פורטל:הלכה/תמצית הלכה/יורה דעה/א

הקדמה

מקור חיוב שחיטה

השחיטה היא מצוות עשה שנאמר בבהמות "וזבחת מבקרך ומצאנך". ולומדים ששחיטת חיה כבהמה מהפסוק "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל" ובעוף "אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו"

דיני השחיטה נמסרו למשה מסיני: "רבי אומר מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה" (חולין כח ע"א. )

סעיף א - נשים עבדים ואשרת שחיטה

נשים

בהל' ארץ ישראל כתב שנשים לא תשחטנה - שדעתן קלות" שיטת כל הראשונים שכשרות כלשון הגמרא "הכל כשרים לשחוט ושחיטתן כשרה" (חולין ב ע"א)

החששות בזה ש"דעתן קלות": חשש עילוף ושהיה וחוסר נאמנות בבדיקת הסכין שהוא דבר טרחה.

כתב האגור שלמעשה נהגו שאינן שוחטות, והלכך במקום כזה: המנהג מבטל את ההלכה. הבית יוסף דחה את דבריו ופסק שנשים כשרות וכי "לא ראינו - אינה ראיה". הרמ"א חושש לאסור מחמת המנהג (שבמקום כזה הוא אכן ראיה)

הפרי חדש מתיר, הפרי תואר מיקל ב"דעתנית", הברכי יוסף פסק ש"נהרא ונהרא ופשטיה" והשמלה חדשה מתיר רק במקומות שנהגו, אך גם שם, לא למנותן לצורך הציבור שמא תקלקל מחמת ריבוי הנשחטים התכופים.

עבדים

הטור מתיר בעבדים משוחררים בלבד. הבית יוסף מקשה הרי אינו חידוש כי הם כיהודים גמורים, וגם שלא משמע כך ברמב"ם ולכן פוסק להתיר עבדים שאינם משוחררים. הט"ז מתרץ את הטור שבאמת רק עבדים משוחררים הושוו לנשים. והשך בנקודות הכסף דחה את דבריו. והש"ך מבאר שבאמת מחלוקתם איננה כל כך משמעותית, וכי יש בעבדים לא משוחררים חסרון שהם בדרך כלל בעלי מידות רעות ואינם נאמנים, אלא אם מתבררים כהגונים, ולכן כתב הטור עבדים משוחררים דווקא. אך השולחן ערוך לשיטתו שהדגיש כבר שכל שוחט צריך להימצא הגון, לא ראה עוד טעם לאסור את העבדים ההגונים. ואם כן כולם מודים שעבד-לא משוחרר -ולא הגון, איננו כשר. ורק נחלקו במשוחרר הגון. שלשו"ע כשר ולטור פסול.

טומטום ואדרוגינוס הם ספק נשים ויש יש לאוסרם כנשים (דרכ"ת סק"ז)

שחיטת רוב מצויים

במשנה נאמר "הכל שוחטין ושחיטתן כשרה" ותמהו בגמרא על הסתירה המשתמעת "הכל שוחטין" לכתחילה ו"שחיטתן כשרה" רק בדיעבד?

רבינא תירץ שני תירוצים:

א. שצריך לכתחילה לבדוק את השוחט שיודע את ההלכות, אך בדיעבד כשר גם אם לא נבדק, כי חזקה בדיעבד ש"רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם". אך לא חוששים שהשוחט אדם המתעלף העלול לעשות פסול "שהיה".

ב. שצריך לבדוק שאיננו מתעלף לכתחילה, אך בדיעבד חזקה ש"רוב מצויים אצל שחיטה אינם מתעלפים", אך לא חוששים שישנו שוחט שאיננו בקיא בהלכות.

הרי"ף פסק שלא נפסקו דברי רבינא, אלא נפסקו תירוצים אחרים ולכן "רוב מצויים מומחים, ואינם מתעלפים, לכתחילה".

אולם באם השוחט לפנינו וניתן לבדוק את מידת מומחיותו ברש"י ובתוספות משמע שאין צריך לשאלו כלל. אך שיטת הרא"ש שיש לבדקו. אולם הוא הוסיף שניתן להקל גם לתת לו לשחוט על סמך שיבדקוהו אחר כך, ובאם תמצא בעיה, תפסל השחיטה למפרע. לעומתו כתב העיטור להיפך, שאם הוא לפנינו אין לתת לו לכתחילה לשחוט ללא בדיקה כלל אולם אץ הנשחט ודאי שמותר לאכול ללא כל בדיקה מאחר שלא נפסקו דברי רבינא. (זה תלוי אם עיקר דברי רבינא-שלא נפסקו הם על אכילת שחיטה כזו ורק ממילא אסור לתת לו לשחוט (שיטת הרא"ש) או שדבריו אמורים על האיסור לתת לו לשחוט, וממילא אין לאכול (העיטור))

באם השוחט לפנינו וניתן לבדוק את מידת התעלפותו הרא"ש מחמיר שיש לשאלו כשם שנבדקת מומחיותו, ולר"ן ולרשב"א לעילוף לא חוששים כלל.

למסקנה: השולחן ערוך פסק כהרא"ש שאם לפנינו יש לבדקו אך באם איננו שחיטתו כשרה. אך פוסק שאין צריך לחשוש כלל להתעלפות ושהיה. הרמ"א חושש לדעת העיטור שגם אם איננו לפנינו אין לסמוך על החזקה של "רוב מצויין" בשעה שניתן לברר. {צ"ע אם ניתן לאכול משחיטתו}

גם כשאין השוחט לפנינו לבחון אותו וסומכים על החזקה, יש לבדוק את השחיטה על פי צורת הסימנים שכל מה שאפשר לברר מבררים (רמ"א סעיף ב')

השוחט וחובת ה"קבלה"

מצדו של השוחט חלה עליו החובה להבדק 3 פעמים לפני חכם שאיננו מתעלף. ולכן נהגו להבחן גם על ההלכות ולקבל אישור "קבלה" לשוחט. ויש מקומות שנותנים תעודה בכתב (רמ"א) ולכן במקומות שנהגו לקבל קבלה אין צורך בבדיקה כלל, כי בודאי חזקה שכל השוחטים כשרים. (רמ"א) מתן "הקבלה" החל לאחר שבמקומות רבים התרשלו השוחטים בלימוד ההלכות כי לא נמצאו רבים שיכלו לבחון אותם. ושוחט שאינו יודע שחיטתו פסולה (שמ"ח).

לא יקבל השוחט כתב קבלה עד שימצא ירא שמים הגון היודע ללמוד ובקיא בהלכות כולם ונכון שידע גם את פסקי האחרונים (שמ"ח). השוחטים והבודקים צריכים לחזור על תלמודם באופן קבוע שיהיו בקיאים (רמ"א) ונהגו לכתוב בכתב הקבלה שיחזרו על כל ההלכות בכל 30 יום.

הבתי דינים צריכים להיות עירניים ולבדוק אחר טיב מומחיות השוחטים ובקיאותם כי המכשולות גדולות (רמ"א).

המוחזק לשחוט עופות לא ישחוט בהמות אפילו בפני אחר, כי האחר אינו מקפיד להתבונן בשחיטתו, והוא לא הוחזק. (דרכ"ת כ"ט)

מתמחה לא ישחוט עופות קטנים כיונים וציפורים שמצויה התנבלותם ותהא ברכתו לבטלה. בגלל זה, גם מומחה לתרנגולים אינו נחשב מומחה ליונים (ש"ך סק"ו) נוהגים שאין שוחטים ציפור או יונה בודדים, אלא או בזוג או יחד עם בהמה (?) התמחות בעופות דורשת שחיטת שני נקבות וזכר אחד (?)

יזהרו שלא תהיה תעודת ה"קבלה" קלה לזיוף (משבצ"ז ט"ז)

נמצא אינו בקיא

ברמ"א על פי הרשב"א: שוחט שנמצא איננו בקיא באחת מההלכות. אם קיבל קבלה חזקה שידע עד עכשיו ושחיטותיו מקולקלות מכאן והלאה. אם לא קיבל קבלה מעולם, אנו מעריכים שמעולם לא ידע והכלים טרפים למפרע. והקשה הדרכי משה מדוע בגבינות טריפה אנו מחזיקים שהייתה כשרה ורק כעת נטרפה, וכאן במקום שלא נטל קבלה, ויש הרי חזקת "רוב מצויים אצל שחיטה מומחים", אנו מטריפים הכל למפרע? ותירץ א. כאן החזקה חלשה שאיננה לכל העולם אלא רק ל"מצויים אצל שחיטה"  ב. בטריפות הדבר עלול להיווצר מיידית, אך בשכחת הלכה מדובר בתהליך ארוך, ולכן אם לא נטל קבלה –שהוא חזקה ברורה שידע אז, אנו תולין שכבר איננו בקיא זמן רב מאד. והש"ך הוסיף טעם ג', שבעוד שכל בהמה נמצאת בחזקת כשרות מעצם קיומה, השוחט צריך ללמוד את דיני שחיטה, וכיון שכעת איננו יודע, סביר יותר שמעולם לא למד, מלומר שלמד ושכח בהלכות המצויות. וכן פסק הב"ח.

הט"ז מחמיר ופוסל למפרע אף אם נטל קבלה. בפליתי פוסלו למפרע בשאינו יודע בדיני בדיקת הסכין, ומכשיר בנטל קבלה או אם ניתן לתלות את שכחתו במחלה כלשהי.

הכרעת השמלה חדשה: אם לא קיבל הסמכה נפסל למפרע, אם קבל ומדובר בהלכות מצויות נפסל עד סמוך לשעת הקבלה, ואם שכח שאר הלכות – ישערו מאימתי החל לשכוח דבר זה ויפסלוהו מאותה העת.

סעיף ב' – במה נבדק (במקום שאין קבלה)

במקום שאין קבלה: צריך לבדוק את השוחט בשלושה נושאים. בדיקת הסכין- סימן י"ח, הלכות שחיטה-סימן כ"ג, והלכות בדיקת הסימנים –סימן כ"ה (רמ"א) ושידע ששהיות מצטרפות (סמ"ג. אך איננו נוגע למעשה, מאחר שפשט פסק הרמ"א שמטריפים בכל שיעור שהייה)

בהלכות המצויות: אם אינו בקיא היטב לא יתנו לו לשחוט (פר"ת סק"ד) בשאר ההלכות: אם אמר על דבר זה הייתי מסתפק כשר לשחוט שהדבר מצוי גם בחכמים (סמ"ג בשם ר"ת) (אולם אין לתת לו קבלה - שמ"ח). אמר על אסור מותר פסול (שו"ע) אמר על מותר אסור –פסול מלשחוט– כי רואים שאינו לומד נכון (שמ"ח). גם ישנה בעיה בשוחט המחליף בין איסור דאוריתא לדרבנן (עיין בדרכי תשובה)

סעיף ג' – שחיטת אינו מומחה ובפני אחר

אמר רב יהודה אמר שמואל, שוחט שאיננו בקיא בחמשת הלכות שחיטה - אסור לאכול משחיטתו. ואפילו שחט כבר בעבר בפנינו כהוגן (ט' עמוד א'). ואפילו לחקור אותו כיצד עשה -אינו נאמן מאחר ומה שאדם אינו יודע - אינו שם על לבו (שולחן ערוך על פי הרא"ש). אך היודע הלכות שחיטה אפילו מוחזק להתעלף נאמן לומר שחטתי ולא התעלפתי, כיון שיודע את ההלכות כראוי (רמ"א).

במשנה אמרו ש"כולם ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה - בדיעבד. לדעת הרשב"א הר"ן והטור וכן פסק השולחן ערוך מדובר על חרש שוטה וקטן. אך גדול -השוחט בפני מומחה- כשר לכתחילה. אולם שיטת האור זרוע שגם גדול בפני מומחה-פסול לכתחילה. וכן פסק הרמ"א (והב"ח) שכך המנהג.

אם אין ידוע אם הוא יודע, כשר לכתחילה לתת לו בפני מומחה (מהרש"ל, ש"ך, ושמ"ח)

סעיף ד' – איבדו ומצאו שחוט

איבד בעל חיים ומצאו שחוט רבי יהודה אוסר ורבי יוסי הגלילי מתיר אם נמצא באשפה בשוק כנראה הוא נבילה. אם נמצא בבית כלשהו כנראה נשחטה כהוגן. המחלוקת היא כשנמצא באשפה בבית או בשוק שלא באשפה (יב עמוד א). הרמב"ם אוסר. אך כיון שהרשב"א הרא"ש והר"ן מתירים, פסק השולחן ערוך להתיר.

טעם ההיתר הוא שכיון שמדובר במקום שרובו יהודים, או שידוע שרוב שוחטי העיר ההיא יהודים, חזקה שרוב השוחטים הם מומחים (שו"ע)

הדברים אמורים גם אם נגנב לו ומצאו במקום אחר, אם רוב הגנבים יהודים (רמ"א) חזקה שהלך הגנב לשוחט הגון, שכן אפילו חשוד בגניבה, איננו חשוד על אכילת נבילה (תוספתא). יש אומרים שהיתר הגנבים היהודים הוא רק בעיר שרובה יהודים (ערוגות הבושם. אך בש"ך כתב שמוכח הפוך). יש אומרים שכיום אין להתיר גנובה כי הגנבים חשודים על הכל (כה"ח ס"ק ס"י)

צריך להבהיר שמדובר במקרה שאין איסור "בשר שנתעלם מן העין" כי יש סימן על הבשר. (ט"ז וש"ך)

גודל האשפה האוסרת

גודל האשפה האוסרת (בשוק) הינה לדעת הב"ח בגובה כלשהו אך הט"ז והש"ך מקילים לאסור דווקא החל מגובה 3 טפחים.

בפרגיות קטנות שהדרך לשוחטן בבית אין רוב שוחטים יהודים מתיר. (ש"ך)

סעיף ה' – חרש שוטה וקטן

אין למסור לשחוט לחרש שוטה וקטן לכתחילה אפילו בפני אחרים (ב. ויב.). כי אינם שוחטים כראוי ומועדים לקלקל. וגם לא ישחטו לבדם - על מנת לתת את השחוט לכלבים – שמא יבואו לטעות לאכול משחיטתם. אך ניתן לאפשר להם לשחוט בפני מומחה על מנת להשליכו לכלבים (ש"ך) כיון שאז כשר בדיעבד.

חרש - הכוונה שאינו מדבר (תרומות פ"א מ"ב) וגם אם הדבר אירע לו בשלב כלשהו בחייו (ב"ח שמ"ח ועוד)

שוטה - שעשה ב'דרך שטות' (גמרא) כמה פעמים (ש"ך בשם ב"י בחושן משפט וכן הסכמת הפוסקים) אחד משלשת הבאים: יצא יחידי בלילה שלא כדרך העולם, לן בבית הקברות, או קרע את בגדיו (חגיגה ג עמוד ב) וכן המאבד מה שנותנים לו (ברייתא בחגיגה ד.) או כל דבר טירוף ושגעון (בית יוסף על פי הרמב"ם).

קטן- עד גיל 13. ויש מחמירים שלא לתת קבלה עד גיל 18 שאז נהיה בר-בר דעת (רמ"א על פי הלכות ארץ ישראל) והוא חומרא יתירה (מרדכי). והט"ז והש"ך כתבו שזה בהתאם לרמתו הרוחנית (אם הוא בן תורה וירא שמים) והפרי מגדים כתב שיש לגדור ולא לתת לפחות מבני 18 מחמת פריצות הדור. ('בן ח"י ישחוט בעל חי סימן' – בית דוד) יש שהחמירו למנוע 'קבלה' מבחור שאיננו נשוי (שו"ת מהר"ם שיק ושו"ת דבר משה).

קטן מאומן

טעם האיסור על שחיטת קטן הוא, כיון שחסר את אמנות הידיים פסול לכתחילה ורק בשחט בפני מומחה שחיטתו כשרה בדיעבד. אך אם אכן הקטן מאומן ויודע לשחוט כראוי, לפי השולחן ערוך הותר לו לשחוט לכתחילה בפני מומחה. אולם המהרש"ל והדרישה הכריעו שקטן מאומן ואינו מומחה או מומחה ואינו נאמן אסור לו לשחוט לכתחילה. אלא אם כן בקיא גם בהלכות וגם מאומן בשחיטה (ב"ח וש"ך) והשמ"ח פסק שלא יקלו אף בשוחט בפני מומחה, בקטן מאומן ומומחה ללא צורך גדול.

קטן ששחט לבדו שחיטתו פסולה גם בדיעבד בכל מקרה, כיון שחסר נאמנות על הכשרות (ב"י, רמ"א וביאור -הש"ך).

סעיף ו' – חרש המדבר

אדם שהתחרש אך עודנו מדבר, שחיטתו כשרה. אך לכתחילה לא ישחוט כיון שאינו יכול לשמוע את ברכת עצמו (שולחן ערוך על פי משנה בתחלת תרומות). ביריעות שלמה (הובא בדרכ"ת ובכה"ח) כתב שאם היה חרש-אך-מדבר מלידה שחיטתו פסולה כחש"ו. והפוסקים לא הזכירו חילוק כזה וגם איננו מובן מסברא כי חרש כזה הוא חסרון לענין הברכה אך איננו חיסרון לענין פיקחות וצריך עיון להלכה.

סעיף ז' – אילם

אילם מומחה אם אחר מברך ומוציאו- כשר לכתחילה. (טעם שהוזכר מומחה, הש"ך ביאר כדי להתירו לכתחילה והב"ח והפרישה ביארו אחרת) אמנם גם אם אינו מומחה אך המומחה עומד על גביו מהתחלה עד הסוף כשר לכתחילה, אך כאן שהזכיר השו"ע מומחה, מדובר שהמברך אינו מומחה או שאינו עומד על גביו עד הסוף.

ברכת השחיטה - לא יצא מוציא?

האם ברכת השחיטה נחשבת לברכת המצוות ומותר לאחר לברך על מנת להוציאו בברכה גם אם אינו שוחט בעצמו? לדעת הש"ך אין זו מצוה חיובית שהרי אינו חייב לאכול ולכן אסור לברך על מנת להוציא אחר בלא לשחוט. לדעת הט"ז מותר כיון שברכה זו נחשבת ברכת השבח 'שהבדילנו ממאכלות אסורות'.

סעיף ח' – שיכור

שיכור – שחיטתו פסולה כקטן (רמב"ם הלכות שחיטה פ"ד ה"ה) ומדובר בשהגיע לשכרותו של לוט (הרא"ש ובעל העיטור. טעמם כנראה: שהרי כתוב שיכור כפקח לכל דבריו – עירובין סה.)

הגדרת שכור כלוט: שעושה ואינו יודע מה עושה (חו"מ רל"ה כ"ד).

שיכור שלא הגיע לשכרותו של לוט - שאינו יכול לדבר בפני מלך (או"ח צ"ט) לדעת השולחן ערוך: שוחט לכתחילה. לדעת הרמ"א: לא ישחוט שעלול לעשות "דרסה" (כי איבריו כבדים -ט"ז) לדעת הש"ך כוונת הרמ"א שזו רק עצה טובה, כי מהדין אינו פסול שהרי הוא כפקח לכל דבריו. אך לדעת הט"ז גם שכור שלא הגיע לשכרות לוט פסול לדעת הרמ"א, כי שחיטה דורשת מיומנות שחסרה גם לשכור שיש בו דעת.

הפמ"ג כותב, שודאי שאסור שיהיה השוחט לציבור שתוי (גם פחות משכרות לוט) וגם ליחיד יש לאסור ובפרט בדורות אלו. (פמ"ג שפ"ד ל"ד)

סעיף ט' – סומא

השוחט בלילה וסומא לא ישחטו ואם שחטו כשר רק בדיעבד. אמנם בלילה עם אבוקה כשר לכתחלה (ע"פ חולין יג) . הטעם: שאינו רואה ששחט הסימנים כראוי (רש"י) ושמא ישהה ידרוס או יחלוד (רשב"א)

השולחן ערוך פסק על פי הרמב"ם (שחיטה ד' י') שעל פי זה גם סומא ואחר רואהו כשר לכתחלה. אך השל"ג והש"ך הביאו משם ריא"ז שלא ישחוט לכתחילה לעיני אחר.

האור זרוע אוסר אפילו בדיעבד משחיטת סומא מלידתו. אך בדרכ"מ מתירו ככל סומא (כשר בדיעבד ומותר לפני אחר) וכן פסקו הרבה פוסקים.

סעיף י' – ערום

ערום לא ישחוט לכתחלה כי איננו יכול לברך, שכתוב "ולא יראה בך ערות דבר" (על פי תרומות א' ו'). ובדיעבד כשר שאין הברכות מעכבות בדיעבד. ואינו יכול להפוך פניו ולצאת מאחר, אפילו שמותר להרהר בד"ת כי אינו יכול לכוין לצאת ולהיות "שומע כעונה" (ט"ז. ביאור -פרישה וש"ך). אסור לשחוט ללא כיסוי ראש כי אסור לברך כך (באר היטב ס"ק ל"ה)

סעיף י"א – מוחרם

אסור לאכול משחיטת שוחט ששחט בעצמו ועבר על איסור שקבלו הציבור על בשר שנשחט שלא אצל השוחט הקבוע. בחרם. (שולחן ערוך על פי תשובת הרא"ש כלל ז' ורבינו ירוחם) ואף באיסור בלא חרם (ש"ך ושמ"ח). ורק בהפסד מרובה אפשר להקל במקום שלא אסרו את הבשר, רק אסרו לשחוט וגזרו להעניש את השוחט (שמ"ח). ובאם שחט כך בשגגה בלא ידיעת החרם מותר (ט"ז).

סעיף י"ב – מכחיש ששחט

השוחט בפני עדים עבור גוי, וכשבא ישראל לקנות טוען בבירור שלא הוא היה השוחט. אינו נאמן נגד העדים, אפילו אם יטען "מיגו שיכל לומר ששחט אך הייתה טריפה" וכדומה. אלא אם כן יתקן את דבריו מיד אחר עדות העדים ויסביר שהתכוון לומר שלא שחט כהוגן שאז נאמן (ט"ז) כמו כן, אם דיבר לא מספיק בבירור וניתן לפרש את דבריו שאכן התכוין רק ששחט שלא כהוגן - נאמן (ש"ך וכן נפסק).

השוחט עצמו אסור בכל מקרה בבהמה זו כי "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא" (רשב"א) אלא אם כן יתן אליבי מוצדק להכחשתו (כה"ח ס"ק ר"י)

סעיף י"ג – טוען שסימן כטריפה לצורך עצמו

שוחט שסימן כטריפה וטוען שעשה כן כדי לשמור את הבהמה לעצמו. פסק השולחן ערוך כרשב"ץ להתיר כי נתן אליבי לדבריו. אמנם הט"ז פסק שאין מועיל אליבי כנגד עשיית "מעשה" –דהיינו הסימן שסימן כטריפה, כי הסתפק הרמ"א בזה. וטעמו שיש לדמות זאת לדין האשה שאומרת טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני, שאמנם נאמנת לומר שהיתה בתחלה אנוסה לומר טמאה אני. אך אינה נאמנת לומר כך כשמלבד אמירתה כך, גם עשתה מעשה ולבשה בגדי נדה. וכן הפר"ח.

הש"ך מתיר, וטענתו שבנדה לא היתה בעיה עם עצם המעשה, אלא עם תוספת המעשה המיותר. אך השוחט לא היה יכול לשמור את בהמתו ללא סימן הטריפה. וכן הפרי תואר.

בשמ"ח כותב שבמקום שהשומעים תחלה (את איסורו) לא פקפקו בדבריו כי לא הייתה סיבה הגיונית לומר שהשוחט חשש שיחסר לו בשר - יש להחמיר בדברי תורה ולא יועיל האליבי .

סעיף י"ד – עד כנגד השוחט

פסק השולחן ערוך שעד בודד כנגד השוחט אינו נאמן לפסול את השוחט והשחיטה (שהתורה האמינתו כשני עדים), ואף הוא מותר לאכול בעתיד משחיטות השוחט, אך לו עצמו אסור לאכול משחיטה זו כי עשאה עליו כנבילה. אך על פי נאמנות העד ראוי לשקול להעביר את השוחט. (מהר"י קולון והמהרי"ק והש"ך) אולם הפרי חדש סבור שהעד עשה עליו את כל נאמנות השוחט הלאה כרשע ושחיטותיו כפסולות ואסור לאכול משחיטתו לעולם.

הט"ז וש"ך ושמ"ח והאחרונים חולקים ואוסרים את השחיטה בהכחשת עד אחד, כי לדעתם הדבר נחשב כ"עד כנגד עד" ו"חזקה" שהבהמה בחזקת איסור עד שיוודע אחרת.

אוסף הלכות

אבל

על פי הלכות ארץ ישראל אבלים לא ישחטו כי מחמת צערם אינם שוחטים כראוי. ויש שכתבו שזה רק מדין איסור מלאכה, ולכן יש אופנים שמותרים בכך (שו"ת בית יעקב נ"ח)

רועד וזקן

הרועד בידיו פסול אפילו טוען "ברי לי" שלא דרסתי (באה"ט ל"ב בשם סמ"ג). אבל אם רועד לפעמים וירא שמים נאמן (בית דוד)

על פי הלכות ארץ ישראל והאגור - זקן בן 80 לא ישחוט כי ידיו כבדות. ויש מקילים לפי מצבו (ב"ח בתשובה ועוד) ויש שכתבו לאסור בדורות אלו החלשים כבר החל מגיל 70 (יד אפרים ופת"ש)

משקפיים

מותר לשחוט עם משקפיים ללא חשש (בית דוד ביסוד הבית א')

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.