ניקולאי גוליצין
| לידה |
פורצ'יה, פלך מוסקבה, האימפריה הרוסית  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| הוצאה להורג |
לנינגרד, רוסיה הסובייטית, ברית המועצות  | ||||||
| |||||||
הנסיך ניקולאי דמיטרייביץ' גוליצין (ברוסית: Никола́й Дми́триевич Голи́цын; 12 באפריל 1850 – 2 ביולי 1925) היה אריסטוקרט רוסי, מונרכיסט וראש הממשלה האחרון של האימפריה הרוסית. הוא כיהן בתפקיד מ-29 בדצמבר 1916 (לפי הלוח היוליאני) או 9 בינואר 1917 (לפי הלוח הגרגוריאני) עד להתפטרות ממשלתו לאחר פרוץ מהפכת פברואר.
ביוגרפיה
ראשית חייו
גוליצין נולד ב-12 באפריל 1850 בפורצ'יה, כפר במחוז מוסקבה ליד מוז'איסק, למשפחת האצולה גוליצין. אביו היה דמיטרי בוריסוביץ' גוליצין (1803–1864), שמוצאו מבולשייה ויאזיומיה, אחוזת המשפחה. ניקולאי בילה את ילדותו במחוז דורוגובוז'סקי. הוא השלים את לימודיו בליסאום הקיסרי אלכסנדר בשנת 1871, הצטרף למשרד הפנים, ונשלח לפלך לומז'ה (פולין הקונגרסאית). בשנים לאחר מכן מונה לסגן מושל ארכנגלסק (1879); סגן מנהל המחלקה הכלכלית של משרד הפנים (1884); מושל המחוזות ארכנגלסק (1885), קלוגה (1893) וטבר (1897). בשנת 1903 מונה לסנאטור, ובשנים 1907–1908 פעל כמיופה כוח של הצלב האדום במחוזות טורגיי ואורלסקאיה ובמחוז סרטוב, וארגן סיוע לאזורים מוכי רעב. בשנת 1912 מונה לחבר במועצת המדינה ובשנת 1915 מונה ליו"ר הוועדה להגשת סיוע לשבויי מלחמה רוסים מחוץ למדינה. בנוסף כיהן כסגן יו"ר אחת מוועדות הצדקה של הקיסרית אלכסנדרה.
בתפקיד ראש הממשלה
ב-25 בדצמבר הוזמן על ידי הקיסרית אלכסנדרה לראיון, אך התקבל בפועל על ידי הצאר.[1] הנסיך גוליצין, שגילה היסוס לא רצה להחליף את ראש הממשלה אלכסנדר טרפוב, התעקש על התפטרותו של שר הפנים אלכסנדר פרוטופופוב והפציר בפני ניקולאי השני לבטל את מינויו, כשהוא מנמק זאת בחוסר הכנתו לתפקיד ראש הממשלה. הצאר סירב, אך פאבל איגנטייב, אלכסנדר מקרוב ודמיטרי שובאייב הוחלפו; ניקולאי דוברובולסקי מונה תחתיהם. מועצת השרים התכנסה רשמית פעם או פעמיים בשבוע (שבע ישיבות בינואר, שש בפברואר). הדאגה העיקרית של הממשלה הייתה "מזון ותחבורה". הדבר החשוב ביותר, לדברי הנסיך גוליצין, היה כינוס הדומה והרצון לעבוד עמה יחד, ולמצוא דרך כלשהי להפוך זאת לאפשרי. הממשלה דנה במועד חידוש מושבי הדומה: תחילה תוכנן שייפתח ב־12 בינואר, אחר כך ב־31 בינואר, אך בסופו של דבר נדחה כינוס הדומה עד ל־14 בפברואר. פרוטופופוב, שהתנצל פעמים רבות ולא השתתף בישיבות, הציע את פיזור הדומה או דחייה נוספת של כינוסה.[1]
למרות היותו החבר המבוגר ביותר במועצה (גוליצין היה בן 66, בעוד שהאחרים היו בני 36 עד 63), הוא לא היה מנהיג. (גילו המתקדם גרם לו להירדם באופן קבוע במהלך ישיבות מועצת המדינה). בינואר 1917 התמודדו שני גופים יריבים, הדומה וסובייט פטרוגרד, התחרו על עמדות כוח. ב-8 בפברואר, לבקשת הצאר, ניסחו ניקולאי מקרוב יחד עם פרוטופופוב את נוסח המניפסט לפיזור הדומה (שפוזר, ותוכנן להתכנס מחדש ב־14 בפברואר 1917). ב־14 בפברואר פרצו הפגנות המוניות. ב־15 בפברואר נשא אלכסנדר קרנסקי נאום שכמעט קרא להתנקשות בקיסר. שבוע לאחר מכן נעשו ההפגנות בנבסקי פרוספקט חמורות יותר. ב-25 בפברואר התכנסו חברי הממשלה בביתו של גוליצין, ובלאייב הציע לעמיתיו להדיח את פרוטופופוב מתפקידו, שכן ראה בו את הגורם העיקרי לאי השקט.
ב־26 בפברואר ציווה הצאר על הצבא לדכא בכוח את המהומות, אך חיילים החלו למרוד, הצטרפו למפגינים ודרשו ממשלה חוקתית חדשה. בערב הושעה מושב הדומה, אף שגוליצין וניקולאי פוקרובסקי התנגדו לפיזורה. [2] גוליצין השתמש באוקאז (צו) חתום [אך ללא תאריך] שנמסר לטרפוב, ובו נקבע כי הוד מלכותו החליט להפסיק את מושבי הדומה הקיסרית עד 1 באפריל, ובכך לשלול ממנה סמכות חוקית לפעול. הצירים סירבו לעזוב, וועדה פרטית של חברי הדומה הוקמה כדי לסייע בהשבת הסדר.
נפילה והוצאה להורג
מועצת השרים התכנסה בערב ה-27 בפברואר 1917 והגישה את התפטרותה לקיסר, וביקשה מהנסיך הגדול מיכאיל אלכסנדרוביץ' לכהן זמנית כעוצר, אולם הוא סירב לכך. בעקבות החלטתו של ניקולאי להתפטר, הורתה הוועדה הזמנית של הדומה הממלכתית על מעצר שרים ובכירים לשעבר. גוליצין נעצר על ידי המשטרה והועבר למבצר פטרופבלובסקיה לחקירה, שם הורעב ועונה, ולאחר מכן שוחרר ב-13 במרץ.
ב-21 באפריל 1917 נעצר שוב על ידי המשטרה ונחקר על ידי ועדת החקירה יוצאת הדופן של הממשלה הזמנית.[1] לאחר עליית הבולשביקים לשלטון, גוליצין הורשה לעזוב אך החליט להישאר ברוסיה, להתפרנס מתיקון נעליים במוסקבה או בפטרוגרד ושמירה על גני ירק בריבינסק. בין השנים 1920 ל-1924 נעצר פעמיים על ידי ה-OGPU, בחשד לקשר עם אנטי-מהפכנים. לאחר מעצרו השלישי (ב-12 בפברואר 1925), הוא הוצא להורג ב-2 ביולי 1925 בלנינגרד באשמת השתתפות ב"ארגון מונרכיסטי אנטי-מהפכני".
משפחתו
הנסיך ניקולאי גוליצין התחתן ב-7 באפריל 1881 בסנט פטרסבורג עם יבגניה אנדרייבנה פון גרינברג (סנקט פטרבורג, 18 באפריל 1864 – ניס, 18 ביולי 1934). לזוג נולדו שישה ילדים:
- הנסיך דמיטרי ניקולאייביץ' (ארכנגלסק, 1882 – ניס, 1928), נישא לפרנסס סימפסון סטיבנס
- הנסיך ניקולאי ניקולאייביץ' (ארכנגלסק, 1883 – הוצא להורג בסולובצקי, 1931)
- הנסיך אלכסנדר ניקולאייביץ' (סנט פטרסבורג, 1885 – טולון, 1974), בגלות התחתן עם מרינה פטרובנה, נסיכת רוסיה, בתו של פיוטר ניקולאייביץ', הנסיך הגדול של רוסיה. [3]
- הנסיך יבגני ניקולאייביץ' (ארכנגלסק, 1888 – פריז, 1928)
- הנסיכה סופיה ניקולאייבנה (1886 – 1891)
- הנסיכה אולגה ניקולאייבנה (1891 – 1892)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 "Падение царского режима. Том 2/Допрос кн. Н. Д. Голицина 21 апреля 1917 — Викитека".
- ↑ "Голицын Николай Дмитриевич".
- ↑ "Генпрокуратура реабилитировала князя Голицына: Россия: Lenta.ru". אורכב מ-המקור ב-2015-09-25. נבדק ב-2015-09-24.
ניקולאי גוליצין41679944Q766517