צינקוגרפיה

צִינְקוֹגְרַפְיָה הייתה תהליך דפוס פלנוגרפי (אנ') שהשתמש בלוחות אבץ. אלויס זנפלדר הזכיר לראשונה את השימוש הליטוגרפי באבץ כתחליף לאבן גיר בווארית במפרט הפטנט האנגלי שלו משנת 1801. בשנת 1834, פדריקו לאצ'לי (Federico Lacelli) רשם פטנט על תהליך הדפסה צינקוגרפי, שבאמצעותו הפיק מפות גדולות שכונו "גאורמות" (géoramas). בשנים 1837–1842, אז'ן-פלוראן קפלן (Eugène-Florent Kaeppelin; 1805–1865) שכלל את התהליך ליצירת מפה גאולוגית רב-צבעונית גדולה.

תהליך

ניתן היה להשיג לוחות אבץ בעלות נמוכה יותר מאשר אבן גיר ליטוגרפית משובחת, וניתן היה להשיגם בקנה מידה גדול מאוד. האבץ צופה בתמיסה שהכילה חומצה גאלית וחומצה זרחתית, שגרמה למלחים היגרוסקופיים להיווצר על פני הלוח. לאחר מכן, המדפיס היה מכסה את לוח האבץ בשכבת לכה מאספלט, חושף אותו תחת רישום ומפתח אותו. האבץ שהושפע מקווי הרישום היה מתכסה במלחים היגרוסקופיים. טבילת הלוח בחומצה אצטית גרמה להמסת המלחים, בעוד לכת האספלט הגנה על שאר פני הלוח. אז המדפיס היה מצפה את הלוח בלכה צבעונית שנקראה פוקסין (אנ'), מייבש אותה, וטובל בבנזן. פעולה זו הייתה ממיסה את הלכות, ומשאירה רק את לכת הפוקסין באזורים המשויכים לקווים המצוירים, ואת המלחים ההיגרוסקופיים ביתר המקומות. לאחר מכן, המדפיס היה מרטיב את הלוח, והמים היו מתמקמים על המלחים. בדומה לליטוגרפיה, דיו שנמרח על הלוח נדחה על ידי האזורים ההיגרוסקופיים ונמשך לאזורי הפוקסין. לעיתים, מדפיסים צינקוגרפיים יצרו הדפסות מבחן על ניירות בציפוי מיוחד.

גרסאות של התהליך הצינקוגרפי כללו צורה מוקדמת של תחריט צילומי, פוטוגרבור (אנ'): האבץ צופה בתערובת אלבומין/כרום-מלח הרגישה לאור, נחשף במגע עם תשליל זכוכית, נמרח בדיו, והאלבומין הוסר בשטיפה ליצירת הדפסת מבחן יחידה. לאחר מכן, המדפיס היה מעביר את עיצוב המבחן ללוח אבץ תחת מכבש, וחרט ביד את הרישום על הלוח באמצעות חרט. הלוח היה נמרח אז בשמן, שלא היה נדבק לציפוי הדוחה, אך נצמד לאזורים שנחרטו. אז יכול היה המדפיס למרוח את הלוח בדיו, והוא היה נשאר בחריצים. בדומה לכרומוליטוגרפיה (אנ'), צבעים הודפסו במעברים עוקבים של המכבש, תוך שמירה על התאמה בין הלוחות.

לעיתים קרובות טועים בין צינקוגרפיה להדפסה ליטוגרפית מודרנית על לוחות אבץ. היא השפיעה ישירות על התפתחות הפוטוצינקוגרפיה (אנ'), צורה מוקדמת של פוטוגרבור.