עבודת האדמה הנבטית
 | |
| הספר בגרסה מימי הביניים | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | אבן וחשיה |
| שפת המקור | ערבית |
| נושא | חקלאות, בוטניקה, מיתולוגיה וכשפים |
| הוצאה | |
| מקום הוצאה | עיראק |
עבודת האדמה הנבטית (בערבית: "كتاب الفلاحة النبطية"; תעתיק מדויק: כִּתָאבּ אֶלְפַלָּאחָה אֶלנַּבַּטִיָּה, תעתיק חופשי: "כיתאב אל-פלאחה א-נבטיה") הוא ספר שנכתב או תורגם בידי אבן וחשיה (נפטר בשנת 930) ועוסק באגרונומיה. הספר מכיל מידע הן על צמחים וחקלאות והן על אסטרולוגיה, כישוף ומיתולוגיה. הספר צוטט רבות בידי סופרים ערבים מאוחרים שעסקו בנושאים אלו. הספר היה הראשון שנכתב בערבית על חקלאות והיה המשפיע ביותר מכל הספרים שנכתבו אחריו על הנושא.
מקור
הספר כולל הקדמה עם הסבר על מקורו. בהקדמה נכתב שאבן וחשיה מקוואסין, כפר השוכן בסמוך לעיר כופה בעיראק,[1] מצא את הספר יחד עם אוסף של ספרים אחרים שנכתבו בידי הכלדיים (חכמי מסופוטמיה הקדומה) ושהמקור הכיל מגילה בעלת 1,500 דפים.[2]
שמו המקורי של הספר, כך נכתב בהקדמה, היה "ספר עיבוד האדמה, טיפול בדגנים, בירקות ובגידולים והגנתם" (ובתעתיק: כיתאב אפלאח אל-ארצ' ואסלאח א-זרע וא-שג'ר וא-ת'מאר ודפע אל-אאפאת ענהא), אבן וחשיה קיצר את שם הספר ל'ספר עבודת האדמה הנבטית'.[3] אבן וחשיה טען שתרגם את הספר, שנכתב אלפי שנים לפניו בידי תושביה הקדומים של מסופוטמיה, מהשפה ה"סורית העתיקה".[4]
הרמב"ן (בראשית יא כח ד"ה והענין הזה) מתייחס לספר ומצטט את הרמב"ם במורה נבוכים (ח"כ פכ"ט) וקורא לספר 'עבודת האכרים המצרית'.
אבן וחשיה אמר שהספר היה תוצר של "שלושה כשדיים חכמים" וש"הראשון מביניהם החל בכתיבה, השני הוסיף אליה דברים והשלישי הפך את הספר לשלם".[5] שמות שלושת האנשים האלו הם: סאגרית, יַנְבּוּשָׁד וקות'אמה.[3]
אבן וחשיה סיפר שתרגם את הספר לערבית בשנים 903–904 לספירה[6] והכתיב אותו לתלמידו טאליב של זאיאת בשנת 931.
במחקר המודרני
בזמנו של אבן וחשיה נחשבה השפה הסורית לשפה הראשונה שהומצאה ושבה דיברו בזמן יצירת העולם.[7] במציאות, השפה הסורית היא דיאלקט של הארמית המזרחית שהגיחה לעולם רק במאה הראשונה לספירה. עם זאת, עד המאה התשיעית, זמנו של אבן וחשיה, כבר נכתבה בשפה זו כמות נכבדת של ספרים ותרגומים של כתבים יווניים.
התאריכים בהם תורגם הספר נראים כנכונים, שכן הביביליוגרף הערבי עיראקי אבן אל נאדין מזכיר בספרו "כיתאב אל-פיהריס" (ספר הקיטלוג) שנכתב בשנת 987 את ספר "עבודת האדמה הנבטית", מה שמצביע על כך שהספר היה מוכר בעיראק כבר במאה העשירית.[1]
קיימים לא מעט ספקות לגבי מקורו האמיתי של הספר. חוקרים מודרניים מאמינים כי הספר תורגם ממקור שנכתב במאה החמישית או השישית לספירה בשפה הארמית הסורית. בסופו של דבר, הספר מבוסס על כתבים יווניים ולטיניים עם תוספות רבות המבוססות על חומרים מקומיים עיראקיים.
הספר נודע לחוקרים האירופאים בשנת 1835 באמצעות המזרחן הצרפתי אטיין מארק קווטרמר (צר'). במהלך רוב המאה ה־19 נחשב הספר לזיוף ולא העסיק את החוקרים אך החל משנות השישים ואילך החל שינוי ביחס לספר, לאותנטיות שלו ולהשפעותיו.
תוכן
היצירה מכילה כ־1,500 עמודים של טקסט שעוסקים בעיקרם בחקלאות אך סוטים לא מעט לנושאים אחרים כמו כשפים, דת, פילוסופיה, אסטרולוגיה, ופולקלור. חלק מהנושאים החשובים ביותר המופיעים בספר עוסקים בגידול כרמים, עצים, השקיה ומדעי הקרקע. מידע זה הפך למפורסם וידוע בכל רחבי העולם המוסלמי - ערבי, מתימן ועד לספרד.
החלקים בספר שאינם עוסקים בחקלאות ובעבודת אדמה מציירים תמונה חיה של החיים הכפריים בעיראק במאה העשירית. חלקים אלו מתארים דת פאגאנית עם קשרים לדתות המסופוטמיות העתיקות, יחד עם השפעה הלניסטית. חלקים מהספר שאינם עוסקים בחקלאות צוטטו בידי המכשף ואלכימאי האנדלוסי מסלמה אל-קורטובי (נפטר ב־964) בספרו "ע'אית אל-חכים" (תכלית החכם). על חלקים אחרים העיר הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים על חוסר אמינות ודיוק.[8]
המונח "נבטים"
המילה "נבטים" המופיעה בשמו של הספר אינה מתייחסת לעם הנבטי הקדום שחי בצפון ערב (אזור דרום ירדן של ימינו), אלו שהקימו את ממלכת הנבטים ובה ערים כמו פטרה בסוף התקופה ההלניסטית (150 לפנה"ס - 106 לספירה). הביטוי 'נבטים' שימש בשפתם של הסופרים הערבים בתקופה האיסלאמית הקדומה כתיאור של אוכלוסייה כפרית שאינה דוברת ערבית החיה בשטחים שאותם כבשו המוסלמים.[9] כך נוכל להיפגש אצל סופרים אלו בנבטיים כורדים, נבטים ארמנים,[9] נבטים מהלבנט (אלו היו בעבר הנבטיים מפטרה) וכן נבטים מעיראק.[10] באופן כללי המונח 'נבטים' קשור בצורה חזקה לכפריים יושבי קבע, תרבות זו באה בניגוד לערבים שהיו באופיים נוודים וראו את הנוודות כאורח חיים עליון יותר.[9][10]
המונח 'הנבטיים של עיראק' מתייחס לכפריים דוברי הארמית, תושביה המקוריים של סאוואד, כיום בדרום מרכז עיראק. עם זאת המונח שימש, בידי מלומדים כמו אבן וחשיה ואחרים (למשל, ההיסטוריון אל-מסעודי), כשמם של תושבי מסופוטמיה העתיקה. מלומדים אלו האמינו שהמסופוטמים הקדומים דיברו בשפה הסורית ארמית אף על פי ששפה זו הייתה בשימוש רק החל מהמאה הראשונה לספירה. אותם מלומדים האמינו שהמסופוטמים דוברי הסורית האלו שלטו במסופוטמיה החל מתקופת המלך האגדי נמרוד ועד לסוף האימפריה הסאסאנית במאה השלישית לספירה.[10][11] אם כך, בכתביהם של אותם מלומדים הביטוי 'הנבטים של עיראק' לא התייחס לעם היסטורי בשונה למשל מ'הנבטים של הלבנט', אלא למסורת מסופוטמית שעברה 'ארמיזציה' (מהמילה 'ארמית') לפי הבנת המלומדים האלו.
בהינתן התפיסה של אבן וחשיה בעניין קדמותם של הנבטים של עיראק, הוא האמין שכל הידע האנושי יסודותיו באותם נבטים. רעיון זה לא הומצא על ידי אבן וחשיה, עוד בתקופה ההלניסטית רווחה הדעה שידע סודי כלשהו מיוחס לתושביה הקדומים של מסופוטמיה. הסופרים היוונים התייחסו אל אותו עם קדום בשם 'כלדיים',[12] מונח שחופף פחות או יותר למונח 'נבטים' אצל אבן וחשיה. עם זאת, בשונה מאותם סופרים הלניסטים שבאו לפניו ובשונה מסופרים ערבים כגון סעיד אל-אנדלוסי שהגיעו אחריו, אבן וואחשיה היה בקשר ישיר עם מסורות מסופוטמיות חיות, עובדה זו הופכת את הכלדיים או הנבטים שלו לנטועים עמוק יותר בקרקע המציאות האמפירית.[13]
אבן וחשיה היה גאה מאוד בנבטים שלו כמו גם באצילות שראה בעבודת האיכרים באופן כללי יותר.[12] בשל העובדה שהספר נכתב בתקופה בה המורשת המסופוטמית הקדומה הייתה בסכנת היעלמות בשל הכיבוש הערבי - ניתן לפרש את יצירתו של אבן וחשיה כחלק מתנועת השעוביה, תנועה של מוסלמים לא ערבים שניסו לשמר את מורשתם המקומית.[14] מנקודת מבט כזו, היצירה היא למעשה ניסיון לשמר ולהאדיר את המסורת ה'נבטית' של מסופוטמיה.[15]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 The Encyclopaedia of Islam: three, 3rd ed., Leiden; Boston: Brill, 2007, מסת"ב 978-90-04-15017-1
- ↑ Jaakko Hämeen-Anttila, Aḥmad ibn ʻAlī Ibn Waḥshīyah, The last pagans of Iraq: Ibn Waḥshiyya and his Nabatean agriculture, Leiden ; Boston: Brill, 2006, Islamic history and civilization : studies and texts, עמ' 98, מסת"ב 978-90-04-15010-2
- ^ 3.0 3.1 The encyclopaedia of Islam. 7: Mif - Naz, Leiden: Brill, 1993, עמ' 837, מסת"ב 978-90-04-09419-2
- ↑ Jaakko Hämeen-Anttila, The last pagans of Iraq: Ibn Waḥshiyya and his Nabatean agriculture, Leiden: Brill, 2006, Islamic history and civilization, עמ' 3, מסת"ב 978-90-04-15010-2
- ↑ A JSTOR Time Line, Princeton: Princeton University Press, 2012-12-31, עמ' 75
- ↑ Angelo Alves Carrara, GEOPONICA AND NABATEAN AGRICULTURE : A NEW APPROACH INTO THEIR SOURCES AND AUTHORSHIP, Arabic Sciences and Philosophy 16, 2006-03, עמ' 123 doi: 10.1017/S0957423906000245
- ↑ Milka Rubin, The Language of Creation or the Primordial Language: A Case of Cultural Polemics in Antiquity, Journal of Jewish Studies 49, 1998-10, עמ' 306–333 doi: 10.18647/2120/JJS-1998
- ↑ מורה נבוכים חלק ג פרק כט, שם מזכיר הרמב"ם את הספר ושואב ממנו מידע על דרכי עבודת האלילים בימי קדם.
- ^ 9.0 9.1 9.2 Jaakko Hämeen-Anttila, The last pagans of Iraq: Ibn Waḥshiyya and his Nabatean agriculture, Leiden: Brill, 2006, Islamic history and civilization, עמ' 37, מסת"ב 978-90-04-15010-2
- ^ 10.0 10.1 10.2 The encyclopaedia of Islam. 7: Mif - Naz, Leiden: Brill, 1993, מסת"ב 978-90-04-09419-2
- ↑ Jaakko Hämeen-Anttila, The last pagans of Iraq: Ibn Waḥshiyya and his Nabatean agriculture, Leiden: Brill, 2006, Islamic history and civilization, עמ' 37-38, מסת"ב 978-90-04-15010-2
- ^ 12.0 12.1 Jaakko Hämeen-Anttila, The last pagans of Iraq: Ibn Waḥshiyya and his Nabatean agriculture, Leiden: Brill, 2006, Islamic history and civilization, עמ' 44, מסת"ב 978-90-04-15010-2
- ↑ Jaakko Hämeen-Anttila, The last pagans of Iraq: Ibn Waḥshiyya and his Nabatean agriculture, Leiden: Brill, 2006, Islamic history and civilization, עמ' 44-45, מסת"ב 978-90-04-15010-2
- ↑ Patricia Crone, Michael Cook, Hagarism: the making of the Islamic world, 1. paperback ed, Cambridge: Cambridge Univ. Press, 1980, עמ' 85-88, מסת"ב 978-0-521-21133-8
- ↑ Jaakko Hämeen-Anttila, The last pagans of Iraq: Ibn Waḥshiyya and his Nabatean agriculture, Leiden: Brill, 2006, Islamic history and civilization, עמ' 64, מסת"ב 978-90-04-15010-2
עבודת האדמה הנבטית42077316Q12900623