פילוסופיית המקל הגדול
פילוסופיית המקל הגדול (ידועה גם כדיפלומטיית המקל הגדול או מדיניות המקל הגדול) הייתה פילוסופיה פוליטית ששימשה את הנשיא ה-26 של ארצות הברית, תאודור רוזוולט. המונח נגזר מפתגם שרוזוולט נהג לומר לעיתים קרובות: "דבר ברכות, אך אחוז במקל גדול".[1][2] העיתונות האמריקאית בתקופתו, כמו גם היסטוריונים, השתמשו במונח "מקל גדול" כדי לתאר את עמדות מדיניות החוץ בתקופת ממשלו. רוזוולט תיאר את סגנון מדיניות החוץ שלו כ"תרגול של מחשבה מוקדמת אינטליגנטית ופעולה החלטית מספיק, לפני כל משבר אפשרי".[3]
לדיפלומטיית המקל הגדול היו חמישה מרכיבים: 1. להחזיק יכולת צבאית רצינית שתאלץ את היריב לקחת אותך בחשבון. 2. לנהוג בצדק כלפי אומות אחרות. 3. לעולם לא לבלף. 4. להכות רק כאשר אתה מוכן להכות בעוצמה. 5. להיות מוכן לאפשר ליריב להציל את כבודו במצב של תבוסה.
הרעיון היה לנהל משא ומתן בדרכי שלום, אבל גם להיות בעל כוח ומוכן להשתמש בו למקרה שדברים ישתבשו. איום במקביל עם "המקל הגדול", או הצבא, מקושר לחשיבה של ריאל פוליטיק, ודומה במקצת לדיפלומטיית ספינות תותחים.
רקע
המונח נגזר מהביטוי "דבר ברכות ושא מקל גדול, אתה תגיע רחוק", שרוזוולט טען שהוא פתגם מערב אפריקאי, אם כי אין לכך ראיות. רוזוולט (אז מושל ניו יורק), לאחר שאילץ את הוועדה הרפובליקנית של ניו יורק למשוך את תמיכתה מיועץ פיננסי מושחת, כתב במכתב מ-26 בינואר 1900:[4]
תמיד אהבתי את הפתגם המערב אפריקאי: "דבר ברכות ושא מקל גדול. אתה תגיע רחוק".
הוא השמיע את הביטוי לראשונה בפומבי במרץ באותה שנה והוסיף הבהרה למשמעות האמרה: "אם אתה פשוט מדבר ברכות, הגבר השני יציק לך. אם תשאיר את המקל שלך בבית, תגלה שהגבר השני לא השאיר את המקל שלו. אם אתה נושא את המקל בלבד ושוכח לדבר ברכות, בתשעה מתוך עשרה מקרים, לגבר השני יהיה מקל גדול יותר". רוזוולט נבחר למועמדות לתפקיד סגן הנשיא מאוחר יותר באותה שנה, ולאחר מכן השתמש בפתגם בנאום שנשא במינסוטה ב-2 בספטמבר 1901:[5]
רבים מכם בוודאי מכירים את הפתגם הישן: "דבר ברכות ושא מקל גדול – אתה תגיע רחוק".
שימוש ב"מקל גדול"
רוזוולט השתמש בהפגנת שרירים צבאיים מספר פעמים במהלך שתי הקדנציות שלו, בשילוב של מגע עדין יותר כדי להשלים את מדיניותו הדיפלומטית, בעיקר כדי לאכוף את דוקטרינת מונרו בהתערבויות רבות באמריקה הלטינית. זה כלל את הצי הלבן הגדול, 16 אוניות מערכה שהקיפו את העולם כהמחשה ליוקרה העולה אך הנייטרלית של ארצות הברית תחת הנהגתו.[6]
ה"מסקנה" מוונצואלה
בתחילת המאה ה-20 התלוננו בריטניה וגרמניה נגד ונצואלה על "מעשי אלימות נגד חירותם של נתינים בריטיים ותפיסה מסיבית של ספינות בריטיות", וכמו גם התחמקות של ונצואלה מתשלום של חובות ישנים. לאחר שהצי המלכותי הבריטי והצי הקיסרי הגרמני הטילו מצור על ונצואלה (אנ'), גינה רוזוולט את המצור. המצור סיפק את הבסיס הראשוני למסקנה של רוזוולט על הפעלת דוקטרינת מונרו.[7] ב-1904, הכריז רוזוולט רשמית על המסקנה, והצהיר כי הוא רק רוצה ש"הרפובליקות האחרות ביבשת זו" יהיו "מאושרות ומשגשגות". כדי להשיג מטרה זו, המסקנה הנדרשת הייתה שעליהן "לשמור על הסדר בגבולותיהן ולהתנהג במחויבות צודקת כלפי זרים".
רוזוולט ביקש מבריטניה ומגרמניה להסיג את כוחותיהן מהאזור. במקביל, הציב רוזוולט כוחות ימיים בקובה, כדי להבטיח את "כיבוד דוקטרינת מונרו" ואת הציות של הצדדים המדוברים. הדוקטרינה מעולם לא אושרה על ידי הסנאט ולא הועלתה להצבעה. הצהרתו של רוזוולט הייתה הראשונה מבין צווים נשיאותיים רבים במאה ה-20 שמעולם לא אושררו.[8]
דיפלומטיית תעלות
ארצות הברית השתמשה ב"מקל הגדול" במהלך "דיפלומטיית התעלות", הפעולות הדיפלומטיות של ארצות הברית במהלך המרדף אחר חפירת תעלה במרכז אמריקה. תקריות דומות התרחשו גם בניקרגואה וגם בפנמה.
הצעת תעלת ניקרגואה
ב-1901 לחץ מזכיר המדינה ג'ון היי על ממשלת ניקרגואה לאשר חפירת תעלה. במסגרת העסקה המוצעת, ניקרגואה תקבל 1.5 מיליון דולר, וארצות הברית "תספק ריבונות, עצמאות ושלמות טריטוריאלית". לאחר מכן ניקרגואה החזירה את טיוטת החוזה עם שינוי: היא ביקשה לקבל 6 מיליון דולר. ארצות הברית קיבלה את העסקה, אך לאחר שהקונגרס אישר את החוזה, עלתה בעיה של סמכות השיפוט של בית המשפט. לארצות הברית לא הייתה סמכות שיפוט חוקית בארץ בה תוכננה התעלה העתידית. בעיה זו הייתה על סף תיקון, עד שנציגים תומכי חפירת תעלה בפנמה, סיכלו את הצעת ניקרגואה.[9]
בניית תעלת פנמה
ב-1899 הוקמה ועדת התעלה האיסתמית (אנ') כדי לקבוע איזה אתר יהיה הטוב ביותר עבור התעלה (ניקרגואה או פנמה) ולאחר מכן לפקח על בניית התעלה.[10] לאחר שניקרגואה נפסלה, פנמה הייתה הבחירה המתבקשת. עם זאת, התעוררו כמה בעיות. עם חיזוק האינטרסים של ארצות הברית בפנמה (אז חלק קטן מקולומביה), הן קולומביה והן החברה הצרפתית שהייתה אמורה לספק את חומרי הבנייה העלו את מחיריהן. ארצות הברית, שסירבה לשלם את האגרות הגבוהות מהצפוי, "הנדסה מהפכה" בקולומביה. ב-3 בנובמבר 1903 מרדה פנמה (בתמיכת צי ארצות הברית) נגד קולומביה, הפכה לרפובליקה חדשה, וקיבלה 10 מיליון דולר מארצות הברית לבדה.[11] פנמה קיבלה גם תשלום שנתי של 250,000 דולר והבטחות לעצמאות, ואילו ארצות הברית קיבלה את הזכויות על אזור תעלת פנמה "לנצח". רוזוולט אמר מאוחר יותר שהוא "לקח את התעלה ונתן לקונגרס להתווכח". לאחר שקולומביה איבדה את פנמה, היא ניסתה לפנות לארצות הברית לבחון מחדש הסכמים ביניהן ואפילו הכרזה על פנמה סיטי כבירת קולומביה.[12][2]
תיקון פלאט בקובה
ערך מורחב – תיקון פלאט
לאחר מלחמת ארצות הברית-ספרד היו תומכי התפשטות רבים שרצו לספח את קובה. רבים חששו שמעצמה זרה תשלוט בחלק מקובה, ולכן ארצות הברית לא תוכל להמשיך לממש את האינטרסים שלה בקובה. עם זאת, תיקון טלר (אנ') מנע מארצות הברית סיפוח אפשרי. בעקבות הדיון סביב תיקון טלר, נכנס לתוקף תיקון פלאט שהתקבל על ידי קובה בסוף 1901, לאחר "לחץ מאסיבי" של וושינגטון. על פי התיקון:[13]
- קובה לא יכולה לקבל החלטות הפוגעות בעצמאותה או לאפשר למעצמה זרה להבטיח את השליטה על האי.
- קובה התחייבה לעצמה לא לשאת בחוב מעבר ליכולתה [משום שזה עלול לגרום להתערבות זרה].
- ארצות הברית חופשית להתערב בענייניה של קובה, במטרה לשמור על הסדר במדינה ועל עצמאותה.
- קובה תסכים לתוכנית תברואה בחסות אמריקאית [המכוונת בעיקר לקדחת צהובה].
- קובה הסכימה למכור או להחכיר לארצות הברית אתרים לתחנות ימיות או פחם [גואנטנמו הפך לבסיס העיקרי].
עם כניסתו של תיקון פלאט לתוקף, הוציא רוזוולט את כוחותיה של ארצות הברית מקובה. שנה לאחר מכן, כתב רוזוולט:[14]
בדיוק כרגע אני כל כך כועס על הרפובליקה הקובנית הקטנה והגיהינומית הזאת, שאני רוצה למחוק את אנשיה מעל פני האדמה. כל מה שרצינו מהם זה שהם יתנהגו כך שיהיו משגשגים ומאושרים, כדי שלא נצטרך להתערב.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ רדא מנצור: “דבר ברכות אך אחוז במקל גדול” | ייצור ידע
- ^ 2.0 2.1 Florida State College at Jacksonville, Cynthia Gardner Counsil, Roosevelt’s “Big Stick” Foreign Policy and Taft’s “Dollar Diplomacy”
- ↑ David G. McCullough, The path between the seas : the creation of the Panama Canal, 1870-1914, New York : Simon and Schuster, 1977, מסת"ב 978-0-671-24409-5
- ↑ "Speak Softly. . ."
- ↑ Theodore Roosevelt, Book Traces Project, The strenuous life; essays and addresses, New York: The Century Co., 1901
- ↑ A Striking Thing’: Leadership, Strategic Communications, and Roosevelt’s Great White Fleet, apps.dtic.mil
- ↑ Theodore Roosevelt - MSN Encarta, encarta.msn.com
- ↑ James MacGregor Burns, Susan Dunn, The three Roosevelts : patrician leaders who transformed America, New York : Atlantic Monthly Press, 2001, מסת"ב 978-0-87113-780-7
- ↑ The Great Adventure of Panama. Philippe Bunau-Varilla. Chapters VII-XI., net.lib.byu.edu
- ↑ The Panama Canal, www.eclipse.co.uk
- ↑ הווארד זין, תרגום: מתן קמינר, היסטוריה עממית של ארצות הברית, ישראל: הוצאת בבל, 2007, עמ' 759
- ↑ Los últimos derechos de Colombia en el Canal de Panamá: El tratado Uribe Vargas-Ozores, babel.banrepcultural.org (באנגלית)
- ↑ Platt Amendment | History, Purpose, Significance, & Facts | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
- ↑ "Is Castro an Obsession With Us?; A Senator says emphatically yes--and claims it does scant justice to our dignity as a world leader and masks the real causes of the Latin-American crisis. Is Castro an Obsession? (Published 1963)" (באנגלית). 1963-05-19. נבדק ב-2025-09-05.
פילוסופיית המקל הגדול41858688Q859365