משתמש:מוטי/יוצא מן הטמא

יוצא מן הטמא (או מן האסור) הוא מאכל הנוצר או מופרש מדבר האסור באכילה ואסור אף הוא באכילה, למעט מספר חריגים. לדעת הרמב"ם, אין איסור יוצא אלא באיסורי לא תעשה.

מקור

ישנם מספר מקורות בתורה לאיסור זה. איסור אכילת חָלב של בהמה טמאה נלמד מהופעת איסור אכילת גמל בתורה פעמיים, שייתור הפעם השניה בא ללמד על איסור אכילת חלבו. איסור אכילת ביצת עוף טמא, נלמד מלשון הפסוק ”וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה” (ויקרא יא טז) שלשון בת מרמז על איסור הביצה . בנוסף ישנן דרשות לאסור ציר ורוטב של כל בעלי החיים האסורים באכילה.

דינים

בדינו וחומרתו של היוצא מן האסור נחלקו הראשונים. לדעת הרמב"ם והסמ"ג האוכלו אינו לוקה כאוכל חצי שיעור. לדעת הרא"ה על ביצת עוף טמא יש חיוב מלקות משום שאין צורך בלימוד נפרד לאחר הריבוי שכל היוצא מן הטמא טמא.

לעומתם דעת התוספות שלוקים על אכילת יוצא מן הטמא. החתם סופר מוסיף שלדעתם ייתכן עונש כרת כשהאיסור המקורי היה אסור בחומרת כרת.

דוגמאות

דוגמאות לאיסור יוצא מן הטמא הן. חלב של בהמה טמאה או בהמת טריפה וביצת עוף טמא. דוגמא נוספת היא בהמה טמאה שילדה וולד עם סימני טהרה. חריג לכלל זה הוא חלב אדם שלמרות שבשרו אסור באכילה חלבו מותר, עם זאת יניקה ישירה אסורה מדרבנן. יש הסוברים שמיצי פירות האסורים באכילה, אסורים מדין יוצא.

דבש

דבש דבורים על אף שמיוצר בגופן מותר באכילה, להיתר זה ישנן שתי סיבות, האחת שהדבש אינו מופרש מגופן של הדבורים אלא מיוצר בתוכו מהצוף שלקטו, טעם נוסף הוא דרשה. השלכה מעשית להבדלים בין הטעמים היא מעמדו של דבש צרעות שנכלל בהיתר מטעם סברה ולא מדרשה, להלכה נחלקו הראשונים והפוסקים.

במאה האחרונה לאחר התפשטות השימוש במזון מלכות דנו הפוסקים לגביו האם נכלל בהיתר הדבש.