל תואר ראשון ב־1921, ולאחר מכן למד משפטים בהרווארד בעזרת מענקי הוותיקים והנכות שלו, וקיבל תואר במשפטים בשנת 1924.

ראשית הקריירה

פפר לימד משפטים באוניברסיטת ארקנסו (שם היה אחד מתלמידיו הסנאטור לעתיד ג'יימס ויליאם פולברייט) ולאחר מכן עבר לעיר פרי שבפלורידה ופתח שם משרד עורכי דין. ב־1928 נבחר לבית הנבחרים של פלורידה וכיהן בו עד 1931, שם כיהן כיו"ר ועדת התיקונים לחוקה. הוא התנגד למדיניות הצנע של המושל דויל קרלטון בזמן השפל הגדול, ובשל כך הפסיד בבחירות הבאות.

בהמשך עבר לטלהסי, שם הכיר את אשתו לעתיד, מילדרד ובסטר, עמה התחתן ב־1936. הם נותרו נשואים עד מותה ב־1979 ולא נולדו להם ילדים.

קריירה פוליטית

בשנת 1934 התמודד על מושב בסנאט אך הפסיד. ב־1936 נבחר בבחירות מיוחדות לאחר מות הסנאטור דאנקן פלטשר. הוא הפך לתומך בולט בניו דיל של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ולמנהיג האגף הליברלי בסנאט. בבחירות 1938 נבחר מחדש לאחר מסע בחירות שהתמקד בזכויות עובדים ובחוק שכר המינימום. הוא גם תמך בחוק השאל-החכר שסיפק נשק לבעלות הברית.

בהמשך שינה את עמדותיו בהדרגה: ב־1937 סייע לסכל חוק נגד לינץ', אך בשנות ה־40 תמך בחוקים נגד מס הגולגולת ובזכויות הצבעה לשחורים. עם זאת, עדיין תמך בחלק מהמנהגים הגזעניים בדרום באותה תקופה, מתוך תפיסה פוליטית.

במהלך מלחמת העולם השנייה היה תומך נלהב בברית עם ברית המועצות, וידוע בכך שכינה את סטלין "אדם שאפשר לסמוך עליו". בשנות ה־40 נחשב למועמד אפשרי לנשיאות, ואף שיתף פעולה עם סגן הנשיא לשעבר הנרי וולאס בתנועות פרוגרסיביות שונות. לאחר מלחמת העולם השנייה עוררו עמדותיו המתונות כלפי ברית המועצות והתנגדותו למועמדותו המחודשת של הנשיא הארי טרומן בבחירות 1948 התנגדות פנימית במפלגה.

תבוסה והאשמות בקומוניזם

ב־1950 הפסיד פפר בבחירות לסנאט לג'ורג' סמאת'רס, שתקף אותו כ"קומוניסט אדום" בשל דעותיו השמאליות ותמיכתו בביטוח בריאות ממלכתי. חוברת בשם "הרשומה האדומה של הסנאטור קלוד פפר" הופצה נגדו, והוא הפסיד בפער של יותר מ־60,000 קולות.

חזרה לחיים הציבוריים

לאחר כישלונו שב לעיסוקו בעריכת דין במיאמי. ב־1962 חזר לחיים הפוליטיים ונבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית, שם כיהן ברציפות עד מותו. בבית הנבחרים היה תומך מרכזי בזכויות אזרח, הצביע בעד חוק זכויות האזרח של 1964 ושל 1968 ובעד חוק זכויות ההצבעה של 1965, ואף היה הנציג היחיד מפלורידה שהצביע בעד החוק הראשון. בנוסף, במהלך כהונתו בלט כמתנגד תקיף לקומוניזם וביקר בחריפות את מנהיג קובה פידל קסטרו. הוא עמד בראש ועדת הזקנה של בית הנבחרים.

בשנות ה־70 וה־80 הפך לדובר הראשי של הקשישים בארצות הברית, כיהן כיו"ר ועדת ההזדקנות של הבית, והוביל מאבקים לשיפור הביטוח הלאומי והמדיקר. תחת הנהגתו נחקרו הונאות בתחום הרפואה לקשישים, ופורסם "דוח פפר" הידוע בשם "רמאות – שערורייה של 10 מיליארד דולר".

בשנות ה־80 יזם יחד עם אלן גרינספן רפורמה מקיפה במערכת הביטוח הלאומי, וב־1986 הוביל לחקיקת חוק שביטל את רוב גילי הפרישה הכפויים. בשנת 1988 יזם את הקמת המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגי (NCBI), שמילא תפקיד מרכזי בהתפתחות המחקר הגנטי העולמי. בין השנים 1983–1989 עמד בראש ועדת הכללים של הבית, אחת הוועדות המשפיעות ביותר.

חייו האישיים ומותו

ב־26 במאי 1989 הוענקה לו מדליית החירות הנשיאותית על ידי הנשיא ג'ורג' בוש האב. ארבעה ימים לאחר מכן מת בשנתו ממחלת הסרטן. גופתו הוצבה בקפיטול בוושינגטון לטקס פרידה לאומי, והוא היה האדם ה־26 שזכה לכבוד זה. הוא נקבר בבית העלמין אוקלנד בטלהסי. במקומו נבחרה אליאנה רוס-לאטינן – האישה הראשונה ממוצא קובני שנבחרה לקונגרס.

מורשת והנצחה

בפלורידה נקראו על שמו מרכז קלוד פפר באוניברסיטת המדינה של פלורידה, בניין פדרלי במיאמי, כמה בתי ספר, וקטעים ארוכים מכביש US-27. הוא נחשב ל"זקן הפוליטיקה של פלורידה", והופיע על שער מגזין טיים הן ב־1938 והן ב־1983. בשנת 2000 הנפיקה רשות הדואר האמריקאית בול בסדרת "אמריקאים מצטיינים" לכבודו. בשנת 2012 הוכנס להיכל התהילה לזכויות האזרח של פלורידה לצד מארי מקלאוד בת'ון וצ'ארלס קנזי סטיל.

הוא נותר בזיכרון הציבורי כסמל לליברליזם הישן, לפעילות למען זכויות אדם ולמסירות רבת שנים לרווחת הקשישים בארצות הברית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קלוד פפר בוויקישיתוף

• קלוד פפר באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• קלוד פפר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

קלוד פפר42204443Q331244