משתמש:פייבל/מחזיקין מאיסור לאיסור

מחזיקין מאיסור לאיסור הוא דין הלכתי בדיני חזקה, המחדש, שדבר שעמד בחזקת איסור, ונפקע האיסור, ונתעורר ספק, נעמידו בחזקת הדין שהיה במצב הקודם. לפי חלק מן הראשונים, זהו רק במקרה שהספק נולד במצב הקודם בו החפץ נאסר. בטעם הדין חקרו האחרונים, אם הוא משום הדין של חזקה קמייתא, או כיוון שיש ספק השקול, מספק, מחזיקין מאיסור לאיסור.

מקורות

עצם הדין שמחזיקין מאיסור לאיסור, תלוי במחלוקת הראשונים:

• שיטת רש"י.

שיטת רש"י שמחזיקין מאיסור לאיסור. ולמד מקור דין מן התלמוד, כפי שמופיע בגמרא, לגבי בהמה שנשחטה, ונתעורר ספק כלשהו בכשרות השחיטה, אזי הדין שאסורה מספק, משום שכיון שמחיים היתה אסורה באיסור "אבר מן החי" כפי שמופיע בתורה, אזי נחזיק שגם עכשיו אסורה כדין כל חזקה. וביארו הראשונים משום שמחזיקין מאיסור אחד ("אבר מן החי") למשנהו (טריפה), אשר ב' האיסורים הנ"ל אסורים מן התורה. בגמרא במסכת חולין הובא דין זה בנוסח מעט שונה:

”אמר רב הונא, בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, עד שידוע לך במה נשחטה”. כלומר, כל שלא ידוע בוודאות לגמרי שנשחטה שחיטה כשרה על פי התורה, אזי נחשבת כבחייה שאסורה משום "אבר מן החי".

• שיטת התוספות.

שיטת התוספות, שאין מחזיקין מאיסור לאיסור, שהרי איסור "אבר מן החי" אינו אלא בחיי הבהמה והרי היא כבר מתה ויצאה מחזקת אותו איסור. אלא כל דברי רב הונא נסובים על דברי 'הפסוק' ”"תזבח ואכלת"”,שיש איסור של "אינה זבוחה" ואיסור זה בן בחיי הבהמה ובין במיתתה. ולפי דבריו טעם דברי רב הונא, הוא מהדין התלמודי, חזקה דמעיקרא הקובע שמספק יש להמשיך המצב ההלכתי שהיה עד רגע הספק. וזהו שאסורה משום איסור של "אינה זבוחה" כפי שנלמד בתלמוד, מן המקרא עברי.

פרטי הדין

עצם הדין שמחזיקין מאיסור לאיסור, תלוי בהרבה פרטי דינים, אשר נביאם להלן:

ריעותא מחיים

שיטת הש"ך שמחזיקין מאיסור לאיסור, זהו רק במקרה שהספק נולד במצב ההלכתי הקודם. כגון שלפני שחיטה, יש ספק לפנינו אם הבהמה טריפה לשחיטה או לא. אזי, אם הספק היה לאחר שחיטה היתה הבהמה מותרת כלשון התלמוד:”בהמה לאחר שחיטה בחזקת כשרה עומדת עד שידוע לך במה נטרפה”. וטעם הדין הוא משום הדין התלמודי של חזקה דמעיקרא. אבל כיוון שהספק נולד 'מחיים' אזי מחזיקין מאיסור "אבר מן החי" אחד שהותר, לספק 'טריפה' שנתעורר כביכול מחדש לאחר שנשחטה הבהמה ויצאה מאיסור "אבר מן החי".

רבי שמעון שקאפ נתקשה בדין זה, שהרי לפי דברי הש"ך על כרחך מחיים הוחזקה באיסור גם משום ספק טריפה, שעכשיו איגלאי מילתא למפרע שהספק נולד מחיים, אבל מכל מקום גדר דין 'חזקה' אינו בירור, אלא גדרו ככל הנהגה בעלמא, ועל כן הרי מחיים לא הונהגה בחזקת איסור ומהיכי תיתי לנו עכשיו להנהיגה באיסור, למפרע מחיים.

אולם יש מן הראשונים שכתבו שמחזיקין מאיסור לאיסור אף באופן שאין הריעותא נולד מחיים, כגון שישנו ספק כלשהו בכשרות הבהמה לאחר השחיטה, אם נטרפה לפני השחיטה או אחרי, ובאופן שודאי לא נולד מחיים. שאסורה, שמחזיקין מאיסור לאיסור אפילו לאחר שחיטת הבהמה. ואע"פ שהובא בגמרא, שבהמה לאחר שחיטה בחזקת כשרות עומדת שד שידוע לך במה נטרפה, מכל מקום דין זה נסוב רק במקרה שיש רגליים לדבר שנטרפה הבהמה לאחר שחיטה, וכגון ההיכי תימצי שהובאה שם בתלמוד לגבי "זאב שנטל בני מעים אחר שנשחטה כראוי והחזירן כשהן נקובים, שאין אומרים במקום נקב ניקב" שאז יש רגלים לדבר שלא נטרפה לפני השחיטה, שאז מתקיים הדין של 'עד שידוע לך במה נשחטה'. אבל בכל ספק השקול מחזיקין מאיסור לאיסור.

חזקה דמעיקרא

האחרונים חקרו בגדר הדין של מחזיקין מאיסור לאיסור, אם הוא משום הדין התלמודי של חזקה דמעיקרא ככל כל חזקה שבתורה שמנהיגים הדין מספק על פי המצב שהונהג עד רגע הספק, או כיוון שיש ספק השקול (ב' צדדי הספק שווים) בכשרות הבהמה, שיש צד לאסור כנגד צד להתיר, אם כן מספק נחמיר ונחזיק מאיסור לאיסור כעין הדין של תרתי לריעותא.

האחרונים העלו צד, כי גדר הדין של מחזיקין מאיסור לאיסור, זהו מהדין ההלכתי של 'חזקה דמעיקרא':

ויש להביא ראיה, דהא הנה הא דמצרכי חליצה, הוא אפילו באופן דכנס וגירש, והתם בודאי איכא חזקת היתר לשוק, ואי נימא דנשאר ספק כמקודם אמאי תהא אסורה לשוק בלא חליצה, נימא קצתו מכריע קצתו וחזקת ערוה תכריע על הצרה, אלא ראיה ברורה דאי מחזיקין מאיסור לאיסור מבטל לגמרי חזקת ההיתר, כדין כל חזקה דמעיקרא

— חידושי הגר"ח מטעלז יבמות סימן י"ד

וכן נקטו כל האחרונים לדינא, שגדר הדין של מחזיקין מאיסור לאיסור זהו הדין של 'חזקה דמעיקרא'.

שיטת החולקים

• שיטת רבה.

במשנה, הובא דין לפיו בכל ספק בכשרות גט הניתן על ידי הבעל, אזי הדין "שחולצת ולא מתייבמת", ומפורט שם במשנה איזהו "ספק גט". ובתלמוד שם הוקשה מדוע לא נזכר במשנה כה"ג שהיה הגט בח' אמות המצומצמות ברשות הרבים, שהרי בד' אמות של האשה קנתה הגט, ובד' אמותיו לא נקנה הגט, ואם כן, גם אז נאמר "שחולצת ולא מתייבמת". והובא שם תירוץ רבה שאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת, ומספק אתה בא לאוסרה?! אל תאסרנה מספק. והקשו הראשונים מהדין של 'בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת' שמחזיקין מאיסור לאיסור.

וחלקו המפרשים בטעם הדין:

• 'התוספות' כתבו לחלק בין ספק השקול שאין מחזיקין מאיסור לאיסור כמבואר בדברי רבה, לבין ספק השקול בתוספת ריעותא של שכיחותא של 'דרוסה' שאז זה "שכיחא מילתא לאיסורא".
• הש"ך כתב ליישב, שהרי אביי ורבא חולקים על דברי רבה כפי שהוזכר שם בגמרא, והסוגיה בחולין היא אליבא דאביי ורבא, שסוברים שמחזיקין מאיסור לאיסור.

בטומאה

בנגעים

ערך מורחב – נגעי אדם

בהלכה 'בהרת' הוא סוג של צרעת המופיע במקרא, אשר דינו, שטמא האדם שלקה בו. הביטוי "בהרת קדמה לשער לבן" מתייחס לפסוק בספר ויקרא, פרשת תזריע, המתאר מצב של צרעת. על פי ההלכה, בהרת קדמה לשער לבן היא טומאה, כלומר, מצב של צרעת, ואילו שער לבן קדמה לבהרת הוא טהור. ההלכה מפרטת את הדינים הקשורים לנגעים, ומדגישה את ההבחנה בין בהרת לשער לבן כקריטריון לקביעת טומאה או טהרה. אם בהרת מופיעה לפני שער לבן, זה מצביע על מצב של צרעת. לעומת זאת, אם שער לבן מופיע לפני בהרת, זה מצביע על טהרה. הפסוק המדבר על כך מופיע בספר ויקרא. אולם כה"ג שיש ספק "אם קדמה בהרת לשיער לבן" שאם כן טמא או "ששיער לבן קדם לבהרת" הרי זה טמא, ואין מעמידים אותו בחזקת טהרה. ויש מחלוקת בראשונים אם הוא משום הדין של מחזיקין מאיסור לאיסור, או משום שדרך השיער להתלבן מחמת הנגע שאז ודאי הבהרת קדמה, אבל לעולם אין מחזיקין מטומאה לטומאה. ונחלקו בזה בעלי התוספות:

• יש שכתבו, שלעולם מחזיקין מאיסור לאיסור אף בטומאה, וזהו הדין ששנינו ש'ספק קדמה בהרת לשיער לבן', ספק קדם שיער לבן לבהרת, שטמא, ומשום שמחזיקין מאיסור לאיסור.
• ויש שכתבו, שלעולם אין מחזיקין מאיסור לאיסור בטוומאה, ומה ששנינו שספק קדמה בהרת לשיער לבן, ספק קדם שיער לבן לבהרת טמא, משום שדרך השיער להתלבן מחמת הנגע.

ספק טומאה במקוה

בהלכה, כל הנוגע במת טמא. בגמרא, הובא דין לפיו מי שירד לטבול בתוך המקוה ונמצא מת בקרקעית הבור וספק אם נגע במת או לא, אזי, טמא בטומאת מת, ואע"פ שטבילה מטהרת מטומאה. וחלקו האחרונים בטעם דין זה:

המהרי"ט, כתב שטעם הדין הוא משום שמחזיקין מטומאה לטומאה, כשם שמחזיקין מאיסור לאיסור, משום שכל עוד לא יצא בבריור ידי חובת ההטבילה אזי, עדין עומד בחזקת טמא, שגם ספק אם נגע במת או לא נגע, ומחזיקין מטומאה לטומאה.

השב שמעתתא, כתב שאין הטעם שטמא משום שמחזיקין מאיסור לאיסור, אלא משום שהרי מעיקר הדין ספק טמא, ראוי שנחמיר לאוסרו, אלא שהלכה למשה מסיני שספק טמא בטומאת התהום, טהור אף בלי חזקה, ולא נתחדש הלכה זו על ספק טמא, שיש ריעותא שעדין לא ניטהר מטומאתו הקודמת.

ראיית הזב

ערך מורחב – טומאת זב

בהלכות טומאה וטהרה, זב הוא איש שיצאה ממנו הפרשה הנקראת "זיבה", והדבר קרה מספר פעמים. על פי המבואר בתורה עליו להמתין עד שיעברו שבעה ימים רצופים ללא הפרשה זו ("שבעה נקיים"), ואז יוכל ליטהר על ידי טבילה במעיין והקרבת קורבנות. על פי ההלכה, צריך שיראה לכל הפחות שלש פעמים, אולם ישנם מספר הבדלים מהותים במספר הראיות אשר חומרת טומאתו תלויה במספר הפעמים ובהפרש הזמן ביניהם: אם ראה פעם אחת - דינו כבעל קרי בלבד, ואיננו אב הטומאה. אם ראה פעמיים, תוך יום אחד או תוך יומיים רצופים - דינו כזב לכל דבר, פרט לכך שהוא פטור מקרבן להשלמת טהרתו. אם ראה שלוש פעמים, במשך יום או יומיים או שלושה ימים רצופים - הרי הוא חייב גם בקרבן. וגם אם נסתפק בראיה השלישית אם היא מחמת "זיבה", או דבר אחר, עדין ספיקו אסור לחומרא. וחלקו האחרונים בטעם הדבר, אם יש להוכיח מכאן שספיקו אסור, משום שמחזיקין מטומאה לטומאה, שמחזיקין מאיסור לאיסור:

המהרי"ט, כתב שספיקו אסור משום שמחזיקין מטומאה לטומאה, שהרי כבר מלכתחילה טמא מב' הראייות הראשונות.

השב שמעתתא, כתב שאין הטעם שטמא משום שמחזיקין מאיסור לאיסור, אלא משום שכבר ראה ב' ראייות, רגליים לדבר שאף ראייה זו, מקורה מן הזיבה.

ראו גם

• חזקה
• נגעי אדם
• טומאת זב

הערות שוליים

קטגוריה:כללי חזקות קטגוריה:כללים ועקרונות בהלכה