מרגרטה זוסמן
| לידה |
14 באוקטובר 1872 המבורג, הקיסרות הגרמנית |
|---|---|
| פטירה |
16 בינואר 1966 (בגיל 93) ציריך, שווייץ |
| מקום קבורה | בית הקברות אוברר פריזנברג בציריך |
| שפות היצירה | גרמנית |
| תקופת הפעילות | 1901 – 16 בינואר 1966 (כ־65 שנים) |
מרגרטה זוסמן (בגרמנית: Margarete Susman; 14 באוקטובר 1872 - 16 בינואר 1966) הייתה פובליציסטית, סופרת, משוררת, פילוסופית והוגה יהודייה-גרמנייה[1]. היא נולדה למשפחה יהודית בהמבורג, גרמניה, וקיבלה חינוך ממלכתי. כשעלתה המפלגה הנאצית לשלטון וגברה האנטישמיות בגרמניה בתחילת שנות ה-30, היגרה עם משפחתה לשווייץ[1]. היא כתבה מאות מאמרים, חמישה אוספי שירה, כתבות עיתונות, מחזות וביקורות ספרותיות רבות. בכתיבתה התייחסה זוסמן לשאלות מהותיות בתחומי הספרות, הפוליטיקה והדת. שאלות אלה עסקו במתחים בין הא-ל לאדם, בין גברים לנשים ובין נוצרים ליהודים. בכתיבתה אזכורים רבים לניטשה ופרויד[1]. היא הייתה מבין הכותבים היהודים הראשונים שהגיבו לשואה מיד בסיום המלחמה והמשיכה לכתוב ולפרסם עד ליום מותה[1].
ביוגרפיה
מרגרטה זוסמן נולדה בהמבורג כבת השלישית למשפחה יהודית אמידה[2]. אביה היה אדולף זוסמן (1836–1892), איש עסקים מצליח, ואמה הייתה ג'ני זוסמן (לשעבר קצנשטיין, 1845–1906)[3]. לאחת מאחיותיה קראו פאולה (1871-1942)[1], ושמה של האחות הנוספת לא ידוע. מגיל צעיר היא החלה בכתיבת שירה והביעה עניין בפילוסופיה, ובפרט בזו של ניטשה[3]. בשנת 1885 היגרה משפחתה לציריך, שווייץ, ובהמשך המשפחה חזרה לגרמניה[1]. החינוך שקיבלה היה חילוני ולא יהודי-מסורתי. בעקבות זאת, השפעת הנצרות עליה הייתה ניכרת בכתיבתה במשך כל חייה. היא גדלה בסביבה בה חגגה את חג המולד וגילתה שהיא יהודייה מפי האומנת שלה[3]. לאחר מות אביה, אשר אסר עליה ללמוד באוניברסיטה של ציריך, הורשתה לעזוב את ביתה והחלה ללמוד בבתי ספר לאמנות בדיסלדורף, במינכן ובפריז. במקביל, החלה מיוזמתה בלימודי יהדות פורמליים אצל הרב קיסר זליגמן, רב ליברלי שכתב כי הייתה "התלמידה הטובה ביותר שהיה לי העונג ללמד"[3].
כשהחלה את לימודי האמנות התגוררה בדיסלדורף, שם פגשה את הצייר אדוארד פון בנדמן, שלימים הפך לבעלה[3]. לפני נישואיה אליו, היא תכננה להינשא לארווין קירשנר, סטודנט לפילוסופיה ולספרות רומנטית, אותו פגשה במינכן ב-1899. עם זאת, קירשנר נפטר באופן טרגי זמן קצר לאחר אירוסיהם[3]. במינכן זוסמן פגשה גם את חברתה הטובה גרטרוד קנטורוביץ' (1876–1945), שלימים נספתה בטרזינשטאט[1].
זוסמן נישאה ב-1905 לבנדמן, יהודי גרמני שמשפחתו המירה את יהדותה לנצרות הפרוטסטנטית[3]. תחילה הביעה זוסמן הסכמה להמרת דתה כדי לרצות את משפחת בעלה, אך לבסוף סירבה לעבור הטבלה. לאחר שנישאו, התגוררו בני הזוג יחדיו בברלין, שם נולד בנם ארווין בשנת 1906[2]. זוסמן השתלבה במפגשים החברתיים הקבועים והתוססים בסלוני בתים בברלין, בדגש על ביתם של גיאורג זימל (1858–1918) ואשתו גרטרוד זימל (1864–1938)[3]. זימל, פילוסוף מרכזי באסכולת 'פילוסופיית החיים' (Lebensphilosophie), הזמין את זוסמן להשתתף בסלון הפרטי שלו עם התלמידים האהובים עליו. במפגשים אלו יצרה קשרי ידידות קרובים עם מרטין בובר (1878-1965), ארנסט בלוך (1885-1977) וברנהרד גרוטהויסן (1880–1946)[2]. זוסמן התחברה לתנועת הרנסאנס היהודית שנוצרה סביב מרטין בובר, כתגובה לחוסר שביעות רצון מאופי החיים היהודיים בני הזמן בחברה הגרמנית[3].
רבים מחבריה הגיעו ממשפחות יהודיות-גרמניות מתבוללות שניסו להסתיר ולמזער ככל הניתן את ההבדל ביניהן לבין תרבות הרוב הנוצרית[3]. הדור היהודי הצעיר שלקח חלק באותה תנועה הרגיש כי הסתרת הזהות היהודית וההתבוללות היא מעין כריתה של הזהות העצמית, מבחינה אינטלקטואלית ורגשית. הם השתוקקו ליהדות "אותנטית", יהדות שאינה מוסתרת ושמאפשרת השתלבות בחברה הגרמנית תוך שמירה על הזהות העצמית. מרטין בובר ופרנץ רוזנצווייג (1886-1929), העיתונאי הציוני רוברט ולטש (1891-1982), הוגים שעסקו במשיחיות חילונית כדוגמת גוסטב לנדאואר (1870-1919), וולטר בנימין (1892-1940) וארנסט בלוך (1885–1977) הכירו את עבודתה ועסקו ברעיונותיה בכתביהם שלהם[3]. חלקם נותרו חברים קרובים של זוסמן לאורך חייהם. זימל כינה אותה "מרכז ללא פריפריה". הוא בחר בה לתרגם את "מבוא למטאפיזיקה" (Einführung in die Metaphysik) של הנרי ברגסון מצרפתית לגרמנית, ואף הקדיש לזוסמן את ספרו "הדת" (Die Religion) משנת 1906[3]. ארנסט בלוך כתב לה מכתבים נלהבים, המביעים את אהבתו והערכתו. בתנועת הרנסאנס היהודי, התבלטו כתביה וחיבוריה בין פרסומי חלוצי התנועה האחרים בכך שלא פנו לקוראים יהודים בלבד, אלא לקהל הקוראים הרחב בשפה הגרמנית. בכתיבתה עסקה רבות בפיתוח שיח דתי-פוליטי פתוח יותר בגרמניה.
ב-1912 עברה המשפחה להתגורר ברושליקון שבשווייץ, שם החלה לכתוב מאמרים בעלי אופי פילוסופי יותר מיצירותיה הקודמות[2]. כמו כן, היא החלה בכתיבה ופרסום כתבות בעיתון 'פרנקפורטר צייטונג' (Frankfurter Zeitung). באותה שנה, הוציאה לאור את הספר על משמעות האהבה (Vom Sinn der Liebe), שהיה המסכת המטאפיזית הראשונה בתולדות הפילוסופיה שנכתבה על ידי אישה[3]. בספר זה, היא דנה בקיומה או אי קיומה של 'דרך חשיבה נשית' מובהקת, ועסקה באמנציפציה של הנשים בחברה. היא טבעה את המושג "לידה אינטלקטואלית", הגורס כי מקומה של האישה היה "ללדת את האלוהים" או את ה"אחר". הייתה זו תגובתה לזימל, אשר הטיל ספק ביכולתן של הנשים לנקוט בצדק 'אובייקטיבי'. לפי טענתה של זוסמן, הפוטנציאל הנשי לצדק נובע מהעובדה שלידה היא מעשה של התרחקות מודגשת מהאחר, שהיה במקור חלק ממנה[3]. ההוגה האנרכיסטי גוסטב לנדאואר הביע תמיכה ואהדה לעבודתה של זוסמן וכינה אותה "היוצרת הנשית של רעיונות ושל העולם". הוא השתמש בדוגמה שלה כדי להצדיק את קבלתן של נשים לחוג האנרכיסטי-הסוציאליסטי שלו. ארנסט בלוך שילב חלק גדול מ-'Vom Sinn der Liebe' בספרו שלו, "רוח האוטופיה" (Geist der Utopie). במהלך תהליך הכתיבה הוא אף עבר לשווייץ להתגורר בקרבת זוסמן כדי שיוכל לדון איתה ברעיונותיו על בסיס יומי[3].
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עדיין התגוררה זוסמן בשווייץ, בעוד שבעלה חזר לגרמניה כדי להתנדב בשורות הצבא הגרמני[2]. כעבור מספר חודשים עברה עם בנה להתגורר בפרנקפורט, שם התאחדה המשפחה בתום המלחמה. בהמשך, העתיקה המשפחה את מגוריה לעיירה קטנה בדרום גרמניה, באד סאקינגן. בכל אותה העת, המשיכה לכתוב עבור ה-Frankfurter Zeitung, כאשר חיבורים רבים שכתבה עסקו בנושאים פילוסופיים או דתיים[2]. זוסמן ובעלה התגרשו ב-1928.
היא חשה את איום האנטישמיות על יהודי גרמניה בשלב מוקדם והיגרה לשווייץ באביב שנת 1933[1]. במהלך חייה, לא שבה עוד לגרמניה[3]. בשווייץ התגוררה באזור בו דיברו את השפה הגרמנית. היא מתארת בכתביה כיצד עם עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון, הפכה השפה הגרמנית המוכרת והאהובה עליה למקור אימה: "בקושי אפשר להעלות על הדעת את הזוועה: השפה שאני עצמי דיברתי הפכה לי לאימה"[1].
זוסמן דאגה לגורלו של העם היהודי ושקעה בדיכאון עמוק למשך מס' שנים[1]. בשנת 1942, אחותה של זוסמן, פאולה, וחברתה גרטרוד קנטורוביץ' ניסו להמלט בחשאי מאוסטריה לשווייץ, אך נתפסו בגבול. לאחר שנתפסו, פאולה שמה קץ לחייה, ואילו גרטרוד נשלחה לטרזינשטאט[2]. זוסמן תיארה בכתביה[1] שבעקבות אירועים אלה פנתה לספר איוב בניסיון להבין את האסונות הפוקדים את העם היהודי בכל רחבי אירופה בשואה. ב-1945 זוסמן הוציאה לאור את ספר איוב וגורל העם היהודי (Das Buch Hiob und das Schicksal des jüdischen Volkes), אחד מהספרים הראשונים שנכתבו על השואה אחרי סיומה, אשר היווה למעשה מעין קדיש לבני העם היהודי שנרצחו בשואה וניסיון להתמודד עם זוועותיה[1].
בתיאורה את 'זעמה המר' על המתרחש באירופה, היא מצאה משפט במכתביה של רוזה לוקסמבורג (1871-1919) שסייע לה להתמודד עם הקושי: "כאלה הם החיים, וכך עלינו לקבל אותם - באומץ, בלי פחד וחיוך - למרות הכל"[1]. על אף תחושותיה הקשות, המשיכה לכתוב ספר על פרשיית האוהבים בין וולפגנג וון גתה ושרלוט וון שטיין ופרסמה אותו ב-1951 בשם פירוש לאהבה גדולה (Deutung einer großen Liebe). ברומן זה השתמשה כמטאפורה ליחסיהם העכורים של היהודים והגרמנים. בסוף חייה כתבה: "התרבות שבה גדלתי שוכנת מאחוריי כמו אי מרוחק וזעיר"[1].
הקהילה היהודית בשווייץ כיבדה את זוסמן, אך גם נהגה בחשדנות כלפיה, בשל קשריה לעולם הנוצרי והשפעתו עליה[4]. היו שהביעו חוסר שביעות רצון משימושה במונחים נוצריים בכתביה על היהדות לאחר המלחמה. גרשם שלום (1897-1982) פרסם בספר יובל התשעים של זוסמן רשימה קצרה ורבת תהודה, "בגנות המיתוס על דו-שיח גרמני-יהודי”, בו ביקר אותה בחריפות[4] (תרגום עברי ראה אור ב-גרשם שלום, דברים בגו. פרקי מורשה ותחיה, כרך א'). בנוסף, ביקרה אותה הקהילה היהודית על כך שכתבה על הרומן בין גתה לשרלוט פון שטיין, כיוון שניתן לקרוא ספר זה כאוהד ונאמן לתרבות הגרמנית ועוסק בדמויות חשובות בה. מנגד, ניתן לקרוא ספר זה גם כסיפור של בגידה, כמו זו שהורגשה בקרב יהודי גרמניה עקב אסונות השואה, על אף אהבתם למולדתם[4].
זוסמן הייתה שותפה מבוקשת בקרב נוצרים שרצו לקיים דיאלוג בין-דתי וללמוד על היהדות[4]. הרמן לוין גולדשמידט (1914–1998), פילוסוף יהודי מברלין שחי בציריך, עסק לצד אינטלקטואלים יהודים אחרים בהפצת עבודתה של זוסמן בשנים שלאחר המלחמה[4]. בגרמניה, החל מנפרד שלוסר לפרסם את עבודתה בשנות ה-60. התאולוג השווייצרי וולטר ניג (Walter Nigg, 1903-1988) כתב עליה בספרו קדושים ומשוררים (Heilige und Dichter, 1982)[4].
בציריך, זוסמן המשיכה לארח חברים רבים, כמו מרטין בובר, גם לאחר המלחמה[4]. היא פגשה את פול צלאן ב-1963, והוא ביקר אותה כמה פעמים בציריך (1920–1970). צלאן כתב עבורה שני שירים לציון יום הולדתה ה-90, מה שעוד ניתן לכתוב עליו שירים ("Singbarer Rest") ועל הגדולים ("Vom grossen"). המשורר הישראלי אלעזר בניועץ (נולד 1937) ראה בה את סבתו הרוחנית וכינה אותה "מלכת הגלות"[4].
לאחר מלחמת העולם השנייה, סירבה זוסמן לדרוך שוב על אדמת גרמניה. כאשר הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה החופשית בברלין בהוראת הפילוסוף מיכאל לנדמן, הוענקה התעודה בהיעדרה[4]. בשנותיה האחרונות החלה להתעוור, אך המשיכה לכתוב עד יומה האחרון[2].
מרגרטה זוסמן נפטרה בציריך ב-16 בינואר 1966, כמעט עיוורת לחלוטין, זמן קצר לאחר שסיימה לכתוב את זיכרונותיה בספר אוטוביוגרפי חייתי חיים רבים (Ich habe viele leben gelebt)[1]. היא נקברה בבית הקברות היהודי בציריך. וולטר ניג והרמן לוין גולדשמידט נשאו דברים בהלווייתה[4]. מנפרד שלוסר עיצב את המצבה, עליה רשום: 'MARGARETE SUSMAN - DICHTERIN, DENKERIN, DEUTERIN' (מרגרטה זוסמן - משוררת, הוגת דעות, פרשנית)[4].
הגות וכתיבה ביקורתית
זוסמן פרסמה את ספרה הראשון, ספר שירה בשם ארצי. שירים (Mein Land. Gedichte), בשנת 1901[2]. כך החלה קריירת הכתיבה שלה, במהלכה כתבה מגוון של שירים, מאמרים בעיתונים ובכתבי עת, ספרים, מכתבים, מחזה ואוטוביוגרפיה. תרומתה המרכזית של כתיבתה הייתה בכתיבה על האמנויות והשירה של זמנה, מחשבה יהודית פוליטית ועל תפקידה של המחשבה הפילוסופית לשינוי חברתי[2]. בנוסף לחמשת אוספי השירה שפרסמה, כתבה ספר על שירה עכשווית בשנת 1910[1], ששמו מהות הליריקה הגרמנית המודרנית (Das Wesen der modernen deutschen Lyrik). ב-1912 כתבה בשווייץ את מאמרה הפילוסופי הראשון, שפינוזה וחוש העולמיות היהודי (‘Spinoza und das (’jüdische Weltgefühl, שהופיע בתקציר המאמרים 'Vom Judentum', לצד מרטין בובר וכותבים ידועים אחרים[3]. כמו כן, כתבה חיבורים על פרנץ קפקא (1883-1924), ז'אן פול (1762–1825) ואדלברט סטיפטר (1805-1868)[1]. ב-1929 פרסמה ספר על נשות תנועת הרומנטיקה[1], כגון דורותיאה שלגל ורחל לוין ורנהגן, בשם 'Die Frauen der Romantik'. מלבד אלו, כתבה כתבות לעיתון Frankfurter Zeitung.
היא עסקה במגוון רחב של נושאים: מביקורת ספרות, דיאלוג בין-דתי, מחקר הרומנטיקה ועד לתיאור של אישים גדולים מהעבר ומתקופתה[3]. בכתיבתה, שילבה ספרות ותיאוריה והושפעה מתיאוריטיקנים מכוננים של המודרנה כגון ניטשה ופרויד, הוגים אליהם התייחסה רבות בכתביה[1]. רבות מסקירות הספרות שלה עוסקות בטקסטים מכוננים של התיאוריה המודרנית: "הנשמה והצורות" (Die Seele und die Formen) של גאורג לוקאץ', "רוח האוטופיה" של ארנסט בלוך (Geist der Utopie) ו"כוכב הגאולה" של פרנץ רוזנצוויג (Der Stern der Erlösung). מתוך הנושאים הרבים והמגוונים בהם עסקה, שמה דגש על תפקידה הפוליטי של המחשבה הדתית, זכויות נשים, סוגיות פוליטיות וקונפליקטים בחברה[3].
הגותה דנה בנושאים הבוערים ביותר סביבה בתקופה בה חיה: אלוקים ובני אדם, גבר ואישה, יהודי ונוצרי[1]. פרוץ מלחמת העולם הראשונה השפיע עליה וגרם לה להגות את המושג "אשמת חיינו הלא פוליטיים", הגורס כי הגות ספרותית עשויה וצריכה להשפיע על המחשבה הפוליטית. מאז והלאה, פוליטיקה הייתה למימד מרכזי בהגותה[1]. מאמריה על גוסטב לנדאואר (1870–1919) ורוזה לוקסמבורג, שנרצחו שניהם ב-1919, עוסקים בזמן אמת בשאלה כיצד להפעיל את התנועות המהפכניות המערערות את גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה.
זוסמן עסקה במחשבה פוליטית מודרנית מנקודת מבט יהודית דתית[3]. תפיסת היהדות של זוסמן הדריכה את מחשבתה בכל חיבוריה. זאת ניתן לראות בתחומים אחרים בהם היא תרמה תרומות חשובות, כמו השפעת השירה והאמנות על הדת, האתגר הדתי של האמנציפציה האינטלקטואלית של נשים, והאשמה הפוליטית של הנצרות במלחמת העולם הראשונה[3]. ברבות מיצירותיה חזר המוטיב של חיפוש אחר אלוקים בעידן שהחיים בו התרחקו מאלוקים[3].
כך למשל, זוסמן פירשה את השירה הגרמנית המודרנית כניסיון מחודש לבטא אמונות דתיות בצורות חילוניות[3]. היא ראתה גם את האמנציפציה האינטלקטואלית של נשים כשזורה במהפכות של זמנה, שאותן היא פירשה כ"שיבה" במובנה היהודי: תשובה. מבחינתה, היהדות אישרה את טבעו החילוני של ההווה, אך במקביל חתרה להעלותו למישור גבוה יותר, דתי, בו ניתן היה להוציא את החברה כולה מייסוריה הנוכחיים. זוסמן נאבקה להפוך את היהדות לרלוונטית לתקופתה, כאשר חיבוריה מביעים תודעה יהודית מובהקת, הקשורה פחות לזהות ויותר לאמונה בתפקיד הבונה שהיהדות מילאה ויכולה למלא בעיצוב ההווה[3].
זוסמן כתבה חיבורים ומאמרים רבים העוסקים ביהדות ובתפקידה בעולם[3]. ב"המהפכה והיהודים", "שאלת איוב בפרנץ קפקא" ו"יהדות: דת עולמית", זוסמן דנה בתפיסה של יהדות במדינה שערכה המוסרי הפוליטי והאינטלקטואלי ירד בעקבות המלחמה, מתוך אמונה כי היהדות יכולה לעזור לבנות מחדש את גרמניה ו'להצילה' מוסרית ופוליטית. שלושת הטקסטים האלו עוסקים בשאלת היסוד של תפקידה הבונה של הדת בעולם חסר תקנה. לעומת זאת, ב-1934 פרסמה את "בעיית האמנציפציה", חיבור בו היא התחילה להביע ספק ברעיון שהיהדות יכולה לעזור בעיצובה מחדש של גרמניה[3]. ההבנה כי היהדות לא תצליח 'לרפא' את גרמניה כפי שרצתה זוסמן נבעה מעליית הנאצים לשלטון והשינוי הדרמטי ביחס ליהודים במדינה.
במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-1942, פרסמה חיבור נוסף בשם "יחזקאל: נביא השיבה"[3]. זאת בזמן פעילותם של מחנות ההשמדה ורצח העם שהתרחש באירופה. בחיבור זה פירשה את נבואות הנביא יחזקאל בטענה שהעם היהודי חייב לחיות בין כל העמים למען הישרדות האנושות. חיבור מאוחר יותר שפרסמה זוסמן, "דרך ישראל", שימש הקדמה למהדורה השנייה (1948) של ספרה החשוב, ספר איוב וגורל העם היהודי. החיבור נכתב מתוך מחשבה על הסיכויים החדשים שמציעה מדינת ישראל שהוקמה זה עתה, לאחר השמדת מרבית יהודי אירופה. בחיבור זה זוסמן חזרה לפרשנותה הקודמת ליהדות, המציגה אותה כ'אור לגויים', אך עדכנה את פרשנותה לאור הקמתה של מדינה יהודית ריבונית. בחיבור זה הביעה את האמונה בזהות יהודית פתוחה ומכבדת השואפת לקירוב לבבות של האנושות כולה, ומתנגדת להסתגרות והתבדלות[3].
מספר מאמרים שכתבה עסקו בהגדרת "הרוח היהודית", מושג בו דנו אינטלקטואלים רבים, יהודים ונוצרים, בתקופתה[5]. כותבים כגון ריכרד ווגנר, שמטרתם הייתה להאדיר זהות גרמנית אתנית, לאומית ו״שורשית״, השתמשו במושג ״הרוח היהודית״ כדי להדגיש את האחרות של יהודים, ואת היותם נפרדים ובלתי ניתנים לשילוב בחברה הגרמנית. מחברים פרוטסטנטים שהביעו מחאה כנגד המודרנה זיהו את היהודים עם הערכים המודרניים, ובמיוחד עם אי הוודאות וחוסר היציבות ששטפו את אירופה באותו הזמן, בעוד שמחברים יהודים כמו מרטין בובר, השתמשו במושג 'הרוח היהודית' כדי להגדיר את זהותו של העם היהודי האותנטי בצורה חיובית ולאחד את היהדות לכדי קהילה שתוכל להשתלב עם שאר קהילות העולם. לעומם, זוסמן תיארה מציאות בה הרוח היהודית מטבעה נוהגת להשתלב ולקיים הפריה הדדית עם העמים והמדינות שסביבה, וזו מביאה לשגשוג כלל-אנושי. זוסמן סתרה את האידאולוגיה הלאומנית שהפכה רווחת יותר ויותר בכך שהדגישה את חשיבות ההיסטוריה המשותפת בין יהודי אירופה לשאר יושביה. היא הביעה התנגדות להתבצרות אתנית-לאומית ודגלה בשילוב של הזהויות השונות בחברה על מנת ליצור סולידריות אוניברסלית[5].
מלבד היהדות ומקומה באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, כתבה זוסמן רבות על נשים. לאחר תבוסת גרמניה ב-1918 נשים קיבלו את זכות ההצבעה בגרמניה, וכן בזכות להיות מרצות ואף פרופסוריות באוניברסיטה[1]. תגובתה של זוסמן לשינוי זה הייתה מורכבת, כיוון שבחנה שינוי זה בביקורתיות ולא בשמחה גורפת. בעוד שפעילות למען זכויות נשים ציירו תמונה של עולם בו הנשים הודחו מתפקידים מרכזיים בעולם, זוסמן חשדה שהכניעה של המוסדות הפטריארכליים לשאיפות הנשים עלולה להיות סימן למשבר בעולם הגברי, עליו השפיעה המלחמה[1]. ב"טרנספורמציות של אישה", חיבור משנת 1933 הדן במהפכה של 1918, כתבה זוסמן: "תנועת הנשים בתחילתה הייתה לא בעייתית ונאיבית. היא הגיחה מהקרקע האיתנה של עולם שאת שבריריותו הסמויה לא הצליחה לחוש. בחתירה למעמד שווה בפני חוקי הגברים, הזכות לעבוד על פי פקודותיו ועל הפרויקטים שלו, וכניסתה החופשית לעולם הגברי, תחילה נתפס המאבק שלה כתחרות עם הגבר על עולמו. אך כשכמעט בן לילה נפתחו הדלתות לעולם הנכסף הזה, הוא נכנס לקריסה הקטסטרופלית ביותר. זה הפך לברור: לגבר, כבר לא היה עולם להציע לאישה; כל הפקודות והחוקים שלו התפוררו"[1].
זוסמן טענה כי גבר ואישה אינם מתעמתים עוד כ"שאלה ושאלת נגד"; מאז התרוקנו השמים, לדבריה, הדיאלוג שלהם, שמתנהל ברובו כמאבק, חסר כעת עוגן מטפיזי[1]. מתוך "המחסור בבית והחרדה החיונית של הגבר" צמח געגועה ל"אמא האוניברסלית המיסטית המגוננת: המגנה מאטר". לדבריה, האישה, חסרת תמיכה מטפיזית בעולם המודרני כמו הגבר, לא יכלה להגשים את הכמיהה הזו. "לאישה העכשווית, החדשה, האוטונומית והבטוחה בעצמה עם חלומות גדולים בליבה, שקשה להרחיק אותה לגמרי אפילו מהקיום הנשי הצנוע והעמלני ביותר, אין יותר בן זוג בעולם הזה. היא מושלכת אל המשאבים שלה, מבודדת לאין שיעור… עם התעוררות מחלום ארוך כמו ההיסטוריה האירופאית עצמה, אישה עומדת קופאת בריק"[1].
בשנת 1964[1] פרסמה אסופת מאמריה שכתבה בספר על סוד החירות (Vom Geheimnis der Freiheit) ואת ספרה האחרון והאוטוביוגרפי חייתי חיים רבים (Ich habe viele Leben gelebt). בימי חייה פרסמה 17 ספרים ומעל 250 מאמרים, ביקורות וחיבורים נוספים[3].
יצירה ספרותית
ספרי שירה[1]
● Mein Land: Gedichte. Berlin/Leipzig: 1901
● Neue Gedichte. München/Leipzig: 1907.
● Vom Sinn der Liebe. Jena: 1912.
● Die Liebenden: drei dramatische Gedichte. Leipzig: 1917.
● Lieder von Tod und Erlösung. München: 1922.
● Aus sich wandelnder Zeit. Gedichte. Zürich: 1953.
ספרי פרוזה, ספרי ביקורת, אוספים והגות[1]
● Das Wesen der modernen deutschen Lyrik [The nature of modern German lyrical poetry]. Stuttgart: 1910.
● Der Expressionismus [Expressionism]. 1918
● Das Kruzifix [The Crucifix]. Freiburg 1922.
● Die Frauen der Romantik [Women of the Romantic period]. Jena: 1929. 3rd expanded and revised edition, 1960
● Das Buch Hiob und das Schicksal des jüdischen Volkes [The Book of Job and the fate of the Jewish people]. Zürich: 1946, second edition 1948, 1968, fourth edition edited and with an afterword by Hermann Levin Goldschmidt 1996.
● Deutung einer grossen Liebe: Goethe und Charlotte von Stein [Interpretation of a great love: Goethe and Charlotte von Stein]. Zürich/Stuttgart: 1951.
● Gestalten und Kreise [Personalities and groups]. Stuttgart/Konstanz: 1954.
● Deutung biblischer Gestalten. [Interpretation of biblical characters]. Zürich: 1956.
● Die geistige Gestalt Georg Simmels [The spiritual character of Georg Simmel]. Tübingen: 1959.
● Ich habe viele Leben gelebt: Erinnerungen [memoir]. Stuttgart: 1964.
● Vom Geheimnis der Freiheit: Gesammelte Aufsätze, 1914-1964 [collected essays]. Darmstadt 1964, 1994.
● Vom Nah - und Fernsein des Fremden. Essays und Briefe [About being near and far from the stranger. essays and letters]. Edited and with an introduction by Ingeborg Nordmann, Frankfurt A. M.: 1992.
ספרים שערכה[1]
● Erwin Kircher. Philosophie der Romantik. ed. Heinrich Simon and M. S. Jena: 1906.
● Bertha Pappenheim. Gebete. Edited by the Jüdischer Frauenbund with an afterword by M. S., Berlin: 1936.
● Köln: third edition, 1960, fourth edition, edited by Barbara Hahn, Frankfurt am Main: 1995.
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 1.16 1.17 1.18 1.19 1.20 1.21 1.22 1.23 1.24 1.25 1.26 1.27 1.28 1.29 Hahn, Barbara. "Margarete Susman". Shalvi/Hyman Encyclopedia of Jewish Women. 31 December 1999. Jewish Women's Archive. https://jwa.org/encyclopedia/article/susman-margarete. Accessed June 11, 2022..
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 “Margarete Susman Collection”. box number AR 1166; folder number; Leo Baeck Institute, https://archives.cjh.org/repositories/5/resources/6946. Accessed June 12, 2022.
- ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 3.13 3.14 3.15 3.16 3.17 3.18 3.19 3.20 3.21 3.22 3.23 3.24 3.25 3.26 3.27 3.28 Klapheck, Elisa. “Margarete Susman - Religious-Political Essays on Judaism - An Introduction”. Jewish Thought and Philosophy. Palgrave Macmillan, Cham, 03 Jan 2022, pp. 1-10. https://doi.org/10.1007/978-3-030-89474-0_. Accessed June 12, 2022.
- ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 Klapheck, Elisa. “Margarete Susman - Religious-Political Essays on Judaism - Critical Appreciation and Reception”. Jewish Thought and Philosophy. Palgrave Macmillan, Cham, 03 Jan 2022, pp. 25-27. https://doi.org/10.1007/978-3-030-89474-0_. Accessed June 12, 2022.
- ^ 5.0 5.1 Rubin, Abraham (Winter 2016). "Nihilism, Modernity and the 'Jewish Spirit': Margarete Susman's Transvaluation of a Fin-de-Siècle Trope." Shofar: An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies, Vol. 34, No. 2. p. 1-25. doi:10.1353/sho.2016.0006. Accessed July 4, 2022.
34423140מרגרטה זוסמן