עבד א-לטיף סלאח
תבנית מנהיג ריקה עבד א־לטיף סלאח (בערבית: عبد اللطيف صلاح, תעתיק מדויק: עבד אללטיף צלאח; 1882 – 8 בנובמבר 1952) היה עורך דין ופוליטיקאי ערבי–פלסטיני בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, איש התנועה הלאומית הפלסטינית, ראש מפלגת "הגוש הלאומי" וחבר הוועד הערבי העליון. לאחר מלחמת העצמאות היה נשיא לשכת עורכי הדין בירדן וחבר הפרלמנט של ירדן.
ביוגרפיה
עבד א־לטיף סלאח היה עורך דין מהעיר שכם, וראשה של משפחת סלאח, שהייתה בעלת קרקעות נרחבות באזור טולכרם. משפחה זו נמנעה מלהצטרף בקביעות לאחד המחנות המשפחתיים–המפלגתיים המסורתיים הגדולים שבציבור הערבי הפלסטיני בתקופת המנדט.[1] הוא נולד בטולכרם, למד בבית ספר תיכון בירושלים ולמד משפטים באיסטנבול. היה חבר בבית הנבחרים העות'מאני (אנ'). לאחר מכן היה המזכיר הראשי של הסנאט של האימפריה העות'מאנית (אנ').[2] ב-1919 שימש כמזכיר הקונגרס הסורי הלאומי.[3]
בינואר 1922 נערכו הבחירות הראשונות למועצה המוסלמית העליונה וסלאח נבחר לאחד מחמשת חבריה,[4][5] כנציג מחוז (סנג'ק) שכם, על ידי הגוף הבוחר של הסנג'ק, כמעט ללא מתנגדים.[6]
באמצע שנות ה-20,[7] בעקבות ירידה בתמיכת החוגים הלאומיים של שכם בסלאח,[8] הוא הקים בשכם את "מפלגת התושבים" (חזב אל-אהאלי) (ער'), במטרה לכונן לעצמו בסיס כוח משלו.[7] אגודה חדשה זו אימצה לעצמה מצע מתון יחסית, התחרתה באגודה המוסלמית-נוצרית של שכם, ופעלה בעיקר לשמירת מעמדו של סלאח. התפתחות זו סייעה לדחוף את ראשי האגודה המוסלמית-נוצרית של שכם אל מחנה מתנגדיו של נשיא המועצה המוסלמית העליונה, חאג' אמין אל-חוסייני, ובכך עבר סניף זה של האגודות המוסלמיות-נוצריות אל שורות האופוזיציה.[8]
בשלהי 1925 נערכו בחירות למועצה המוסלמית העליונה, שבהן זכתה האופוזיציה במרבית נפות הארץ, ובהן גם נפת שכם. סלאח ביקש מבית המשפט הגבוה לצדק לבטל את הבחירות באזור שכם, אולם בסופו של דבר בוטלו הבחירות בכל הנפות. בעזרת הממשלה, הסכימו שני המחנות הפוליטיים על מינוי מועצה זמנית, המורכבת משני נציגים לכל צד, תוך ויתור על חברותו במועצה של סלאח.[9]
לאחר מאורעות תרפ"ט הואשם סלאח בניהול הסתה שיטתית בצפון הארץ באוגוסט 1929.[10]
ב-4 באוקטובר 1935 יסד סלאח בשכם את מפלגת "הגוש הלאומי". הסיבה להקמת המפלגה הייתה רצונו של צלאח למצוא לו מקום בין המנהיגים הלאומיים של הציבור הערבי הפלסטיני.[7] המפלגה הוקמה מתוך רצון מיסדיה לא להצטרף לאחד משני המחנות היריבים (המפלגה הערבית הפלסטינית ה"חוסיינית" ומפלגת ההגנה הלאומית ה"נשאשיבית" – האופוזיציה), אלא לשמור על מידה של עצמאות וליצור למשפחתו של המייסד פלטפורמה למנהיגות פוליטית.[11] סלאח הסביר את הקמת המפלגה החדשה כאמצעי לגשר על הפער בין החוסיינים והנשאשיבים ולכונן אחדות לאומית.[7] המפלגה אימצה מצע, שקבע שהמפלגה "תפעל להשגת עצמאות פוליטית מלאה של פלסטין ולשמירת אופיה הערבי".[12] המפלגה הצליחה לזכות בתמיכתן של משפחות נכבדים ובעלי רכוש מאזור שכם, אך לא מחוצה לו.[7] סלאח ניסה להפעיל למענה פטריוטיות מקומית של בני שכם, אך לא הצליח לגייס תומכים רבים.[1]
ב-25 באפריל 1936 הוקם "הוועד הערבי העליון" כהנהגתה המרכזית של התנועה הלאומית הפלסטינית. ועד זה כלל את ששת ראשי המפלגות הפלסטיניות, ובהם סלאח. הוועד הנהיג את השביתה הערבית הגדולה ואת "המרד הערבי הגדול" שהחלו באותו החודש.[13] בעקבות רצח לואיס אנדרוס ב-26 בספטמבר 1937, במהלך המרד, ב-1 באוקטובר 1937 הכריז ממלא מקום הנציב העליון על הוועד הערבי העליון כבלתי חוקי והוציא פקודות מאסר נגד חבריו.[14] ב-15 באוקטובר הוצאו נגד חברי הוועד הערבי העליון ששהו באותו הזמן מחוץ לארץ ישראל, צווים האוסרים עליהם לשוב לארץ,[15] וביניהם היה סלאח, שהה אז באירופה.[16]
ב-7 בנובמבר 1938 הודיעה ממשלת בריטניה על כוונתה לכנס ועידה ערבית-יהודית כדי למצוא פתרון לשאלת ארץ ישראל (ועידת השולחן העגול).[17] סלאח נותר מחוץ להרכב הסופי של המשלחת הערבית הפלסטינית, וסירב לקבל את הצעת הוועד הערבי העליון לכהן כיועץ המשלחת. הוא דרש מעמד של חבר מלא, אך דרישתו נדחתה והוא לא הצטרף למשלחת. הוא שלל את זכותו של ראש הוועד הערבי העליון אמין אל-חוסייני לקבוע את הרכב המשלחת, וציפה שהבריטים יזמינו אותו בנפרד, אך לא קיבל מהם הזמנה מיוחדת ולא השתתף בוועידה שנערכה בפברואר-מרץ 1939.[18] במאי 1939 פרסמה ממשלת בריטניה את הספר הלבן. לאחר שהתברר כי חוגי הנשאשיבים מוכנים לשתף פעולה בביצועו, הצטרף לעמדה זו גם סלאח.[19][20]
בשנת 1942 ישב סלאח במצרים.[21] מאז חידוש החיים הפוליטיים והמפלגתיים בקרב ערביי ארץ ישראל בשנת 1942, הוא השתדל להצדיק את קיום מפלגתו על ידי פעילות מסוימת של שליחת תזכירים ועריכת אסיפות.[1] בשנת 1944 נתחדשה פעילותן של כמה מן המפלגות הערביות בארץ ישראל באופן רשמי וגלוי, ובהן גם "הגוש הלאומי",[22] אולם המפלגה נותרה קטנה וחסרת השפעה.[22]
ב-20 בנובמבר 1945 הוקם מחדש הוועד הערבי העליון,[23] ושוב השתתפו בו נציגי שש המפלגות המסורתיות, ובהן גם "הגוש הלאומי".[24] סלאח צורף אל הוועד הערבי העליון המחודש, אך הסתכסך עם חברי הוועד ונמנע מלהשתתף בישיבותיו.[1] הוועד התפרק במרץ 1946,[24] ובאותה שנה היה סלאח בין מייסדי[1] "החזית הערבית העליונה" – ועד נגדי של חמש מפלגות האופוזיציה ל"וועד העליון" של החוסיינים.[25][24]
ב-1 בדצמבר 1948 ערך עבדאללה הראשון, מלך ירדן את קונגרס יריחו, שבו נכחו למעלה מ-1,000 נציגים ונכבדים פלסטינים, ובין משתתפיו היה גם סלאח.[26] בהחלטות שהתקבלו בכינוס זה, הוקיעו נציגי אזורי ארץ ישראל הכבושים בידי הלגיון הערבי את הוועד הערבי העליון ואת "ממשלת כל פלסטין" שקמה בעזה זמן מה קודם לכן, הכריזו על עבדאללה מלך עבר הירדן ופלסטין והעניקו לו את המנדט לפתור את שאלת ארץ ישראל כראות עיניו.[27]
ב-1950 ייסד סלאח את לשכת עורכי הדין הירדנית ושימש כנשיאה עד 1952. כמו כן, היה חבר הסנאט הירדני השני והשלישי וחבר בית הנבחרים הירדני (אנ') מ-20 באפריל 1950 עד 3 במאי 1951, ומ-1 בספטמבר עד 31 באוקטובר 1951.
סלאח כתב מספר ספרים. הוא נפטר בעמאן ב-8 בנובמבר 1952.
לקריאה נוספת
- יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, תל אביב: עם עובד (סדרת 'מכורה'), תש"ז.
- יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929-1918, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1976.
- יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939, תל אביב: עם עובד, תשל"ט 1978.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 שמעוני, עמ' 232.
- ↑ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 11.
- ↑ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 70–71.
- ↑ שמעוני, עמ' 78.
- ↑ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 255.
- ↑ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 160.
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 פורת, ממהומות למרידה, עמ' 103–104.
- ^ 8.0 8.1 פורת, צמיחת התנועה, עמ' 190.
- ↑ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 192–193.
- ↑ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 219.
- ↑ שמעוני, עמ' 292.
- ↑ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 104.
- ↑ שמעוני, עמ' 297.
- ↑ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 278.
- ↑ יובל ארנון-אוחנה, מרד ערבי בארץ ישראל 1936–1939, עמ' 102.
- ↑ משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית: בצל משבר מנהיגות – מהמופתי עד שֻקירי, 1937–1967, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2012, עמ' 44.
- ↑ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 333.
- ↑ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 335.
- ↑ שמעוני, עמ' 314.
- ↑ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 346.
- ↑ משה שמש, התחייה הלאומית הפלסטינית: בצל משבר מנהיגות – מהמופתי עד שֻקירי, 1937–1967, עמ' 48.
- ^ 22.0 22.1 שמעוני, עמ' 320.
- ↑ שמעוני, עמ' 326.
- ^ 24.0 24.1 24.2 שמעוני, עמ' 347.
- ↑ שמעוני, עמ' 327.
- ↑ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, עמ' 91.
- ↑ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, כרך 3 בסדרה המזרח התיכון בימינו, האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 46.
עבד א-לטיף סלאח41261670Q71397951