עומר אל-בשיר
 |
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
| |
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו |
 | |||||
| שם מלא | עומר חסן אחמד אל-בשיר | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| מדינה |
 סודאן | ||||
| השכלה | האקדמיה הצבאית המצרית | ||||
| עיסוק | איש צבא, פוליטיקאי | ||||
| מפלגה | מפלגת הקונגרס הלאומי | ||||
| דת | אסלאם | ||||
| |||||
עומר חסן אחמד אל-בשיר (בערבית: عمر حسن أحمد البشير; נולד ב-1 בינואר 1944) הוא נשיא סודאן לשעבר, אשר בפועל שלט בה כדיקטטור במשך כ-30 שנה עד להדחתו מהשלטון באפריל 2019.
בשנת 1989 הוביל אל-בשיר בתפקידו כקולונל, הפיכה צבאית נגד ראש הממשלה א-סאדק אל-מהדי, אשר נבחר בבחירות דמוקרטיות. אל-בשיר הפך לנשיא, ראש הממשלה, ומפקד הכוחות המזוינים. לאחר עלייתו לשלטון הנהיג בסודאן משטר צבאי, החיל את חוקי השריעה בצפון סודן, פיזר את האספה הלאומית, אסר על קיום מפלגות ואיגודים מקצועיים, חיסל את המערכת המשפטית, ואסר על עיתונות חופשית. בשנת 1996 נערכו בסודאן בחירות לנשיאות, שבהן זכה אל-בשיר.
ב-14 ביולי 2008 הוגשה נגד אל-בשיר תביעה רשמית בבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג על רצח עם, שלפי כתב האישום המשיך להתבצע עד זמן הגשת כתב האישום בחבל דארפור. בעקבות הפעילות הנמשכת בדארפור ביקש לואיס מורנו אוקמפו, התובע הראשי של בית הדין הבין-לאומי, להוציא צו מעצר בין-לאומי נגד אל-בשיר.
ב-11 באפריל 2019 הודח אל-בשיר מתפקידו כנשיא סודאן, לאחר כ-30 שנה בתפקיד,[1] והושם במעצר בית.[2] ב-19 באוגוסט 2019 נפתח משפטו.[3]
ב-14 בדצמבר 2019 הורשע אל-בשיר בשחיתות ובאחזקה בלתי חוקית של מטבע חוץ ונידון לשנתיים מאסר.[4]
ביוגרפיה
אל-בשיר נולד בצפון סודאן בעיר הוש ואד באנקה (Hosh Bannaga) למשפחת איכרים סונים. מאוחר יותר עברה משפחתו לח'רטום, שם קיבל השכלה תיכונית וב- 1960 התגייס לצבא סודן. הוא התאמן במלזיה ובמצרים, למד באקדמיה הצבאית במצרים, ושירת בצבא מצרים במלחמת יום כיפור בשנת 1973.[דרוש מקור] לאחר המלחמה חזר למולדתו. עם שובו לסודאן, מונה להוביל את המבצעים בדרום סודאן, שמטרתם הייתה לחסל את הארגון צבא השחרור העממי הסודאני (SPLA), צבא גרילה. באמצע שנות ה-80 הוא נטל חלק מרכזי במערכה של צבא סודאן נגד המורדים בדרום המדינה. בשנת 2000 ניסה הנשיא המודח נומיירי להתמודד בבחירות לנשיאות מול אל-בשיר, אך כשל.
עלייתו לשלטון
רקע
בשנת 1969 שלט בסודאן הקולונל ג'עפר נומיירי, שהשתייך לזרם הקומוניסטי. בשנת 1971 התפרקה הברית בין הקומוניסטים לא-נומיירי בעקבות ניסיון הפיכה. במסגרת תוכניתו בדבר מדיניות הפיוס הלאומית הותרו פעילות של מפלגות שיצאו מחוץ לחוק בעבר, גובשה מדיניות חוץ מתירנית יותר, שוחררו אסירים פוליטיים, ושבו מהגולה א-סאדק אל-מהדי וחסן א-תוראבי. מדיניות זו חיזקה את מעמדו של א-נומיירי והחלישה את האופוזיציה, אך באופן זמני בלבד.
בין השנים 1972 ל-1983 עבר נומיירי תהליך התאסלמות שהשפיעה על מדיניותו, ובשנת 1983 הכריז על חוקי ספטמבר, שמשמעם החלת חוקי השריעה במדינה, הכרזה שהובילה באופן ישיר לפרוץ מלחמת האזרחים הסודאנית השנייה. בעת שהותו של נומיירי בארצות הברית במטרה לגייס סיוע כלכלי לסודאן, הדיח הגנרל עבד א-רחמן סוואר א-דהב את נומיירי והכריז על הקמת מועצת מעבר צבאית עד להכרעה בבחירות דמוקרטיות. בשנת 1986 התקיימו בחירות דמוקרטיות בסודאן, ומפלגת האומה ובראשה א-סאדק אל-מהדי עלו לשלטון.
ב-30 ביוני 1989 התבצעה הפיכה על ידי כת צבאית שבראשה עומר אל-בשיר. במסגרת ההפיכה הודח משלטונו א-סאדק אל-מהדי. הפיכה זו התבצעה ללא שפיכות דמים, ועומר אל-בשיר תפס את השלטון. עם עלייתו לשלטון נקט מספר צעדים לביסוס שלטונו. צעדים אלו כללו מאסרים של פוליטיקאים רבים מכל הקשת הפוליטית בסודאן, כולל ההנהגה המדינית של הנשיא הקודם, כמו כן נאסר גם חסן א-תוראבי, שעמד בראש החזית האסלאמית הלאומית (NIF). צעד נוסף לביסוס משטרו היה פיזור כל מוסדות השלטון הקיימים ואיסור כל פעילות פוליטית בקרב איגודים מקצועיים ומפלגות, כולם הוצאו אל מחוץ לחוק וחיל את חוקי השריעה בצפון סודן.
ימיו הראשונים בשלטון
ב-9 ביולי 1989 הוקמה הממשלה החדשה בסודאן בראשות עומר אל-בשיר. בשיר הקים גם את "מועצת פיקוד המהפכה להצלה לאומית", ועמד בראשה. המועצה הורכבה מכ-15 קציני צבא. בשיר החזיק גם בתיק ההגנה במדינה וכיהן בתפקיד ראש המטה הכללי. עם הקמת השלטון החדש לא נראה כי בשיר ואנשיו היו מזוהים עם קבוצות פוליטיות או שבטיות כלשהן. למעשה מועצת המהפכה היא זו ששלטה במדינה והייתה בעלת הסמכות החוקתית בעוד הממשלה עצמה הייתה זו המוציאה לפועל את מדיניות מועצת המהפכה.
בימיו הראשונים נהנה בשיר מתמיכתו של הצבא ורוב האוכלוסייה שרובם חשו אכזבה משלטונו של הנשיא לשעבר א-סאדק אל-מהדי. ככל שעבר הזמן הבין אל-בשיר שכוחו של המשטר החדש אינו חזק מספיק על מנת לפתור את הבעיות הכלכליות החברתיות של המדינה שעוד העיקו מימי המשטר הקודם ולכן הוא החליט לפנות אל התנועה האיסלמית כדי לבסס את משטרו החדש. אז לראשונה פנה בשיר אל ראש התנועה חסן א-תוראבי שבאותה העת השתחרר מכלאו והוא החליט לשתף עמו פעולה.
יחסו לחסן א-תוראבי
חסן א-תוראבי, ראש החזית האיסלאמית הלאומית חבר לשלטונו הצבאי של אל-בשיר. הוא אומנם לא לקח שום תפקיד פורמלי במשטר אבל בהשפעתו הכריז בשיר כי סודאן היא רפובליקה אסלאמית הפועלת על פי החוק האסלאמי. כפועל יוצא, מכך התחילו אנשי החזית האסלאמית הלאומית לתפוס בהדרגה את רוב עמדות הכוח הפוליטיות והשלטוניות במדינה. החזית הפכה לתנועה הפוליטית החזקה ביותר בסודאן וזאת על אף חוק איסור פעילות מפלגתית במדינה שעליה הכריז אל-בשיר בימים הראשונים לשלטונו.
במסגרת מאבקים פנימיים התפצלה מפלגת החזית האיסלמית הלאומית לשתי מפלגות: האחת מפלגת השלטון – הקונגרס הלאומי (National Congress). והשנייה מפלגתו של חסן א-תוראבי – הקוגרס הלאומי העממי (Popular National Congress). בהמשך אוחדו המפלגות למפלגה אחת בשם – "הקונגרס הלאומי", כאשר אל-בשיר הוכרז כיו"ר המפלגה וחסן א-תוראבי כמזכ"ל המפלגה.
בשנת 1999 החלו להתפתח מאבקי כוח בין שני המנהיגים בשל חשדו של אל-בשיר כי תוראבי חותר תחתיו. בשיר נקט מספר צעדים שנועדו להגביל את תוראבי. במאי 2000 הודיע אל-בשיר כי תפקידו של תוראבי כמזכ"ל הקונגרס הלאומי מבוטל. צעדיו של אל-בשיר החמירו ואף גרמו למעצרו של תוראבי וארבעה מאנשיו בפברואר 2001. במאי באותה השנה, הוחזר תוראבי למעצר בית. בינואר 2002, בעקבות מגעים לא-ישירים בין האישים, נפתרה זמנית המחלוקת ביניהם, ואל-בשיר ביטל את ההאשמות בדבר חתירה תחתיו.
סכסוכים פנימיים
עם תחילת שלטונו של בשיר החלה מחאת המונים נגד הצעדים הכלכליים והחברתיים שנקט. בשיר נהג ביד קשה לדיכוי המרי ואזרחים נהרגו.
בשנת 1990, בעקבות המלחמה בדרום, חברו גורמים מורדים בצפון ובדרום להפלת משטרו של בשיר, גם בקרב כוחות הצבא גילו התנגדות לשלטונו. חלק מהניסיון להפיל את המשטר, הוקמו יחידות צבאיות בעלות אופי של מיליציות, בהן "צבא ההגנה של העם". כוחות אלה שולבו בצבא ובמשטר. חוגים של אנשי צבא בדימוס שנפגעו מפעילותו של אל-בשיר ואף אנשי צבא פעילים, היו בעלי מוטיבציה גבוהה לשינוי המפה הפוליטית. בגלל יכולתם הגבוהה להשגת כלי נשק וציוד לוגיסטי נעשה ניסיון להפלת השלטון בביצוע הפיכה. ניסיון זה כשל, ועשרות קצינים הוצאו להורג או נאסרו.
הרפורמה הדתית שהנהיג אל-בשיר, האיסור על פעילות פוליטית במדינה, ההרעה בזכויות התושבים, הרעב ששרר באזורים מסוימים במדינה ומלחמת אזרחים ממושכת – כל אלה גרמו לדיכוי האוכלוסייה ועלייתם של כוחות האופוזיציה נגד המשטר של בשיר. בשנת 1991 נעשה ניסיון נוסף להפיכה. כל ניסיונות אלו סוכלו ועשרות אנשי צבא נאסרו.
מדיניות חוץ בזמן שלטונו
יחסי חוץ עם איראן
לאחר ייצוב משטרו של בשיר והתחזקות מפלגת החזית האסלאמית העממית בסודאן בשנת 1990, החלו יחסים דיפלומטים בדרג של שגרירויות עם איראן. במסגרת היחסים ננקטו צעדים מדיניים וכלכליים. הממשל האיראני דאג למנף פעילות הסברתית דתית חינוכית שבמסגרתה הוקמו מוסדות חינוך, נערכו חילופי סטודנטים מרחבי אפריקה ומלגות. כמו כן, איאן נתנה סיוע צבאי, שירותי אימון וייעוץ ואף השתתפות פעילה בלחימה בדרום. אם כי ממשלת סודאן הכחישה בתוקף את המעורבות האיראנית בלחימה בסודאן. אין לכך הוכחות והמקורות הם עיתונאים בלבד.
יחסי חוץ עם מצרים
מצרים הייתה המדינה הראשונה שהכירה במשטר החדש של בשיר. הנשיא חוסני מובראק היה השליט הראשון שביקר בסודאן עם תום ההפיכה הצבאית של בשיר.
בשנת ,1992 בעקבות גל פיגועי טרור במצרים, האשים הממשל בקהיר את השלטונות האיראנים והסודאנים במתן חסות לארגונים ופעילות טרור ומשטחה את תוך תחומי מצריים.
בשנת 1995, עלתה המתיחות בין המדינות בעקבות ניסיון התנקשות בשיירת המכוניות של הנשיא מובארכ בעת שהגיע לביקור באדיס אבבה. מובארכ האשים את עומר אל-בשיר וחסן א-תוראבי בניסיון ההתנקשות. במצרים החלו ניסיונות לפעלת לחץ על המשטר הסודאני, הלחץ התבטא בלחץ דיפלומטי ולחץ צבאי. ממשלת סודאן הכחישה את ההאשמות.
יחסי חוץ עם ארצות הברית
מעורבותה של ארצות הברית בסודאן כללה מספר יוזמות, בין היתר יוזמתו של ג'ימי קרטר, לחידוש המגעים בין הדרום לצפון בפסגת השלום ניירובי שבקניה ב-1989, לפני עלייתו של בשיר לשלטון. עם נפילתו של הגוש הקומוניסטי הרבו מדינות המערב בהתעניינות ביבשת השחורה ואחת החששות של ארצות הברית הייתה לגבי התחזקותו של המשטר האסלאמי בסודאן, הם חששו מפגיעה של משטר זה במדינות המזרח התיכון, עם זאת היא חידשה את מעורבותה בסכסוך הסודאני ב-1993 אך לא הצליחה להשיג דבר. דבר נוסף שהעיב על היחסים בין שתי המדינות היה תמיכתה של סודאן בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה.
בשנת 1998 התרחשו פיגועי התאבדות בשגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה, ארצות הברית מצאה את ארגון אל-קאעידה כאשם בביצוע פיגועים אילו ובתגובה לכך יירטה מחנות אימונים ומתקנים של בן לאדן באפגניסטן ובמפעל ב"א-שיפא" סמוך לעיר ח'רטום. לטענת הממשל הסודאני, מפעל זה היה מפעל לייצור תרופות ולא שימש לייצור חומרי לחימה כימיים כפי שטענו האמריקאים. לטענת ארצות הברית, יירוט המפעל נעשה לאחר שנמצאו הוכחות מודיעיניות להימצאות חומרים לייצור לגז עצבים ולשיתוף פעולה בין ראשי המפעל לבן לאדן ולנוכחות צבא במפעל. בנוסף, טענו האמריקאים כי בן לאדן קיים תשתית ענפה של חברות סודאניות וזאת על מנת ליצור שיתוף פעולה צבאי בין עיראק לסודאן.
בעקבות פיגועי 11 בספטמבר החליט אל-בשיר לשנות את מדיניותה של סודאן ולהתייצב לצד המערב וארצות הברית במלחמה בטרור. אחת הסיבות העיקריות לשינוי במדיניות הייתה רצונו לבטל את הסנקציות שהטיל האו"ם על סודאן בשנת 1993 בשל היותה מדינה תומכת טרור. שינוי המדינות הביא להתפייסות עם ארצות הברית וסודאן אף תרמה במידע מודיעיני ועצירת גורמי טרור.
היחסים בין ארצות הברית וסודאן נותרו מתוחים עד הדחתו, וארצות הברית תובעת את העמדתו לדין של עומר אל-בשיר באשמת רצח עם. לאחר הדחתו ועלייתו של עבד אל-פתאח אל-בורהאן, החלה התקרבות בין המדינות.
יחסי חוץ עם ישראל
במאי 1998 הגיע לביקור בסודאן השייח אחמד יאסין, ראש ארגון החמאס, על מנת לגייס תמיכה במאבקו נגד ישראל. בפגישה עם השייח הצהיר עומר אל-בשיר על תמיכתו במאבק נגד ישראל ובעקבות הפגישה החליטה ממשלת סודאן לאפשר לארגון לפתוח משרדים על אדמת סודאן כתרומה למאבק.
בינואר ופברואר 2009 הגיעו דיווחים על כך שמטוסי חיל האוויר הישראלי תקפו שיירות משאיות בסודאן, משרד החוץ ומשרד ההגנה הסודאני האשימו את ישראל בתקיפה. בתקיפה נהרגו קרוב ל-119 איש על פי הדיווחים של כלי התקשורת והממשל בסודאן. בשיר האשים את ישראל במעורבותה במלחמת האזרחים ובחבל דרפור.
לאחר תקיפת מפעל התחמושת "ירמוך" בסודאן ב-23 באוקטובר 2012, אמר עומר אל-בשיר כי הפעולה היא "תגובה היסטרית של ישראל לשינויים באזור". בסוף 2018 ובתחילת 2019 דווח על דיונים על אפשרות של נרמול היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לסודאן.[5]
יחסי חוץ עם סין
שטחה של סודאן מצבורי נפט גדולים. בתחילת 1996 נוצרו קשרים כלכליים בין החברה הסינית China National Petroleum Corp המנוהלת על ידי הממשלה הסינית ובבעלותה, למשרד האנרגיה הסודאני על מנת לבנות את בית הזיקוק הגדול במדינה. מאז, סודאן היא ספקית הנפט הגדולה ביותר של סין ואילו סין היא ספקית הנשק העיקרית של סודאן. במקרה של סודאן, שותפות זו היא רווחית: כאשר ארצות הברית האשימה את ממשלת סודאן ברצח העם בדרפור, אי שמירה על זכויות אדם ונשילת אדמות של אזרחים שבשטחן יש נפט, סין העניקה לסודאן תמיכה דיפלומטית ואיימה בהטלת וטו בעת ההצבעה במועצת הביטחון של האו"ם.
יחסי חוץ עם גורמי טרור
סודאן היוותה "חממה" לתנועות קיצוניות אסלאמיות ביניהן אל-קאעידה ומנהיגה אוסאמה בן לאדן. בשנת 1991 לנוכח התגברות המתיחות בין ערב הסעודית לבן לאדן וארגונו, הוא העתיק את ביתו לח'רטום. בן לאדן שהה בסודאן הן 1991–1993, באותן שנים החל להקים מערך כלכלי נרחב בסודאן שכלל בין היתר חברות סחר בין-לאומיות, חברות חקלאיות, בנייה וכו'. במקביל באותן שנים התגבש צביונה האיסלמי של סודאן. הממשל בסודאן הרבה לבצע עסקאות וחוזים עם בן לאדן בעקבות דעותיו ורעיונותיו איתם הזדהה הממשל. לממשלה הסודאנית היו קשיים בתשלומי החוזים והפרויקטים שחתמו עליהם עם בן לאדן והוא נאלץ לספוג הפסדים רבים. לגבי מידת מעורבותו של בן לאדן באותן שנים הדעות חלוקות – ממשלת סודאן טוענת מחד כי בן לאדן לא עסק בטרור בזמן שהותו בסודאן ומאידך גורמים שונים בארגון אל-קאעידה טוענים כי ההפך הוא הנכון. בשנת 1996 בעקבות לחץ אמריקאי, מצרי וסעודי על הממשלה, נאלץ בן לאדן לעזוב את סודאן ולהגר לאפגניסטן. בעקבות הגירוש נגרמו לבן לאדן הפסדים כלכליים גדולים.
הסכסוך בין הצפון לדרום בזמן שלטונו
ערך מורחב – מלחמת האזרחים הסודאנית השנייה
שורשי הסכסוך והצעדים בהם נקט אל-בשיר לגבי הסכסוך
מבחינה אתנית ותרבותית מתחלקת סודאן לשני חלקים: הצפון הערבי, והדרום, האפריקאי-נוצרי-פגני. לאחר הכרזת העצמאות על סודאן בשנת 1956 התגלו הבדלים מהותיים בין הצפון לדרום שהובילו למאבקי כוח עם המחוזות הדרומיים שתבעו אוטונומיה והענקת חופש פוליטי ודתי לתושביו. בתקופת שלטונו אישר בשיר לחסן א-תוראבי להקים מיליציה בשם כוחות ההגנה העממיים (PDF) שנועדה לפעול בשיתוף עם הצבא לדיכוי הדרום. מיליציה זו התבססה בעיקר על מתנדבים מוסלמים מהצפון. ב-1979 החלו חוקי ספטמבר (השריעה) על ידי ג'עפר א-נומיירי, בתגובה לצעדים אלו החליט הקולונל ג'ון גראנג להקים את צבא השחרור של העם הסודאני (SPLA) צבא זה אסף מפקדים וחיילים בני הדרום ששירתו בצבא סודאן ונלחמו בממשל הסודאני. בתחילת שנות ה-90 המשטר בסודאן החל בתהליך של קבלת האסלאם הקיצוני שגרמה להחרפת העימות ומשבר חריף בין הצפון לדרום. באביב 1993 פתחו כוחות הממשלה במתקפה כוללת בדרום והושגו הישגים שאילצו את המורדים מתנועת ה-SPLA בדרום להגיע לשיחות שלום. בסופן של השיחות לא הצליחו הצדדים להגיע להסכם קבע ואף לא להגיע להסכם על הפסקת אש.
בינואר 1994 התחדשה המתקפה של כוחות הממשלה נגד המורדים ובחודש יולי באותה שנה הצליחו כוחות הממשלה לכבוש ערי מחוז שהיו בשליטת המורדים. בעקבות מרידה בשורות הצבא בזמן הלחימה בדרום, שדוכאה על ידי כוחות צבא הנאמנים לממשלה, הנחה עומר אל-בשיר את מושלי המחוזות להגדיל את היקף הציוד והכוחות במחוזותיהם לכוחות ההגנה העממיים.
במרץ 1995 ביקר בסודאן נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר ולחץ על הצדדים להגיע להסכם על הפסקת אש ואלה נענו לו להפסקת אש של חודשיים. ביוני באותה שנה נעשה ניסיון התנקשות בנשיא מצרים באתיופיה, מה שהגביר את הלחץ על משטרו של אל-בשיר ואת הסיוע של ממשלות אתיופיה וקניה, כמו גם גורמים אחרים בעולם המערבי למורדים בדרום.
בשנת 2002 הושג הסכם הפסקת אש ופתיחת שיחות שלום בין הצדדים בעקבות חששו של אל-בשיר כי סודאן תהפוך ליעד של מתקפה אמריקנית למיגור הטרור. ביולי באותה שנה נפתח המשא ומתן בתיווך אמריקני ובנובמבר 2002 הסכימו הצדדים להאריך את הסכם הפסקת האש עד למרץ 2003. בינואר 2003 נשא אל-בשיר נאום בו אמר כי סודאן מעוניינת בשלום כולל וחלוקה צודקת בין שני הצדדים.
ב-8 בינואר 2004, חתמו ממשלת סודאן וכוחות המורדים בדרום על חלוקת המשאבים במדינה כחלק ממשא ומתן מתמשך להסכם שלום, עליו חתמו הצדדים בינואר 2005.[6]
ביולי 2005, נהרג מנהיג המורדים וסגנו של אל-בשיר ג'ון גראנג בתאונת מסוק, לאחר שחזר ממפגש עם נשיא אוגנדה. הממשלה הכריזה על 3 ימי אבל ודיווחה כי התאונה נגרמה ככל הנראה בשל תנאי ראות לקויים. גראנג נהרג שלושה שבועות בלבד לאחר שהושבע לתפקיד סגן הנשיא.[6]
משאל העם
- ערך מורחב – משאל העם על עצמאות דרום סודאן
בינואר 2005, הוכרז הסכם שלום בין מפלגת הקונגרס הלאומי בראשותו של אל-בשיר ובין התנועה העממית לשחרור סודאן (SPLM) המייצגת את הדרום. במסגרת אותו הסכם שלום הוחלט כי בתוך 6 שנים יתקיים משאל עם בו אזרחי סודאן יצטרכו להתמודד עם השאלה: האם לאחד את הצפון עם הדרום. דחיית ההצעה מהווה הכרה ברצונה של דרום סודאן להקמה של מדינה ריבונית. משאל העם התקיים ב-9 בינואר 2011, ובעקבותיו הוקמה דרום סודאן ב-9 ביולי 2011.
תפקידו ברצח העם בדרפור
- ערך מורחב – רצח העם בדארפור
שורשי הסכסוך ותפקידו של אל-בשיר בסכסוך
עם תחילת התפוגגות הסכסוך בין הצפון לדרום החל עימות נוסף בחבל דארפור שנמצא במערב סודאן. בניגוד לסכסוך בין הצפון לדרום, סכסוך זה הוא על רקע אתני בלבד ולא על רקע מלחמת דת. תחילת הסכסוך בפברואר 2003 בין הג'נג'וויד (Janjaweed), מיליציה מזוינת המגויסת מקרב שבטים ערבים אשר נתמכת על ידי הממשלה הסודאנית, לבין ארגוני מורדים משבטי השחורים. ארגוני המורדים האשימו את הממשלה באפליה לטובת הערבים ולכן הם החלו מאבקים צבאיים בין הממשלה לקבוצות המורדים. מאמצי הממשל בסודאן לדיכוי קבוצות המורדים הובילו לטבח של כוחות הג'נג'וויד באלפי אזרחים שחורים מוסלמים. דיווחים שהגיעו מהשטח מדברים על בין 200 אלף ל-400 אלף הרוגים בעקבות המלחמה והמצב הכלכלי הקשה שהוביל לרעב בקרב האוכלוסייה באזור. ממשלת סודאן מכחישה את המספר שדווח ועל פי דיווחיה בסכסוך נהרגו פחות מ-10,000 תושבים. בפברואר 2010 נחתם הסכם הפסקת אש בין הצדדים אולם למרות זאת עדיין לא פסקה האלימות ובחלקים מסוימים בחבל דרפור עדיין מתקיימים מאבקים צבאיים קשים.
האשמות בין-לאומיות
במרץ 2005, פנתה מועצת הביטחון של האו"ם על מנת לחקור את פשעי המלחמה המתבצעים בדארפור. משימה זו הוטלה על התובע בבית הדין הבין-לאומי לצדק, לואיס מורנו אוקמפו.
ב-14 ביולי 2008, הגיש אוקמפו בקשה לבית הדין הפלילי הבין-לאומי להוצאת צו מעצר בין-לאומי נגד אל-בשיר, בחשד שהיה אחראי לרצח עם, לפשעים נגד האנושות ולפשעי מלחמה נגד הקבוצות האתניות האפריקאיות בדרפור. בתגובה, גינו אל-בשיר וממשלת סודאן את הבקשה וציינו כי לא ישתפו פעולה עם בית הדין.[7] הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות בית הדין בה הוגשה דרישה למעצר נגד ראש מדינה מכהן.[8] במסגרת הבקשה טען אוקמפו כי אל-בשיר פתח בקמפיין רצחני לגירוש תושביו האפריקאים של חבל דרפור מבתיהם ו"להביא להשמדת חלק גדול מהם", לאחר שנכשל בניסיון לדכא את המרד שפרץ באזור בשנת 2003. עוד טען אוקמפו כי אל-בשיר דאג לכך שהמצב במחנות העקורים העצומים בדרפור, בהם חיים 2.5 מיליון בני הקבוצות האתניות האפריקאיות שנמלטו מבתיהם בעקבות ההתקפות, "יביא להשמדתם" של הניצולים.[7]
ב-4 במרץ 2009, הוצא צו מעצר והוגש כתב אישום נגד אל-בשיר בבית הדין בהאג, כתב האישום כלל 7 סעיפים של פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה אולם הוא לא כלל אישומים בעבירות רצח. השופט בבית המשפט ארקי קורולה (Erkki Kourula) הורה לבחון מחדש את האישומים והראיות על רצח העם. התובע אוקמפו, ציפה כי לאחר בחינת הראיות מחדש, ממצאים אילו עשויים להביא להאשמות בזמן קצר. בתגובה להוצאת צו המעצר, נשא אל-בשיר נאום בו יצא בביקורת נגד אוקמפו וזילזל בהחלטת בית הדין.[9]
במהלך הדיונים שהתקיימו בשנת 2009, נמנע בית הדיון הבין-לאומי מלהאשים את אל-בשיר ברצח עם, בטענה שאין לכך ראיות מספיקות. אוקמפו, ערער על ההחלטה וזו התקבלה על ידי בית המשפט, שהורה על חידוש הדיונים בפברואר 2010.
ב-12 ביולי 2010, הוציא בית הדין הבין-לאומי צו מעצר שני נגד אל-בשיר, אליו נוספו שלושה אישומים בגין רצח עם. בפסיקתם קבעו השופטים כי "יש לנו סיבות הגיוניות להאמין שאל-באשיר אשם בשלושה סעיפים של רצח עם שבוצע נגד שלוש קבוצות אתניות שונות בדרפור: פור, מסליט וזגהוואה. מדובר ברצח עם שבוצע במעשי הרג, ורצח עם שבוצע באמצעות פגיעות נפשיות ופיזיות קשות ומכוונות כדי להרוס חיי הקבוצות האתניות האלה".[10] מדינות "הליגה הערבית" הביעו תמיכה באל-בשיר והתנגדות להסגרתו, וכך עשתה גם סין, החברה במועצת הביטחון של האו"ם ובעלת זכות וטו בהצבעה.
ב-2017 נשמעו קולות בקרב מדינות ערביות ואפריקאיות הקוראות להסיר את צו המעצר נגד אל-בשיר. במרץ 2017 סירבה ירדן לעצור ולהסגיר את אל-בשיר לבית הדין הבין-לאומי. שגרירי מצרים ואתיופיה באו"ם קראו לעצור את ההליכים נגד אל-בשיר.[11]
בדצמבר 2018 החלו להתעורר מהומות בסודאן, כשראשיהן דורשים להדיח את אל-בשיר. רופאים בבתי חולים ממשלתיים פתחו בשביתה, ולטענת האופוזיציה נהרגו למעלה מ-22 מפגינים.[12]
ב-11 באפריל 2019 הודח אל-בשיר בהפיכה צבאית והוחלף על ידי שר ההגנה אחמד עווד בן עוף (אנ').[13]
חיים אישיים
לאל-בשיר שתי נשים, ואין לו ילדים משלו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יהודית רונן, "סודאן במלחמת אזרחים: בין אפריקניות, ערביות ואסלאם". תל אביב, הקיבוץ המאוחד, תשנ"ה 1995.
- שאול שי, "משולש הטרור בים האדום: סודאן, סומליה, תימן והטרור האסלאמי". הרצליה, מפעלות המרכז הבינתחומי, 2004.
קישורים חיצוניים
- הניו יורק טיימס, "העכביש" של סודאן היה כל יכול. כעת הוא מותיר אחריו רשת שקרסה, באתר הארץ, 16 באפריל 2019
- עומר אל-בשיר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ אי-פי, ניו יורק טיימס, רויטרס, נשיא סודאן עומר אל-בשיר הודח לאחר 30 שנה; הצבא תפס את השלטון, באתר הארץ, 11 באפריל 2019
- ^ יאסר עוקבי, צבא סודן הודיע: מוסדות השלטון ייסגרו, יקום ממשל צבאי לשנתיים, באתר מעריב אונליין, 11 באפריל 2019
- ^ Omar al-Bashir trial: Sudan's ex-president 'got millions from Saudis', BBC
- ^ 8 חודשים אחרי שהודח: נשיא סודאן הורשע בשחיתות וייכנס לכלא, באתר חדשות 13, 14 בדצמבר 2019
- ^ גיא אלסטר, נשיא סודאן: לא תהיה נורמליזציה עם ישראל, הלובי הציוני אחראי למשבר, באתר וואלה!, 6 בינואר 2019
- ^ 6.0 6.1 נועה רז, סודאן נפרדת ממנהיג המורדים שהניח את החרב, באתר ynet, 6 באוגוסט 2005
- ^ 7.0 7.1 אסף אוני, מבוקש על רצח עם: נשיא סודאן, באתר הארץ, 15 ביולי 2008
- ^ נשיא יוגוסלוויה לשעבר סלובודן מילושביץ' ונשיא ליבריה לשעבר צ'ארלס טיילור הואשמו גם הם בפשעי מלחמה בעודם בתפקיד, אך עניינם נידון בבתי דין מיוחדים שהקים האו"ם.
- ^ צבי בראל, שליט סודאן עומר אל-בשיר הגיב על צו המעצר שהוציא נגדו בית הדין הפלילי הבינלאומי בריקודים, באתר הארץ, 13 במרץ 2009
- ^ צו מעצר בינלאומי נגד נשיא סודן בגין רצח עם, באתר ynet, 12 ביולי 2010
- ^ אוריאל לוי, סדקים בבידודה של סודאן, שממשיכה לרדוף ולרצוח את אזרחיה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 14 ביוני 2017
- ^ AP, להפיל את אל-באשיר: מחאה נדירה בסודן, באתר ynet, 24 בדצמבר 2018
- ^ הרודן הודח אחרי 30 שנה: צבא סודאן הודיע רשמית על הפיכה נגד בשיר, באתר וואלה!, 11 באפריל 2019
38035402עומר אל-בשיר