מרדכי בנצור

מרדכי בנצור

לידה	26 בנובמבר 1921 סוקולקה, פולין
פטירה	13 באוגוסט 2003 (בגיל 81)
תאריך עלייה	1936
כינוי	מוטקה, עבדאללה
השתייכות	פלמ"ח צבא הגנה לישראל
דרגה	סגן-אלוף
תפקידים בשירות
מפקד ההגנה בעיראק קצין מודיעין חטיבתי בחטיבת הראל מפקד יחידה 131
פעולות ומבצעים
מלחמת העצמאות

מרדכי בנצור (26 בנובמבר 1921 – 13 באוגוסט 2003) היה לוחם הפלמ"ח. בשנות החמישים היה בדרגת סגן-אלוף ומפקדה של יחידה 131, שפעלה במסגרת אגף המודיעין של צה"ל ונועדה לבצע ביצוע פעולות מיוחדות בארצות אויב. כמפקד היחידה היה מעורב בפרשת העסק הביש.

ראשית דרכו

מרדכי בנצור (לשעבר בנצ'בסקי) נולד בעיירה סוקולקה בפולין בשנת 1921. בשנת 1936, בהיותו בן חמש עשרה, עלה לארץ ישראל. הוריו וחלק מאחיו ואחיותיו שנשארו בפולין נספו בשואה. בארץ עבר הכשרה של הנוער העובד בקיבוץ גבעת חיים. לאחר מכן הצטרף לקיבוץ רביבים. בשנת 1941 היה מראשוני המתגייסים לפלמ"ח. בשנת 1942 עבר קורס מפקדי מחלקות ומונה למפקד מחלקה. זמן לא רב לאחר מכן מונה למפקד פלוגה. בשנת 1945 השתחרר מהפלמ"ח והמשיך בשירותו במנגנון הקבע של ארגון "ההגנה", בו שירת כקצין מודיעין גלילי. בחודש אוקטובר 1946 נשלח על ידי ארגון "ההגנה" לעיראק להיות מפקד "ההגנה" שם, שתפקידו לארגן את יהודי עיראק להגנה עצמית, במסגרת גוף חשאי שנקרא תנועת המחתרת הציונית חלוצית. פיקודיו שם כינו אותו בשם עבדאללה. בחודש אפריל 1948 חזר לישראל.

במלחמת העצמאות אירגן יחידות האזנה בחטיבות צה"ל והיה קצין מודיעין חטיבתי בחטיבת הראל, במסגרתה לחם בקרבות בחזית הדרום. בתום המלחמה הוצב לאגף המודיעין ובשנת 1953 נתמנה למפקד יחידה 131 של אגף המודיעין בדרגת סגן-אלוף. מטרת היחידה הייתה לבצע פעולות מיוחדות של ריגול וחבלה בארצות האויב.

העסק הביש

באותה תקופה התנהלו שיחות בין מצרים לבריטניה, על פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ. ממשלת ישראל ראתה בפינוי סכנה לביטחונה בשל הסרת החציצה שבקיום הבסיסים הבריטיים, בין ישראל לבין מצרים שבשלטון גמאל עבד אל נאצר העוין לישראל.

באמ"ן עלה רעיון לחבל במתקנים בריטיים ואמריקאים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה על ידי מחתרת מצרית, ובכך לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים ולגרום לביטול הפינוי. יחידה 131 בפיקודו של בנצור הפעילה אז במצרים חוליית ריגול, שחבריה גויסו מקרב היהודים המקומיים החוליה. את החוליה הקים שליח אמ"ן אברהם דר, שהגיע למצרים בשנת 1951 בשם הבדוי "ג'ון דרלינג" אזרח בריטי מגיברלטר, במטרה לגייס צעירים מתוך תנועות הנוער הציונית במצרים. הפיקוד על החוליה נמסר לבנצור כמפקד היחידה. אברי אלעד, איש מודיעין בעל עבר מפוקפק, הגיע למצרים בסוף חודש יוני 1954 בזהות בדויה של גרמני בשם "פאול פרנק", לשעבר קצין בוורמאכט הפועל במצרים כנציג חברה מסחרית גרמנית, כדי להפעיל את פעולות החבלה של החוליה. ב-2 ביולי 1954 בוצעה הפעולה הראשונה: אנשי החוליה הטמינו מטען חבלה קטן בתא דואר באלכסנדריה, וגרמו לשריפתו. ב-14 בחודש בוצעה הפעולה השנייה: מטענים מתלקחים הונחו בספריות האמריקאיות בקהיר ובאלכסנדריה וגרמו לשריפות. הפעולה השלישית נועדה להתבצע ב-23 לחודש וכוונה נגד בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. הפעולה נכשלה על מדרגות בית קולנוע באלכסנדריה, כאשר מטען תבערה התלקח בטרם עת בכיסו של אחד מחברי החוליה, שנעצר במקום. לאחר מכן נעצרו כל חברי החוליה. היחיד שלא נעצר היה אברי אלעד, שהצליח להתחמק ממצרים. חברי החוליה הועמדו לדין. ראשי החוליה, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נידונו למוות והוצאו להורג בתלייה, שנים אחרים נידונו למאסר עולם. האחרים נידונו לתקופות מאסר של 15 ו-7 שנים. שנים ממחברי החוליה זוכו.

כישלון הפעולה במצרים נחשב ככישלון מהדהד של המודיעין הישראלי וניתן לו בתקשורת הכינוי "העסק הביש". בעקבות הכישלון התחוללה בישראל סערה פוליטית שקיבלה את הכינוי "הפרשה". שבמרכזה השאלה "מי נתן את ההוראה?". עיקרה של המחלוקת היה האם את ההוראה לביצוע הפעולה הכושלת נתן שר הביטחון פנחס לבון, או שנתן ראש אמ"ן בנימין גיבלי. שני האישים הטיחו את האשמה על מתן ההוראה זה כנגד זה. לגיבלי לא הייתה כל ראיה לטענתו שלבון נתן את ההוראה לביצוע הפעולה והוא החליט לייצר ראיה כזאת באמצעות הכנסת זיוף להעתק מכתב ששלח בשעתו לרמטכ"ל משה דיין. ב-12 ביולי 1954 נסע הרמטכ"ל, לחו"ל. במהלך ביקורו נשלחו אליו דיין מספר מכתבים מגיבלי אשר העתקיהם נשמרו בתיקי אמ"ן. על פי הוראת בנצור זייפה דליה כרמל, מזכירתו של גיבלי, את העתק מכתבו של גיבלי לדיין מיום 19 ביולי 1954 על ידי הכנסתה למכתב המקורי בדיעבד פסקה האומרת בין היתר:"על פי הוראתו של לבון הכנסנו לפעולה את החבריה של מאה שלושים ואחד". יתר על כן הוא ניסה להשפיע על גרסתו של אברי אלעד להטלת האשמה למתן ההוראה על לבון.

בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה במדינה התדרדרה מ"פרשת העסק הביש" לפרשה פוליטית היא "פרשת לבון" שזיעזעה את המדינה, ומרדכי בנצור נאלץ לפרוש מצה"ל במהלך שנת 1955.

על פרישתו נכתב באחד הספרים אודות הפרשה:

"היה זה סיום עגום שלא הלם את עברו של האיש. הוא היה אחד מוותיקי הפלמ"ח, שימש מפקד פלוגה ואחר-כך קצין מודיעין בחטיבת "הראל" בזמן מלחמת הקוממיות. התנדב לשליחות מסוכנת בארצות-ערב עוד לפני קום המדינה ושימש מזכיר-חוץ באחד הקיבוצים הראשונים בנגב. כאשר בוצעו מעשי "העסק הביש" היה הוא סגן-אלוף בחיל המודיעין ושימש זה כשנתיים וחצי מפקד היחידה אליה השתייכו החוליות במצרים (יחידה 131). בזמן שבוצעו מעשי "העסק הביש" הוא עמד לסיים את שירותו כמפקד היחידה, אולם עז היה רצונו להשלים את המלאכה שהחל בה ולהעמיד על רגליהן את החוליות בקאהיר ובאלכסנדריה שנמצאו אז במצב של התרופפות והתפוררות".

במקומו נתמנה למפקד יחידה 131 סגן-אלוף יוסי הראל. הראל החל לבדוק על דעת עצמו את נסיבות הכישלון במצרים ונחרד ממה שמצא. הוא בא אל לבון וסיפר לו. לבון הציע לו לנסח ממצאיו בכתב והוא עשה זאת. לבון נטל את הכתב והלך אל ראש הממשלה משה שרת. שרת לא היה מעורב בפעולה, אלא נודע לו עליה רק אחרי הכישלון והמעצרים. לאחר פנייתו של לבון אליו עם ממצאיו של הראל, ביקש שרת לברר מי היה האחראי לתסבוכת והקים לשם כך את ועדת אולשן-דורי, שכללה את נשיא בית המשפט העליון השופט יצחק אולשן ואת הרמטכ"ל בדימוס יעקב דורי. המכתב המזויף הונח על שולחנה של ועדת אולשן-דורי, ועל פי מסקנות השניים "הכניס ספק בלבנו בדבר האשמה כי שקר בפי ראש אמ"ן". למרות הטלת הספק לא הצליחה הוועדה להגיע לחקר האמת וכתבה במסקנותיה שהוגשו לשרת ב־12 בינואר 1955: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון, עם זאת, איננו בטוחים שלבון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו". בנצור נקרא להעיד בפני הוועדה כאיש מילואים. עדותו של בנצור בפני הוועדה זיכתה אותו באמירות ביקורתיות מצד חברי הוועדה. הצנזורה הצבאית הטילה איפול כבד על פרסום פרטי "העסק הביש", ובמשך שנים רבות הייתה ההתייחסות לנושא זה בעיתונות במילות קוד וברמזים בלבד. מרדכי בנצור, שפרטים על חלקו בעסק הביש דלפו לתקשורת לאחר שכבר פרש משירותו בצה"ל, קיבל את הכינוי "קצין המילואים".

מהלך חייו לאחר שירותו הצבאי

לאחר שירותו הצבאי עבד בנצור בחברת "גדות, מסופים לכימיקלים" העוסקת באספקה ושיווק של כימיקלים בישראל ובאירופה, כולל רכש, הובלה ימית ואחסון. במסגרת עבודתו בחברה יצא לאירופה ופעל שם בהקמת מסופים לכימיקלים. הוא עבד בחברה עד שפרש לגמלאות.

בשנת 1960 הופיע בנצור בפני "ועדת כהן", ועדה צבאית בראשות שופט בית המשפט העליון חיים כהן, שגויס למילואים לצורך זה והוענקה לו דרגת ייצוג של אלוף-משנה. מרדכי בנצור נזכר במסקנותיה של הוועדה כ"קצין המילואים ר", אשר הדיח לעדות שקר את אברי אלעד, שכונה בפי הוועדה "האדם השלישי" הוועדה קבעה כי היא נוטה לחשוב "שטפשותו ולא רשעותו הביאתהו לכך".

אף על פי שאסירי הפרשה נטרו לו טינה, הרי שלאחר מלחמת סיני נמנה עם אלו שדרשו להחליף קצינים מצריים שבויים תמורת אנשי החוליה. אך הם לא נכללו במסגרת עסקת חילופי השבויים שלאחר מלחמת סיני ושוחררו רק בעסקת חילופי השבויים שנערכה לאחר מלחמת ששת הימים.

מרדכי בנצור מת בשנת 2003 והוא בן 81 שנים במותו.

לקריאה נוספת

• אליהו חסין ודן הורוביץ, הפרשה, הוצאת עם הספר, 1961.
• חגי אשד, מי נתן את ההוראה: "העסק הביש" – פרשת לבון והתפטרות בן-גוריון, הוצאת ידיעות אחרונות, 1979.

קישורים חיצוניים

• אורי דרומי, קצין תמים מדי, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2003
• מרדכי בנצור, באתר הפלמ"ח

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25215110מרדכי בנצור