מערת שולגן-טש
 | |||||||||
| היציאה מהמערה | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| מדינה |
 רוסיה | ||||||||
| מיקום | מחוז בורזיאנסקי, בשקורטוסטן | ||||||||
| אורך | 3,123 מ' | ||||||||
| תאריך גילוי | 1950 | ||||||||
מערת שולגן-טש (בשקירית Шүлгәнташ мәмерйәһе) או מערת קפובה (רוסית Капова пещера) היא מערה קארסטית עשויה אבן גיר במחוז בורזיאנסקי בבשקורטוסטן שברוסיה. היא שוכנת בשמורת טבע שולגן-טש בצידם המערבי של הרי אוראל הדרומיים, כ-200 ק"מ דרומית-מזרחית לעיר אופה. המערה ידועה בעיקר בשל 192 ציורי מערות[1] מהתקופה הפלאוליתית העליונה שרובם מתארים את עולם הפאונה של הערבה, כמו גם דמויות אדם, סימנים אבסטרקטיים ודוגמאות גאומטריות[2]. פירוש שמה של המערה בבשקירית הוא נעלם באבן - "טאש" היא אבן ו"שולגן" הוא נעלם, כמו גם שמו של אדון השאול באפוס הבשקירי. השם קפובה מיוחס לצליל נפילת טיפות מים או למילה "מקדש" שלכאורה שכן במערה בימי קדם[3]. בשנת 2025 הוכרזה המערה כאתר מורשת עולמית.
המערה
המערה שוכנת בשכבת אבן גיר במסיב מעידן הפלאוזואיקון שאורכו 640 מטרים ורוחבו 550 מטרים, המשתרע סמוך לנקודת המפגש של נהר בלאיה עם יובלו הקרסטי שולגן. הכניסה למערה היא דרך פתח בצורת קשת בגובה של 30 מטרים שנמצא בצידו הדרומי של הר סריקוסקאן (Сарыкускан), בגובה של 280 מטרים מעל גובה פני הים. צורתה של המערה מורכבת והיא משתרעת על פני שתי קומות. אורכה של המערה הוא 3,123 מטרים, כולל חלק מוצף במים באורך של כ-800 מטרים שנחקר עד לעומק של 84 מטרים. בחלל המערה שוררים טמפרטורה ולחות קבועים אשר סייעו בהשתמרות ציורי הקיר במשך אלפי שנים. בחללים הקרובים לפתח המערה ישנה זרימת אוויר דו-כיוונית בעוד שבחללים עמוקים יותר האוויר עומד. ככל שמתקדמים לתוככי המערה, שכיחותם של נטיפים וזקיפים עולה. המערה עשויה מאולמות גדולים, גלריות, מעברים תלולים וסיפונים, ושתי קומותיה שוכנות בגבהים שונים - הנמוכה בגובה הנע בין 280-295 מטרים מעל פני הים, והגבוהה בגובה הנע בין 320–335 מטרים מעל פני הים.
האולמות העיקריים במערה הם "אולם הכניסה" שבו שוכנים "האגם הכחול" וקטע ממסלולו התת-קרקעי של נהר שולגן. רוחבו של האולם הוא 37 מטרים וגובהו 15 מטרים, והוא מוביל אל "הגלריה המרכזית" שאורכה 150 מטרים, רוחבה 20 מטרים וגובהה נע בין 5–8 מטרים. הגלריה המרכזית מוליכה בתורה ל"אולם הסטלגמיטים" שבו מתפצלת המערה לשתי קומותיה. הקומה התחתונה כוללת את "אולם הכיפה", "אולם הסימנים" ו"אולם הכאוס" שבשלושתם ציורי קיר רבים. בקומה העליונה שוכנים "אולם הציורים", "אולם המקדש", "האולם העליון", "אולם היהלום" ו"אולם הקשת בענן". באולמות אלו נמצאו גם ממצאים ארכאולוגיים וכן ספלאותם.
ציורי הקיר וממצא ארכאולוגי
הציורים מרוכזים בארבעה אולמות באזורים חסרי אור של המערה: שלושה בקומה העליונה - "אולם הכיפה", "אולם הסימנים" ו"אולם הכאוס"; וכן ב"אולם הציורים" בקומה התחתונה. הציורים העתיקים ביותר נמצאים בקומה העליונה של המערה והם מתארים בעיקר את הפאונה של הערבה בפלייסטוקן המאוחר - ממותות (9 ציורים), סוסים (8 ציורים), קרנפים צמריריים (2 ציורים) וביזונים (2 ציורים). בנוסף לאלה ישנם גם חמישה ציורים של דמויות אדם, וכן ציורים רבים של סימנים אבסטרקטיים ודוגמאות גאומטריות. בקומה התחתונה נמצאים ציורי קיר צעירים יותר מסופה של התקופה הקרחונית האחרונה וציורים רבים בקומה זו נותרו מכוסים בקלציט. הציורים הידועים ביותר הם של "סוסים וסימנים", ציור ייחודי של גמל דו-דבשתי שנחשף רק ב-2017 ו"סימני קפובה" הייחודיים שהם מוטיבים בצורת טרפז הקרויים על-שם המערה. גודלם של הציורים נע בין 44 ל-112 ס"מ, ורובם נעשו באוכרה אדומה וחלקם בפחם עץ שחור[4]. ככל הנראה נעשה שימוש בכלי אבן לטחינת הפיגמנטים, והציורים עצמם נעשו במברשות או באצבעות חשופות. במערה נמצאו גם חרוזים, תליונים, פיסות אבן צבועות, עפרונות אוכרה, כלי אבן, כלי צור ועצמות בעלי חיים, וב"אולם הכאוס" נמצאו ראיות להדלקת אש.
גילוי ומחקר
המערה הייתה ידועה לתושבים מקומיים שמאמינים כי הממצא הארכאולגי שבה ועצמים טבעיים בסביבותיה הם "קדושים", וכי לאוויר, למים, לחרסית ולנטיפים שבה יש סגולות ריפוי[5]. לראשונה תוארה המערה ב-1760 על-ידי פיוטר ריכקוב ונחקרה ונמדדה בסוף המאה ה-19. בעקבות ביקור במערה ב-1923, פרסם חוקר בשם וחרושב את הספרון "תעלומת מערת קפובה". מחקר מסודר החל באמצע המאה ה-20 כאשר מדענים זיהו את הציורים על קירות המערה לראשונה ב-1959. בין השנים 1960-1974 נערכו באתר מחקרים מטעם המכון הארכאולוגי של האקדמיה למדע של ברית המועצות ברשות אוטו באדר. תחילה זוהו 30 ציורי קיר אשר נוקו מקלציט ובאדר האמין שכל אלה נוצרו במקביל ביחידת זמן אחת. מחקר נוסף נערך בין השנים 1982–1991, ומאז 2008 נערכים במערה מחקרים שנתיים בהיקף מצומצם. בסוף המאה ה-20 נעשה תיארוך אורניום-תוריום ותיארוך פחמן-14 שבדקו את גיל משקעי הקלציט במערה. מאוחר יותר נעשה שימוש בטכנולוגיות מודרניות דוגמת סריקת לייזר בתלת-מימד ובדיקות גאוכימיות. ההרכב והסטרטיפיקציה של ממצאים תרבותיים במערה רומז על כך שבני אדם פקדו את המערה בתדירות גבוהה אך לתקופות קצרות. נוכחות אנושית במערה הייתה גם בתקופת הברונזה ולאחריה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
מערת שולגן-טש41632217Q1643788