סינדרום נפוליאון
סינדרום נפוליאון (באנגלית: Napoleonist syndrome) מוגדר כקומפלקס פסיכולוגי או הפרעת אופי, העומדת בבסיס הקשר שמפגינים חברי מדינה לוחמת ביחס למנהיג האויב, במודל נפוליאון בונפרטה. כשרגשות אלו מתבטאים ביחס חיובי כלפי מנהיג האויב ואידיליו.
במהלך שנות 1790, הייתה אהדה ניכרת מחוץ לצרפת לערכי של המהפכה הצרפתית; כשעשור לאחר מכן, לאחר שנפוליאון עלה לשלטון, מספר האוהדים הצטמצם משמעותית:[1] הסתייגות "לודוויג ואן בטהובן" עם הפצת השמועות על הכתרתו של בונפרטה לקיסר, היא דוגמה מובהקת לשינוי באהדת הקהל.[2]
כיום ביטויי תסמונת זו באים לידי ביטוי באבחון יחס אמביוולנטי להורה, המוביל ליחסי דחייה כלפי סמכויות לאומית והבאה לידי ביטוי של יחס זה מחוץ לגבולות המדינה.[3]
בתרבות הפופולרית הספרות הרוסית הייתה חדורה ביחס חיובי כלפי הגותו של נפוליאון, שבאה בין היתר לידי ביטוי בין היתר בהגותם של אלכסנדר פושקין בטולסטוי ודוסטויבסקי(אנ') ופיודור רסקולניקוב בהחטא ועונשו.
דוריס לסינג בספרה "המחברת המוזהבת" קיימה פרודיה על האידיאליזציה הקומוניסטית של יוסיף סטלין כלפי המערב והקפיטליזם.[4]
ראו גם
הערות שוליים
- ↑ Hilton, Boyd. A mad, bad, and dangerous people?: England 1783-1846. Vol. 9. Oxford University Press, 2008. P. 210
- ↑ Solomon, Maynard. Beethoven essays. Harvard University Press, 1988. p. 78-9
- ↑ Hilton, Boyd. A mad, bad, and dangerous people?: England 1783-1846. Vol. 9. Oxford University Press, 2008. p. 210
- ↑ Hynes, Joseph. "The Construction of" The Golden Notebook"." The Iowa Review (1973): 100-113. p. 302-4
סינדרום נפוליאון41934419Q27628258