פרנסיס ייטס
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. דיים פרנסיס אמיליה ייטס (אנגלית: Frances Amelia Yates; 28 בנובמבר 1899 - 29 בספטמבר 1981) הייתה היסטוריונית של המדע, נאופלאטוניזם וחכמת הנסתר בראשית העת החדשה. במשך שנים רבות הייתה מרצה במכון ורבורג של אוניברסיטת לונדון לחקר הציוויליזציה המערבית.
חיבוריה החשובים ביותר הם "ג'ורדאנו ברונו והמסורת ההרמטית" אותו פרסמה בשנת 1964 ו"אומנות הזיכרון" מ-1966.
שנים ראשונות
נולדה בעיר סאות'סי במחוז המפשייר באנגליה, למשפחה אנגליקנית. אביה היה מהנדס ימי. רוב חינוכה נעשה בבית, על ידי אמה. הייתה הצעירה מבין ארבעה אחים (אח אחד, שנהרג במלחמת העולם הראשונה ושלוש אחיות).
התזה של ייטס
חשיבות המחקר של ייטס היא בעיקר בתזה (פרדיגמה) שהניחה לפתחה של ההיסטוריוגרפיה של המדע והרעיונות ברנסאנס ובראשית העת החדשה. לפי מחקריה, חלקן של תורות הנסתר (החכמות ה"הרמטיות") כגון הכישוף, האלכימיה, האסטרולוגיה, הגנוסיס, הקבלה וכדומה היה רב ומכריע בהתפתחות המדע המודרני ובפרט המדע המתבסס על מתמטיקה וניסויים. גילוי זה החל כחלק מתגליתה שהמדען בן המאה ה-16, ג'ורדאנו ברונו, הועלה למוקד עקב האשמה בכישוף ולא על רקע אמונתו במודל ההליוצנטרי. במובן זה ייטס היא ממשיכת דרכם של היסטוריוני מדע כפייר דוהם ולין תורנדייק[1].
לפי מחקריה הרבים בתחום מדענים רבים התחילו את דרכם מתוך התעסקות בנסתר וחלקם עסקו במקביל במה שכיום נחשב "מדע" ובמה שנחשב תורות נסתר, בלא הבחנה. הידוע שבהם הוא יוהאנס קפלר, אך כפי שהתגלה רק לאחר מותה של ייטס, אפילו אייזק ניוטון עסק רבות בפרקטיקות ואמונות מיסטיות.
לפי הרעיון ההרמטי הבריאה מתקיימת במספר מעגלים מקבילים, סלעים ומינרלים, צומח, בעלי חיים, הזמן, אותיות הכתב, אברי גוף האדם, גרמי השמיים ואף מלאכים וכוחות עליונים, כאשר כל רכיב באחד מן המעגלים מקיים יחסי גומלין עם רכיב מקביל במעגל אחר ויתרה מכך, יש אף יכולת השפעה הדדית בין המרכיבים. רעיון זה היווה, לפי התזה של ייטס, פתח לעיסוק ניסויי ועיסוק במשחקים בין גדלים מתמטיים ומספרים. מתוך העיסוק נבעו גם גילויים אמיתיים בתחומים מדעיים שונים כגון רפואה, אסטרונומיה, תורת המספרים ועוד. האלכימיה למשל הפכה לכימיה וכדומה.
התזה מונה עשר מסורות הרמטיות שהשפיעו על התפתחות המדע המודרני:
- גישה אינטלקטואלית לפיה המטרה הראשונה של האדם היא צבירת ידע ומתן כבוד ולגיטימציה לרכישת ידע ולמאמצים לרכישת ידע אמיתי
- גישה קונסטרוקטיבית/טכנולוגית לפיה יש לגיטימציה ואף חיוב להשתמש בידע. העשייה איננה בזויה (כמו בדוקטרינה של הכנסייה) אלא מביאה את הידע לכדי שלמות נעלה
- המדע משקף ידע עתיק שאבד, ידע שבעת מסירתו הראשונה היה בו ניצוץ של האל עצמו
- שימוש בסמלים ובמניפולציה בסמלים. שימוש בסמלים כדי לתאר מודל של המציאות והקשה בין סמל למסומל
- גישה אנליטית לפיה הכרת העולם נובעת מתוך הבנה של מרכיביו (ולא להפך, כפי שהיה נהוג בכנסייה)
- גישה מתמטית לפיה לעיסוק במספרים, יחסים וגדלים יש כוח מגלה ומתאר מול המציאות
- גישה חיובית ואוטופית לכוח הידע כמסייע לחברה
- גישה הוליסטית לפיה אותם חוקים שולטים בכל. גישה זו מכשירה את השימוש באינדוקציה ככלי מגלה חשוב להבנת תופעות נגזרות מתחום לתחום
- מקומו של האדם בעולם אינו רק לשמור את המצוות ואת העולם הסטטי אלא ליצור, לברוא ולתקן
- מקומה של השמש במרכז העולם שימש "מקפצה" לחשיבה הליוצנטרית מדעית ולמהפכה הקופרניקאית
התזה מתעלמת, לדברי המבקרים[2], ממרכיבים נוספים של האווירה האינטלקטואלית של העת החדשה המוקדמת כגון עליית הרפורמציה ופתיחת גבולות העולם. כמו כן חלק מהגישות מצויות בפילוסופיה נאופלאטונית מבלי להזדקק להרמטיזם. עם זאת מחקרה שימש פתח לחקירת השפעות הכישוף על המדע הניסויי של פרנסיס בייקון[3] ואייזק ניוטון. מתנגדי התזה טוענים שהיא מהווה פתח לבלבול ניו אייג'י בין מדע לשאינו מדע.
אגודות סתרים וזיקתן למחקר המדעי
בספרה "The Rosicrucian Enlightenment" (הנאורות של מסדר צלב הוורד) מעלה ייטס תזה לפיה קיימת זיקה בין אגודות הסתרים והשאיפה לקדמה ולנאורות הנמצאת בבסיסן והאתוסים, הטקסים והסמלים של אגודות מדעיות ובפרט החברה המלכותית. השאיפה לקידמה עמדה בניגוד לתפיסה הכנסייתית והמסורתית בכלל, לפיה "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם - אנו כחמורים" (מסכת שבת קיב ומקבילות רבות, כלומר שאין קדמה והתפתחות אלא התדרדרות דורות) וחייבה הסתרה בצד רצון ויכולת לשליטה ותאוות כוח.
כתביה
- The French Academies of the Sixteenth Century (1947)
- The Valois Tapestries (1959)
- Giordano Bruno and the Hermetic Tradition (1964)
- The Art of Memory (1966)
- John Florio: The Life of an Italian in Shakespeare's England (1968)
- Theatre of the World (1969)
- The Rosicrucian Enlightenment (1972)
- Astraea : The Imperial Theme in the Sixteenth Century (1975)
- Shakespeare's Last Plays: A New Approach (1975)
- The Occult Philosophy in the Elizabethan Age (1979)
- Lull and Bruno (1982) Collected Essays I
- Renaissance and Reform : The Italian Contribution (1983) Collected Essays II
- Ideas and Ideals in the North European Renaissance (1984) Collected Essays III
לקריאה נוספת
- Marjorie G. Jones, Frances Yates and the Hermetic Tradition, Ibis Press, 2008 מסת"ב 978-0892541331
- הנרי אטלן, אלו ואלו: ביקורת הדדית של המדע והמיתוס, עם עובד, 1994
- ג'פרי ב. ראסל וברוקס אלכסנדר, ההיסטוריה של הכישוף: קוסמים, מכשפות ופאגאנים, רסלינג, 2009
קישורים חיצוניים
- מדד החיבורים האקדמיים של ייטס (באנגלית)
- ביוגרפיה מורחבת (באנגלית)
- על מחקרה של ייטס, מכון ורבורג באוניברסיטת לונדון (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Frances Yates and the Hermetic Tradition By Marjorie G. Jone עמ' 59
- ^ למשל E. A. Burtt, The Metaphysical Foundations of Modern Science מסת"ב 978-0486425511
- ^ Paolo Rossi, Francis Bacon: From Magic to Science מסת"ב 978-0226728315
31343965פרנסיס ייטס