בית הכנסת הגדול של ליון

בית הכנסת הגדול של ליון
	חזית בית הכנסת
מידע כללי
מיקום	ליון
מדינה	צרפת
זרם	יהדות אורתודוקסית
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	1863–1864
אדריכל	אברהם הירש
	(למפת ליון רגילה) בית הכנסת הגדול של ליון

בית הכנסת הגדול של ליון (בצרפתית: Grande synagogue de Lyon) שוכן ברחוב quai Tilsit ברובע ה-2 של העיר ליון. המבנה הנאו-ביזנטי נבנה בשנים 1863-1864, והוכרז כמבנה היסטורי מוגן בשנת 1984.

היסטוריה

הקהילה היהודית המצומצמת הייתה מאוחדת בתחילת המאה ה-19 עם קהילת מרסיי. עם התרחבות הקהילה לקראת אמצע המאה יסדה הקהילה רבנות מקומית, אך התפילות נערכו בדירות ומבנים שכורים. בשנת 1857 יצר הקיסר נפוליון השלישי קונסיסטוריה אזורית שריכזה תחתיה את הקהילות היהודיות ממחוז הרון-אלפ: לואר, איזר, אן, יורה, סון-אה-לואר, ודוב. ב-24 ביוני 1858 אויש לראשונה תפקיד של רב ראשי לאזור.

בשנת 1862 הקצתה העירייה חלקת קרקע ב-quai Tilsit לבניית בית הכנסת, ותכנון הבנייה הופקד בידי האדריכל יהודי הצעיר אברהם הירש (1823-1913), שמאוחר יותר מונה לאדריכל הרשמי של ליון. טקס הנחת אבן הפינה נערך ב-20 במאי 1863, ושנה לאחר מכן ביוני 1864 הוא נחנך בהשתתפות גורמי שלטון צבאיים ואזרחיים ונציגי דתות אחרות.

במלחמת העולם השנייה

במהלך המלחמה זרמו לליון החפשית מספר גדול של פליטים יהודים מכל רחבי צרפת. בית הכנסת היה סגור למשך חודשיים בלבד במהלך קיץ 1944, לאחר שהרב ומשפחתו גורשו.

במהלך תפילת ערבית שנערכה בבית הכנסת בערב שבת ב-10 בדצמבר 1943, החל החזן לזמר את הפיוט לכה דודי, וכנהוג, נעמדו המתפללים לקראת הבית האחרון של הפיוט והפנו את פניהם מערבה לעבר הדלת כדי לקבל את השבת. ברגע זה הוטלו שני רימוני יד אל תוך אולם בית הכנסת על ידי שני אלמונים שנמלטו מהמקום ברכב. העובדה שהיו רק שמונה פצועים קל, הוסברה על ידי חלק מהמתפללים בכך שמיקומם ברגע ההתקפה הרתיע את התוקפים. התוקפים לא זוהו מעולם.^[1]

ב-13 ביוני 1944 נכנסה המיליציה הצרפתית לבית הכנסת ועצרה את כל הנוכחים. הם הועברו למחנה הריכוז דראנסי ונשלחו לאושוויץ ב-31 ביולי 1944. בעדותו בסיום המלחמה סיפר יוג'ין וויל כי כאשר חזר לבית הכנסת ב-2 בספטמבר 1944, יום השחרור של ליון, הוא מצא אותו ”במצב נורא, אולם ההיכל שימש כבית מרזח מקומי למיליציה, שלטי הנצחה לחיילים שנהרגו במלחמה שימשו כמטרה להשחתה, כמו גם ספרי התורה, ספרי קודש היו מפוזרים לכל עבר, מנורות, כיסאות וספסלים הושחתו.”^[2]

לאחר השחרור כיהן הרב דוד פויירוורקר כרב הראשי של ליון. הוא ביטל את השימוש בעוגב בבית הכנסת בשבתות וחגים, ובין היתר חיתן במקום את הורי הרב הראשי העתידי-הנוכחי של ליון, רישאר וורטנשלאג.

כיום

הקונסיסטוריה של ליון הממוקמת בתוך אגף בבנין היא המוסד היהודי העתיק ביותר בליון. היא מתאמת פעילויות חינוך ותרבות בבתי כנסת שונים במרכז הרון-אלפ, וכן אחראית לפעילויות חברתיות רבות לסיוע לנזקקים וחולים. בליון חיים כיום כ-40,000 יהודים, ויש בה כ-35 בתי כנסת שמכסים את כל גוני היהדות הצרפתית.

בית הכנסת עבר בשנת 2008 שיפוצים נרחבים בעלות של כחצי מיליון אירו שנאספו מתרומות, וכן מהעירייה שהעניקה כ-90 אלף יורו.

המבנה

בית הכנסת מורכב משני בניינים שמופרדים על ידי חצר קטנה. בבניין הראשון, שנמצא על הרחוב, שוכנים משרדי הקונסיסטוריה ורב העיר, וכן אולם אסיפות ואולם שיעורים ולימודי תורה.

המבנה השני שממוקם בפנים החצר משמש כהיכל תפילה גדול והוא מחולק לשלשה: התווך המרכזי הבנוי לגובה, שבמרכזו כיפה צבועה בכחול, המוקפת בשישה עשר חלונות מקושתים חצי עגולים המחדירים אור טבעי להיכל. בצידי ההיכל ישנם מעברים-חללים נמוכים, שמופרדים מהתווך על ידי שנים עשרה עמודים המסמלים את שנים עשר שבטי ישראל. בראש כל עמוד כזה תבליטים וכותרות בסגנון הסדר הקורניתי או הסדר המשולב.

בצידי האולם, מעל לחללים הנמוכים ומעל פרוזדור הכניסה, קיימת עזרת נשים עם מעקות של עמודי אבן. אולם התפילה מכיל 320 דוכני עץ כמקומות ישיבה לגברים, ו-235 בעזרת נשים.