משתמש:ברמזא/אמה פלייר
| לידה | 17 בנובמבר 1868 |
|---|---|
| פטירה | 24 בדצמבר 1949 (בגיל 81) |
| מדינה | צרפת |
אֶמֶּה פַּלְיֵיר (חביב פאלייער) היה הוגה דעות, סופר, נואם ועיתונאי צרפתי. נולד ב-17 בנובמבר 1868 בליון והלך לעולמו ב-24 בדצמבר 1959 בסאן מישל דה פריגולה (Saint-Michel-de-Frigolet), טרסו (Tarascon). בצעירותו נכנס באקראי לבית כנסת יהודי בשעת נעילה, וכל כך נפעם מעוצמת המעמד עד שהחל להתעניין ביהדות ולימים הפך לגר תושב. מעמדה זו הפיץ יהדות ולחם בהתבוללות, ושימש בימיו כגורם רב השפעה בקרב היהדות הפרנקופונית לקרב יהודים לאביהם שבשמים.
בארחות חייו נהג כבן נח הלכה למעשה. היה תלמידו של רבי אליהו בן-אמוזג רבה של ליוורנו, איטליה, שהדריכו במישור הרעיוני והמעשי. פלייר ערך ב-1914 את ספרו ישראל והאנושות, מחקר על הבעיה התיאולוגית שבדת כלל עולמית ופתרונה. סיפור חייו ועיקרי משנתו האידיאולוגית של פלייר התפרסמו בספרו האוטוביוגרפי "המקדש הנעלם" (Le Sanctuaire Incconu).
ילדות ונעורים
אאא
פרשת "התגיירותו"
מפגש ראשון עם היהדות
בגיל שבע עשרה ארע מקרה שלפי עדותו הותיר עליו חותם עמוק והשפיע השפעה מכרעת על כל מהלך חייו. ביום סתיו של שלהי ימי הפגרה אותה העביר בליון, חלף לעת דמדומי חמה יחד עם חברו במזח טילסיט במקום בו עומד בית הכנסת הגדול של ליון. הוא הבחין אמנם שחנויות רבות היו סגורות באותו יום אך לא ידע פשרו של דבר. חברו, אשר ידע כי אותו יום היה חג חשוב ליהודים, הציע מתוך סקרנות להציץ לתוך בית הכנסת. למרות שלבדו לא היה עולה בדעתו לעשות זאת בשל חינוכו הקתולי האדוק האוסר זאת, לבקשת ידידו לא סירב. לימים הבין כי השעה שנקלעו לשם היתה שעת תפילת נעילה של יום הכיפורים. כשנכנס מצא את בית הכנסת מלא מפה לפה ביהודים עטויי לבן ומעוטפים בטליתות שעמדו בדומיית-קודש. רגש טמיר ונעלם מילא את ליבו והיה כחידה סתומה. רושם המחזה שנגלה לעיניו היה כה כביר, שלדבריו כל חייו ועתידו היו תלויים ברגע המיוחד ההוא, אם כי באותו רגע לא היה לו מושג עד כמה. [1]
"לא הדת היהודית היא שנתגלתה לפניי בשעה ההיא, אלא העם היהודי בעצמו. המחזה הנהדר שנתגלה לעיניי על ידי הכנסייה הגדולה הזאת של אנשים מעוטפים בטליתותיהם – החייתה, פתאום, לפניי עבר כל כך רחוק. העברים של התנ"ך של גוסטאב דורה עמדו לפניי. אולם, שני פרטים בייחוד עשו עליי רושם בשעה שהתבוננתי מסביבי במתפללים הכפופים על מחזוריהם. בראותי את הטליתות שבהן מעוטפים כל הנוכחים, חשבתי בתחילה שכולם חזנים. הרבה מהם שהיו לבושים בגדים לבנים ונפוצים פה ושם בין ההמון, היו דומים לכהן העומד באמצע ההיכל. שנית, נדמה לי שהכנסייה הדוממת הזאת הייתה מצפה לדבר מה העתיד להתרחש, ואומר לעמיתי: "למה הם מצפים אפוא"?" [1]
השיחה עם הגלח מורהו לגבי האינקויזיציה ומסעי הצלב מדוע עינו ושרפו כל כך הרבה יהודים ותשובת הגלח כי השאלה האמיתית היא מדוע לא שרפו יותר מהם שערערה עליו סופית את אמונתו הנוצרית [2]
קשריו עם רבי אליהו בן-אמוזג
ב-1895 פנה פלייר לרבה של ליוורנו רבי אליהו בן-אמוזג וביקש שידריכנו כדי להכנס תחת כנפי השכינה. בניגוד למה שציפה שידלו הרב שיישאר בתחומי האמונה בה נולד, ובמסגרתה יכול הוא לעבוד לקל אחד ולזכות לחיי עולם. "על מנת להיות אחינו, לפי תפיסתך, אינך צריך לבוא בברית היהדות כדרך שאתה מבין זאת. כוונתי בכך, כי אינך חייב להשתעבד לסייגים שהטילה עלינו תורתנו. אנו היהודים מגלמים בתוכנו דמות של דת המיועדת בסופה למין האנושי כולו, האמונה האחת והיחידה, שגם לא-יהודים עתידים להיות כפופים לה ולהיוושע על ידה בחסדי האלקים, כפי שהיו אבותינו לפני מתן תורה". הוא ביאר את ההבדל שבין ישראל לעמים בכך שהעם היהודי נבחר להיות כולם כהנים לקל עליון כמטרת חייהם, בשעה שבני אנוש מן השורה הם כהדיוטות שתפקידם לעסוק ביישוב העולם ועליהם לא הוטלו אותם חובות מיוחדים שנדרשים מהכהנים. "אך אין ספק כי כל הדיוט רשאי להפוך לכהן, הדבר מסור ביד היחיד, אם רצונו לבוא בברית היהדות, כל עוד ברור לו כי לא נתבע לעשות כן". [3]
לאחר מות אמו עמד פלייר בפני ברירה. או להתגייר ולהכנס לחלוטין לדת ישראל, אליה נמשך תמיד, או ללכת בדרך שהתוה לו רבי אליהו בן-אמוזג. הוא גמר אומר להשאר בשער היהדות כי בשמרו על עצמאותו הגמורה יכול היה, לפי דעתו, להביא תועלת יותר גדולה לענייני היהודים, תפקיד שראה כמשימת חייו. מאז התחיל לפתח פעילות גדולה בקרב היהדות. [4]
מאבקו ברפורמים
אאא
(יחסיו עם סטיבן וייז, אשתו תרגמה את ספרו לאנגלית)
פעילותו הציבורית
- שימש כמטיף בבית הכנסת של רחוב קופרניק בפריס.
- היה שותף בהקמת האיגוד הליברלי לבני ישראל בצרפת (ULIF).
- עמד בראש הסתדרות צעירים עברים והקרן היהודית הלאומית (1926-1935).
- שימש לצד הרב הראשי הרב ז'ול באואר כעורך המגזין היהודי לאמונה ותחיה.
- באחרית ימיו התגורר בביתו של הרב דוד פיירוורקר בפלאס דה ווז' 14 בפריס, לו הוריש את אוספו העברי.
כתביו
- עריכה והקדמה לספר ישראל והאנושות - מחקר על בעיית הדת האוניברסלית ופתרונה להרב אליהו בן-אמוזג. עם מבוא מאת אלפרד לוי. פריס, א. לרו, 1914.
- המסך המורם (Le Voile soulevé). פריס, מהדורת לה בורדונה, 1937.
- המקדש הנעלם - פרשת "התגיירותי" (Le Sanctuaire inconnu). פריס, רידר, 1926, 229 עמ'.
- ברגסון והיהדות (Bergson et le judaïsme). פריס, פ. אלכן, 44 עמ'. (הרצאה שנתנה בכנס "חברת שמע ישראל", פריס, ה-11 בדצמבר 1932).
- ספר השבת - אסופת טקסטים מן הספרות היהודית [מלוקטים ומתורגמים] על ידי אמה פלייר ומוריס ליבר, מוסד "ספר", 1794, 92 עמ'.
- הנשמה היהודית (L'âme Juive)
ביבליוגרפיה
- לאון דה גרנדמייסון. המסע הרוחני של המודרניסט - מנצרות ליהדות. מחקרים, ה-20 במרץ 1927, עמ' 641-660.
- קתרין פוז'ול, סביב "מקרה" פלייר - ויכוח על גרות בין יהודים אורטודוכסים וליברלים Jewish Archives, issue 35/1, 1st semester 2002
- קתרין פוז'ול אמה פלייר (1868-1949) - הנוצרי ביהדות. Desclée de Brouwer, Paris, 2003. (ISBN 2-220-05316-4)
קישורים חיצוניים
- https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=9320
- המקדש הנעלם - פרשת "התגיירותי", מאת אמה פלייר, באוצר החכמה
- "המקדש הנעלם" ומחברו, מאת אברהם אלמליח, תש"ו באתר הספריה הלאומית
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
מקורות
קרדיט לויקיפדיה בצרפתית: https://fr.wikipedia.org/wiki/Aim%C3%A9_Palli%C3%A8re
אמה פלייר נולד בליאון שבצרפת ברבע האחרון של המאה הי"ט במשפחה קתולית אדוקה. הוא יועד, מבחינת חינוכו והכשרתו, להיות כומר קתולי, אך משיכה פלאית אל העם היהודי ואל הדת היהודית הביאה אותו להעמיק בתורת ישראל והוא חפץ להתגייר. רבו של פלייר, רבי אליהו בן-אמוזֵג (נפטר בשנת 1900) מנע אותו מכך, וביקש ממנו להיות שלוחה של תורת ישראל אל הגויים, המבשר להם את בשורתה האוניברסאלית של היהדות – את 'דת בני נח' שהיא מייעדת לאנושות כולה. פלייר נענה לרבו, והקדיש את חייו לתפקיד הזה, כאשר במקביל גילה מעורבות רבה בחייהם הדתיים והלאומיים של יהודי צרפת עד למלחמת העולם השנייה.
ההרגשתי במאורע הזה, רגש דתי כביר ומכריע? בשום אופן לא... בעובדה זו שאני מספר ישנו בוודאי דבר אחר... מהו הדבר שיכול להשפיע על קתולי צעיר שהוכנס פתאום, ומבלי הכנה מוקדמת לכך, לתוך כינוס יהודי ביום הכיפורים, ולפעול פעולה כל כך עמוקה על רוחו?
---
... כפי שיכולתי להבין אחר כך, נתגלו לפניי במחזה זה בצורה מדויקת מאוד, שני קווים אופייניים: צורתה של הכהונה הקיבוצית המיוחדת ליהדות הגולה, ורוח הציפייה והאמונה בעתיד, המטביעה חותם מיוחד על כל פולחנה. היהדות, כירושה יקרה עתיקת-יומין, איננה פונה אל העבר אלא אל העתיד. תקוה עזה בניצחונם הסופי של הטוב והאמת, העמידה אותה על תִלה במשך הרבה דורות וחודרת לכל הוויתה. היא מצפה למשיח. ... מפגישה ראשונה זו נתגלתה הרוח הזאת בקרבי בתפילת העמידה הדוממת של נעילת יום הכיפורים. ... זה היה, אפוא, גילוי השכינה שנתגלה לפניי בחמישי בשבת בחודש אוקטובר, בבית הכנסת של ליאון. אין בכוח המילים בוודאי להביע דבר כל כך מעורפל, כל כך מסתורי בשבילי בשעה ההיא, משום שבמשך זמן ידוע, לא היה דבר שבכוחו לנסח ברורות במחשבתי את הרושם, ועוד יותר פחות מזה להביעו בחוץ. אולם, הגילוי הזה שהופקד בקרבי כגרעין על ידי הנעילה של יום הכיפורים, היה צריך להתחזק יותר ויותר ולצמוח.
סמוך למקומי, ראיתי סידור תפילות מונח על גבי מושב, ואפתחנו. האותיות הבלתי ידועות לי, עשו עליי רושם של תווי-מוזיקה מוזרים ואסתכל בהם בסקרנות. למחרת היום ההוא קניתי ספר דקדוק עברי ואתחיל לשקוד לבדי על לימודי השפה העברית.