לדלג לתוכן

נושא בדף שיחת משתמש:קרן/ארכיון זרימה

אולי יעניין אותך להרחיב

6
שמחה וששון (שיחהתרומות)

אדון קרן הנכבד,

אני רואה שבדף השיחה שלך מופיעים תחת הכותרת לעבודה, הערכים בית יעקב ושרה שנירר וכן את הערך האוטו דה פה.

אז אולי גם יעניין אותך 'לגייר' את הערך התשעים ושלוש. הוא כתוב מנקודת מבט חילונית ויקיפדית עקומה שבאה לערער באמצעות טענות חלשות מאוד, על מוסכמה שהייתה נחלת הציבור החילוני עד שבערים רבות קראו רחוב על שמו וחשוב שמישהו יטפל בזה. באם תתחיל לטפל בזה תוכל להשיב לי כאן ואוכל לציין לך מספר ציוני דרך.


אגב, לגבי הערך יהדות הודו שמצויין אצלך, חשוב לדעת שכל הסיפור של בני המנשה ואלו שלמדו מהם הוברר כמופרך מיסודו.


בהצלחה רבה והמשך יום נעים


שמש מרפא (שיחהתרומות)

באמת שלא הבנתי למה עלינו לקבל את הסיפור הזה, רק בגלל שהוא הרואי. די ברור שהסיפור לא היה ולא נברא.

שמחה וששון (שיחהתרומות)

הסגר נגמר ולא נשאר לי פנאי לכתוב את הטענות הלוגיות שלי ואת המידע המדעי בנושאים האלו.

את מעט הזמן שנותר אני מעדיף להשקיע בעריכה של חקר התלמוד הירושלמי.

קרן (שיחהתרומות)

תודה על הרעיונות.

אכן הייתה אצלי מחשבה לנסות לעבוד על הערך זה, אבל בדקתי בהרבה מקורות ולא מצאתי שום מקור מהימן ו"משלנו" לסיפור הזה.

אם יש לך מקורות כאלו אשמח לדעת עליהם- אבל ההעדפה דלי היא לא לעבוד על ערך שאין לי מידע ברור עליו.

דרך אגב, סתם לא ברור מה יכול להיות מקור לכזה סיפור- הבנות נהרגו, החיילים בודאי לא יספרו- אז גם אם סיפור כזה היה, איך תוכל להיות לכך עדות?

כדי שאני אקבל עדות לכך כאמיתית, יהיה לי צורך לקבל הסבר גם לשאלה הזו.

שמש מרפא (שיחהתרומות)

אכן, זו הבעיה המרכזית בסיפור. יצויין שגם סופרים חרדיים לא קיבלו את הסיפור הזה כעובדה.

שמחה וששון (שיחהתרומות)

הרב קרן

המקור הקדום שאני מצאתי זה בכתבי רבי משה בלוי, את הספר כדאי שתכיר גם בשביל יתר הערכים שאתה מתעסק.

לשאלה איך יש עדויות לכזה דבר, שאלה נכונה ביחס להרבה סיפורי שואה וגבורה, ביחס לסיפור הזה יש תשובות גם במקורות החלקיים שצויינו בערך.

כשבוחנים כזה דבר תמיד צריך גם לבדוק שלב אחר שלב, את ההסתברות של האפשרות ההפוכה שהגורמים המדוברים (בפרט אם מכירים את הגותם) ימציאו כזה סיפור ובכזו שפה שהוא נכתב. סיפור שאף סופר כמעט לא הסכים לכתוב אותו או והרבה לא רצו לספר אותו. אז להשוות את משקל ההסתברויות.

באופן כללי על המון דברים יש פקפוקים, זו 'מודה' עתיקת יומין, וככל שהדבר יותר רחוק מתרבים ''הדוקטורטים'' עבודות הגמר והתחקירים לפקפק בכל מה שזז בעולם. דווקא כשהראיות פוחתות וכבר לא מכירים את הנפשות הפועלות היכרות שעוזרת להבין איזו מהתיאוריות נכונה.

זו תורה שלמה לדעת איך עובדת הפסיכולוגיה של ממציאי סיפורים, איך עובד מבנה תעשיית הפקפוקים, ואיך לדעת מתי הסיפור נכון ומתי הפקפוק נכון.


פתי - מאמין לכל דבר. פילוסוף - אינו מאמין לשום דבר. על כל דבר יש לו איזה פקפוק.

החכם - יודע לשקול בשכל ישר את המשקל של הטענות לדעת מה להעדיף ואיך להכריע.

הרבה פעמים מי שמכיר את נשוא התחקיר כלל לא נצרך לכל זה, כמו שלא צריך להיות גאון כדי לסלוד ממי שאומר שאלימלך פירר קיבל כסף להמליץ על חיסוני הקורונה.


בדורינו דור פרוץ סיפורים כאלו נותנים הרבה כח.