משתמש:זהר הרקיע/גמליאל בן פדהצור

גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר היה נשיאו של שבט מנשה בנדודי בני ישראל במדבר.

דמותו

כשאר הנשיאים, מינה ה' את גמליאל לפקוד את שבטו יחד עם משה ואהרן במפקד השני של ישראל במדבר. הם מתוארים כ”קְרוּאֵי הָעֵדָה, נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם, רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל”.
בספרי מובא שהנשיאים היו השוטרים שמינו המצרים על בני ישראל במצרים, שהוכו על שלא מלאו בני ישראל את מכסתם.
בחז"ל מובא שהנשיאים היו ממאתיים וחמישים מקטירי הקטורת במחלוקת קרח ועדתו, ולפי זה מתו בשנה השנייה ליציאת מצרים^{[דרוש מקור][מפני ש...]} באש שיצאה מאת ה' ושרפה את מקטירי הקטורת. נ כדו היה יהושע בן נון.

תרומותיו

יחד עם שאר הנשיאים, תרם גמליאל את אבני האפוד והחושן למשכן, ואת השמן והבשמים לשמן המשחה שמן המאור והקטורת.
לכבוד חנוכת המשכן תרם בשותפות עם נשיא נוסף עגלה לעבודת הלווים וכל אחד מהם תרם שור לנשיאת העגלה.

קרבנו בקרבנות הנשיאים

גמליאל הקריב את קרבנו ביום השמיני לחנוכת המשכן ח' בניסן, לאחר אלישמע בן עמיהוד נשיא שבט אפרים, כסדר חניית השבטים סביב המשכן. טעם נוסף על מיקומו בסדר ההקרבה בצמידות לנשיא אפרים ביאר המדרש: בשכר שהתגבר יוסף על ניסיונו בשני הדברות הסמוכות, השביעית והשמינית, "לא תנאף" - בכך שלא חטא באשת פוטיפר, ו"לא תגנוב" - בכך שנהל את ביתו של פוטיפר ביושר, זכה שהקריבו שני שבטיו בסמיכות אף הם בימים השביעי והשמיני. אף שמנשה הוא האח המבוגר הוא הקריב לאחר אפרים, בהתאם להקדמת יעקב את אפרים למנשה בברכתם.

ביאור קרבנותיו בחז"ל

המדרש מבאר שקרבנותיו של אליסף מכוונים כנגד מעמדו של יוסף ביחס לשבטים, וכנגד כך שבזכותו הם ירדו למצרים.

המרומז בשמו

המדרש דורשים את שמו כהמשך לדרשתם על שמו של נשיא שבט אפרים אלישמע בן עמיהוד שנדרש על ששמע יוסף בקול ה' ולא חטא באשת פוטיפר: גמלי-אל מה שכר גמלו הא-ל? שפדאו צורו (בן פדה-צור) מן הכלא המצרי ועשאו מלך על מצרים.

ראו גם

• נשיאי שבטי ישראל