נושא ווריאציות
במוזיקה, "וריאציה" היא כינוי לטכניקת כתיבה בה חומר מוזיקלי עובר שינוי ואליטרציה בחזרותיו השונות. השינויים יכולים להתקיים בכל אחת מאבני היסוד המרכיבות את המוזיקה: הרמוניה, מלודיה, קצב ומקצב, מרקם קונטרפונקט ותזמור. נושא וּוָריאציות היא צורה מוזיקלית נפוצה הפועלת לפי עיקרון זה.
ניתן לציין כי המילה 'וריאציה' עצמה חרגה מתחום המוזיקולוגיה, ומשמשת כמטאפורה בנושאים שונים, בהם יש צורך לתאר דבר מה, החוזר באופן שונה. כך למשל ניתן לדבר על 'וריאציה' בגרפיקה, קופירייט, ועוד.
צורות מבוססות על עקרון הווריאציה
ישנם מספר ז'אנרים המושתתים על עקרון הווריאציה, למשל: פסקאליה, שאקון ונושא ווריאציות. הז'אנר האחרון הוא צורה מוזיקלית שבה הנושא הראשי שמופיע בתחילתהּ משתנה בכל חזרה שלו, או מלוּוה באופן שונה. הצורה הזו יכולה להתקיים כפרק עצמאי או כפרק מתוך יצירה רב-פרקית. פסקליה ושאקון (שהם למעשה ריקודים) הן צורות בהן חוזר אותו קו של בס לאורך הפרק כולו. במקרה זה, יהיה קו הבס קצר יותר מאשר נושא המשתמש בצורת נושא ווריאציות. פנטזיית וריאציות היא צורה בה אותו נושא חוזר ומשתלב באופן חופשי.
עיקרון הווריאציות נפוץ גם במוזיקה של עמים שונים. במוזיקה הסקוטית לחמת חלילים, צורה זו אף נחשבת ל"גבוהה" ולקשה ביותר, והיא באה לידי ביטוי במוזיקת הפיברוך.
תולדות הצורה
מוזיקה עתיקה
יצירות בצורת נושא ווריאציות מופיעות לראשונה בתולדות המוזיקה הקלאסית החל מן המאה ה-16. צורה נפוצה של וריאציות ברנסאנס נקראת "חלוקה" (Division), בה הנושא מתחלק למקצבים בערכים הולכים וקטנים עם חזרותיו. פתיחה בווריאציות פשוטות ומעבר לווריאציות מורכבות ו"מרוחקות" יותר היה רעיון בסיסי עוד מראשית ימיה של הצורה, מאחר שהוא תורם לאחדות הצורנית של סט הווריאציות באופן משכנע יותר מאשר הופעתן של וריאציות ברצף שרירותי.
שני סטים מייצגים של הצורה מתקופת הבארוק הם הרמוניוס בלאקסמית', פרק בצורת נושא ווריאציות (על פי מודל של חלוקת המקצב) מאת גיאורג פרידריך הנדל, ואחת היצירות הידועות ביותר, וריאציות גולדברג מאת יוהאן סבסטיאן באך. באותה עת הייתה נפוצה כתיבה של וריאציות על נושא ספרדי בשם "La Folia", כשסטים מפורסמים על נושא זה נכתבו על ידי ארכאנג'לו קורלי ומרן מארה. בתקופת הבארוק ישנם עדיין פרקי וריאציות מז'אנר השאקון והפסקאליה, שהיו משולבים מפעם לפעם בסוויטות ובפרטיטות. הופעת פרק בצורת נושא ווריאציות לא הייתה תדירה בתקופה זו, כמו בתקופות שיבואו אחריה.
קלאסיקה
התקופה הקלאסית במוזיקה משופעת יותר ביצירות עצמאיות של נושא ווריאציות, וכן בפרקי וריאציות מתוך יצירות רב-פרקיות. בתקופה הקלאסית התקבעו מספר כללים ונוצרו שני סוגים (כמעט זהים) של צורת נושא ווריאציות. לרוב, הנושא המופיע בפתיחת הפרק מורכב משני משפטים מוזיקליים שכל אחד מהם חוזר בנפרד. אחרי הופעת הנושא, ובין כל וריאציה, יופיע קו כפול לציון סיום הווריאציה והתחלת הווריאציה הבאה. לעיתים אף יופיע מספור לטיני מעל כל וריאציה. וריאציות העוברות לסולם המז'ורי או המינורי המקביל יצוינו גם הם בעזרת כיתוב מעל אותה וריאציה. קיימת צורת וריאציות כמעט זהה אשר מופיעה בפרקים איטיים כחלק מיצירה מרובת פרקים. בצורת נושא ווריאציות זו, הפיסוק המוזיקלי בין שני חלקי הנושא ובין הווריאציות השונות מטשטש, ולא מופיע ביניהם קו כפול או מספור. פרקים כאלו שכיחים מאד ביצירות רב פרקיות של יוזף היידן.
כתיבת סטים בודדים של נושא ווריאציות הייתה נפוצה בעיקר ברפרטואר לפסנתר. מתוך הסטים הידועים ביותר בתקופה זו ניתן למנות את הסטים הרבים והידועים של לודוויג ואן בטהובן (וריאציות ארואיקה, וריאציות דיאבלי, וריאציות על ההמנון "God save the King" וכו'), הנושא ווריאציות בפה מינור מאת היידן (שהוא למעשה בצורת וריאציות כפולות), וכן סטים רבים לפסנתר של וולפגנג אמדאוס מוצרט.
מתוך יצירותיו הרבות של מוצרט, ניתן למנות כמה פרקי וריאציות ידועים ולעמוד על ייחודם. הפרק הפותח של הסונטה בלה מז'ור קכל 331 פותח בנושא סיציליאני ידוע. חמישיית הקלרינט הידועה מסיימת בפרק של נושא ווריאציות. הדפוס החביב על מוצרט היה כתיבת הווריאציה הלפני-אחרונה בטמפו איטי, אשר לעיתים נשמע כמו פרק איטי נוסף מתוך יצירה רב-פרקית. לאחריו בא פרק מהיר ווירטואוזי. כמו כן, ניתן למצוא סטים של וריאציות אצל מוצרט בכמה מן הסונטות לפסנתר ולכינור.
היידן התייחד בכך שפיתח צורה של וריאציות כפולות, אשר, כנזכר לעיל, לפיהן כתובות הווריאציות לפסנתר בפה מינור. וריאציות כפולות מושתתות על עיקרון של שני נושאים קרובים, האחד בסולם מינורי והשני בסולם מז'ורי (לרוב לפי סדר זה), חוזרים ומתפתחים לסירוגין לפי עקרון כתיבת וריאציות. ניתן למצוא סטים של נושא ווריאציות אצל היידן גם בכתיבה סימפונית; בפרק האחרון בסימפוניה מס' 33 ("תרועת הקרן"), וכן בפרקים איטיים רבים (אשר מתוכן, בסימפוניות מס' 88 ו-103, לדוגמה, הם וריאציות כפולות).
פרט לסטים העצמאיים שכתב בטהובן לפסנתר, ניתן למצוא סטים רבים שכתב להרכבים של דואו פסנתר, בין היתר עם כינור, עם צ'לו ואף עם חליל. פרקים בצורת נושא ווריאציות מתוך יצירות גדולות וידועות הם, למשל, הפרק הראשון מתוך הסונאטה לפסנתר אופוס 26. חלק מן הפרקים האיטיים מיצירותיו המאוחרות כתובים בצורת נושא ווריאציות, כגון זה מרביעיית המיתרים אופוס 127, הפרק השני מתוך הסונאטה לפסנתר אופוס 111, והפרק האיטי מתוך הסימפוניה התשיעית, אשר כתובים במתכונת הלא-מפוסקת. הפינאלה של הסימפוניה השלישית כתוב אף הוא בצורת נושא ווריאציות, בשילוב של אלמנטים מתורת הווריאציות הכפולות.
|
|
| |
| לעזרה בהפעלת הקבצים | ||
ברשימת יצירותיו של פרנץ שוברט ניתן למצוא סטים ידועים של נושא ווריאציות, שכתב על נושאים מתוך שיריו המפורסמים והאהובים. לאותן יצירות אף ניתן כינוי בעקבות פרק הווריאציות שבהן. מתוך אותן יצירות ידועות ניתן למנות את חמישיית הפסנתר דג השמך" דויטש 667 שפרקה הרביעי הוא סט של וריאציות על אותו שיר מפורסם (דג השמך, דויטש 550). שוברט אף התבקש לכתוב את היצירה כך שתכלול וריאציות על אותו נושא ידוע. שוברט כתב סטים עצמאיים רבים, ובהם ידועים האימפרומפטו מס' 3 לפסנתר דויטש 935 (בקובץ השמע) שהוא סט של וריאציות על נושא מתוך "רוזמונדה" של שוברט עצמו, וכן ההקדמה, נושא ווריאציות על שירו "פרחים יבשים" לחליל ופסנתר.
רומנטיקה
צורת הווריאציות המשיכה להתפתח בתקופה הרומנטית. פרדריק שופן כתב סטים ידועים, בהם וריאציות על שיר עם גרמני (Der Schweizerbub) מ-1826, וריאציות על נושא מתוך סינדרלה של רוסיני להרכב של חליל ופסנתר (הרכב נפוץ באותה תקופה לכתיבת וריאציות פשוטות), וריאציות על "קרנבל בוונציה" של ניקולו פגניני (נושא הקרנבל בוונציה שימש לסטים רבים של וריאציות לכלים שונים), וכן וריאציות על נושא מתוך "דון ג'ובאני" של מוצרט לפסנתר ולתזמורת, משנת 1827 (אופוס 2).
ניתן להבחין גם, שעם השנים הפכו הווריאציות, בעיקר אלו הקרובות לסיום הסט, למרוחקות מאד מהנושא המקורי, עד כי המאזין עשוי שלא למצוא נקודות זיהוי בין הווריאציות לבין הנושא המקורי. התרחקות זו מן הנושא הגיעה לשיאה בפרקי וריאציות שנכתבו במאה ה-20.
המלחין יוהנס ברהמס, עם נטיותיו הקלסיציסטיות, בלט אף הוא ביצירות שכתב בצורת נושא ווריאציות. כמה מן הסטים המפורסמים שלו נכתבו על נושאים של מלחיני-עבר גדולים (בניגוד לנטייה לכתוב על נושאים מתוך אופרות של מלחינים בני זמנם), לדוגמה, וריאציות ופוגה לפסנתר על נושא של הנדל (משנת 1861), וכן יצירתו הנודעת לתזמורת, וריאציות על נושא של היידן (משנת 1873), שהיא הסט העצמאי הראשון להרכב זה (בניגוד לסט עם הפסנתר שכתב שופן). סטים של וריאציות לתזמורת הפכו להיות נפוצים החל מאמצע המאה ה-19. יצירתו של אדוארד אלגר "וריאציות אניגמה" (משנת 1899) לתזמורת, היא בין יצירותיו הנודעות ביותר של המלחין. כמו כן, הווריאציות והפוגה על נושא של מוצרט (מתוך הסונטה לפסנתר בלה מז'ור) לתזמורת של מקס רגר, היא מיצירותיו התזמורתיות המבוצעות.
המאה ה-20
מלחינים בולטים במאה ה-20 כתבו יצירות בצורת נושא ווריאציות, בין אם כיצירה עצמאית או כחלק מיצירה גדולה יותר, בהם:
- סרגיי רחמנינוב - רפסודיה על נושא של פגניני (הקפריצ'יו ה-24 המפורסם) לפסנתר ולתזמורת.
- צ'ארלס אייבס – וריאציות אמריקה (1891) לתזמורת.
- ארנולד שנברג – וריאציות לתזמורת אופוס 31 ונושא ווריאציות אופוס 43.
- איגור סטרווינסקי – גבוט ושתי וריאציות מתוך פולצ'ינלה (משנת 1920), נושא ווריאציות, מתוך הפרק השני של האוקטט (1922), הפרק השלישי מתוך אבוני קונצ'רטו (1945) והווריאציות לתזמורת (1964).
- אנטון וברן – וריאציות לפסנתר אופוס 27, והווריאציות לתזמורת אופוס 30.
- אלבן ברג – סצנה רביעית מתוך המערכה הראשונה של ווצק, וכן הסצנה הראשונה מתוך המערכה השלישית.
- פאול הינדמית – מטמורפוזות סימפוניות על נושאים של קרל מריה פון ובר (1943).
- בנג'מין בריטן – המדריך לתזמורת לבני הנעורים: וריאציות ופוגה על נושא של הנרי פרסל (מתוך עבדלאזר), וריאציות על נושא של פרנק ברידג'.
