ערך מומלץ

מסרק הכינים מלכיש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המסרק

מסרק הכינים מלכיש הוא מסרק עשוי שנהב שהתגלה בלכיש, ונושא כתובת כנענית מתקופת הברונזה התיכונה או המאוחרת, שעניינה משאלה שהמסרק יסלק כינים. המשפט המופיע בכתובת הוא המשפט השלם העתיק ביותר שהתגלה כתוב באלפבית,[1][2][3] הגם שיש המסתייגים מהקריאה המוצעת.[4]

המסרק התגלה בחפירת שכבה ארכאולוגית המתוארכת לתקופת הברזל, אך צורת האותיות החרוטות עליו מקדימה את יצירתו לתקופת הברונזה המאוחרת. שיני המסרק נשברו בעת העתיקה, אך בין בסיסיהן ששרדו נמצאו שאריות כינים. האותיות חרוטות בחריטות זעירות, והחוקרים הבחינו בהן רק חמש שנים לאחר גילוי המסרק בחפירה. חלק מאותיות הכתובת ידועות היטב מכתובות כנעניות קדומות אחרות, בעוד אחדות מהאותיות פוענחו באמצעות השוואה לאלפביתים שהשתלשלו מהכתב הכנעני, כגון האלפבית האוגריתי והכתבים הדרום-ערביים העתיקים. הטקסט עצמו, כפי שפוענח על־ידי מפרסמי המסרק הראשונים, נושא מאפיינים לשוניים העשויים לשפוך אור על קדמות השפות השמיות הצפון־מערביות. חוקרים שונים העלו סברות שונות בנוגע למטרת הכתובת.

רקע

תל לכיש, שבו נמצא המסרק

לכיש הייתה עיר־מדינה כנענית מרכזית באלף ה־2 לפנה"ס.[5] התגלו בה שלושה מסרקים בנוסף למסרק עם הכתובת: אחד התגלה בקבר ומתוארך לתקופת הברונזה המאוחרת, ושניים נוספים מתוארכים למאה ה־12 לפנה"ס. מסרקים בעת העתיקה נוצרו מעץ, מעצם או משנהב. מסרקי שנהב מתקופת הברונזה המאוחרת נמצאו בלבנט בלכיש, בגזר, במגידו, באוגרית ועוד, וכן בכתיון ובאנקומי (אנ') שבקפריסין ובאיטליה, ומתקופת הברזל בעקרון ובאשקלון. חלקם נשאו סצנות אמנותיות, אך לא נשאו כתובות. מכיוון שלא היו פילים בכנען, יובאו מסרקי השנהב מארצות אחרות, ככל הנראה ממצרים (שם הם היו ידועים עוד מהתקופה הטרום־שושלתית).[6] המסרק יוצר כנראה במצרים או במקום אחר באפריקה, ויובא כמוצר מוגמר לכנען, או שיוצר בכנען מחומר גלם שיובא מאפריקה, על־ידי בעל מלאכה מקומי, שאולי הייתה לו הכשרה מצרית בגילוף שנהב.[7] צורת המסרק, שאינה מעידה על תכנון פני שטח ייעודים לכיתוב, וכן הפער בין רמת הגימור הגבוהה של המסרק לצורת החיתוך הלא אחידה של האותיות, מעידה, לפי מנדל, על חריטת הטקסט לאחר יצירת המסרק, ככל הנראה בנפרד מתהליך הייצור עצמו. עם זאת, מנדל הציעה שייתכן שייצור מדויק של המסרק נדרש לתפקודו התקין, בעוד שלכתיבת הטקסט עצמו לא נדרשה עבודה קפדנית במיוחד.[8]

הכתובת הקדומה על מסרק השנהב מצטרפת לשורת כתובות קדומות נוספות שהתגלו בלכיש, ומהוות עדות למרכזיותה של לכיש בהיסטוריה המוקדמת של האלפבית.[9][10]

גילוי ומחקר

המסרק התגלה במסגרת המשלחת הארכאולוגית הרביעית לתל לכיש, שהתקיימה בשנים 2013–2017, בעונת החפירות יוני–יולי 2016. המשלחת מומנה על־ידי המכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים והמכון לארכאולוגיה באוניברסיטה האדוונטיסטית הדרומית (אנ'), והובילו אותה יוסף גרפינקל, מייקל ג'. הייזל ומרטין ג'. קלינגבייל. אף על פי שלאחר גילויו המסרק נחקר ונבדק בבדיקות שונות, רק בדצמבר 2021 הבחינה ד"ר מדלן מומצ'וגלו בכתובת החרוטה עליו. ב־2022 פורסמה לראשונה הכתובת במאמר אקדמי מאת דניאל ויינשטוב, מומצ'וגלו, הייזל, קתרין הסלר, מרים לביא, רבקה רבינוביץ, יובל גורן, וגרפינקל.[11]

תיאור חומרי וצורני

מבט מהצד על המסרק. ניתן לראות שבר מאוחר מימין, בצבע בהיר

המסרק, יחד עם מספר כלים שלמים, נמצא בבור שנחפר בשכבה II, המתוארכת לתקופת הברזל. לאור הצורה המוקדמת של האותיות הכתובות עליו, ניכר שהמסרק מוקדם לתקופת השכבה שבה נמצא, אולם, למקום גילויו ישנה משמעות, שכן זהו החלק הגבוה ביותר באתר, ששימש למקדשים ולארמונות החל מתקופת הברונזה התיכונה עד התקופה הפרסית. מסרק שנהב הוא חפץ יוקרתי שניתן לצפות שיימצא בהקשר כזה.[12] ייתכן שהכתובת על המסרק לא נחרטה בלכיש, שכן הוא חפץ קטן ונייד שיכול היה להתגלגל ממקום למקום; עם זאת, מהיותו חפץ שנהב (מאפיין מצרי) עם כתב כנעני, סביר שהכתובת נחרטה באזור שהייתה בו נוכחות תרבותית מצרית וכנענית.[13]

המסרק עשוי משנהב פיל, רוחבו 3.66 סנטימטרים וגובהו (ללא החלקים משיני המסרק שלא שרדו) 2.51 ס"מ. למסרק שיניים משני צידיו, בדומה למסרקים אחרים מהעת העתיקה. בצד אחד שש שיניים עבות ששימשו להתרת קשרים בשיער, ובצד השני 14 שיניים דקות ששימשו להסרת כינים וביציהן. שיני המסרק נשברו בעת העתיקה, ורק בסיסיהם נראים כיום. אחת מפינות המסרק נפגעה במהלך החפירה.[14] בין השיניים הדקות נמצאו שרידי כינות ראש.[15]

בבדיקות לא הורסות זוהה שנהב פיל בוודאות כחומר הגלם של המסרק.[16]

הכתובות

מבט מהצד על המסרק, באופן שמאפשר לראות את החריטות לעמקן

הכתובת החרוטה על המסרק מורכבת מ־17 אותיות בגודל 1–3 מ"מ, היוצרות שבע מילים.[1] רוב האותיות שרדו, למעט אות 13 שנשחקה כליל ואות 14 ששרדו ממנה חלקים בודדים. השורה הראשונה של הכתובת נכתבה מימין לשמאל, והשורה השנייה נכתבה משמאל לימין, אך ב־180° לשורה הראשונה, כך שהחלק העליון של האותיות בשורה השנייה משיק לחלק העליון של האותיות בשורה הראשונה (ולא לחלק התחתון שלהן, כמקובל בימינו), וכך שתי השורות מתחילות באותו צד של המסרק, ולא בצדדים מנוגדים כבשיטת הבוסטרופידון. אות אחת, האחרונה בכתובת, כתובה מתחת לשורה השנייה.[17] הגם שסימנים להפרדה בין מילים (אנ') נוצרו בשלב מוקדם יחסית של האלפבית הכנעני, כתובת המסרק לא כוללת סימנים כאלה, ונראה שנכתבה קודם ליצירתם.[18]

הכתובת על המסרק פוענחה על־ידי מפרסמיה כך (סוגריים מרובעים מציינים השלמה):[19]

יתש חט דֿ לקמ
ל שׂע[ר ו]זק
ת

מדה ריצ'י, אפיגרפית שפרסמה מאמר על המסרק ב־2023, הסתייגה מחלק מפענוחיהם, וקראה את הכתובת כך (X מסמלת אות לא מפוענחת; סימן שאלה משמעו שהפענוח מוטל בספק):[4]

Xת ש כ ט?/ע X ל/ע ק? נ
ל/ע X ע [X‏ X] דֿ/ז? ק?
ת

איור המסרק והחריטות שעליו. משמאל למטה, השבר המודרני במסרק, ובאמצע, באפור, החלק השחוק שבו הכתובת בלתי־קריאה

ניתוח האותיות

אותיות המוכרות מכתובות כנעניות אחרות

האות הראשונה מזוהה כיו"ד, ובה החלק המסמל את האגודל גדול בצורה לא פרופורציונלית לשאר היד. יו"דים כאלה ידועות מסרביט אל־ח'אדם ומחרס מתל נגילה (המתוארך לתקופת הברונזה התיכונה או המאוחרת).[17] האות השנייה היא ת"ו בצורת x. האות השלישית היא שי"ן בצורת w.[20]

האות הרביעית מורכבת מקו אנכי, שממרכזו יוצאים שני קווים אלכסוניים, לכיוון ימין־מטה ולכיוון שמאל־מטה. אות זאת דומה מעט לאות כ"ף בכתבים כנעניים קדומים, כגון זה מעזבת צרטה וכאלה מסיני, אלא ששם הקווים לרוב פונים מעלה, ולעיתים רחוקות פונים לצדדים, אך לעולם לא מטה, ולכן לא סביר לזהות אות זאת ככ"ף. הגם שלאות זאת אין מקבילה בקרב האותיות הכנעניות המוכרות עד כה, יש לה מקבילה בכתב דרום־ערבי עתיק (חי"ת – 𐩢), שמקורו בכתב הכנעני.[20] בניגוד לאות חי"ת מכתובות כנעניות, שעד כה התגלתה רק בצורה מלבנית (𐤇), באלפביתים הדדני (אנ'), תֿמודי (אנ'), חִסמאי (אנ') וצפאי (אנ') האות חי"ת היא בצורת קלשון תלת־שיני (Trident) ללא כיוון קבוע (לעיתים פונה מעלה, לעיתים מטה, ולעיתים לצדדים). מאחר שצורה זאת מופיעה בווריאנטים רבים של האלפביתים הערביים, למן הכתובות הקדומות ביותר, ייתכן שמקורה באות כנענית. מפרסמי המסרק הציעו שמקור צורת האות הזאת במילה השמית "חץ", שכן צורת האות דומה לחץ וקשת. ייתכן שאף צורת האות האוגריתית חי"ת (𐎈) מקורה באבטיפוס זה, אולם מפרסמי המסרק היו זהירים במסקנתם זאת.[21] ריצ'י התייחסה בהסתייגות לפירוש זה של האות, בשל הסבירות הנמוכה של הקשר האלפביתים הדרום־ערביים לזה הכנעני בלי צורות ביניים, והציעה שייתכן שמדובר באות כ"ף.[22]

האות החמישית מורכבת מעיגול וקו אלכסוני החוצה את תחתיתו; ככל הנראה, הכוונה המקורית הייתה שהקו יחצה את החלק הפנימי של העיגול, וקו אלכסוני נוסף מאונך לו לא נחרט, ככל הנראה בשל היעדר מקום. מדובר, אם כן, בצורה פגומה של האות טי"ת.[21] ריצ'י ציינה שהקו הפנימי עשוי להיות מקרי ולא קשור לכתובת, ושהאות טי"ת בכתובות קדומות כמעט תמיד כוללת שני קווים מאונכים ורק לעיתים נדירות כוללת קו אחד בלבד.[23]

האות השישית מופיעה כקו אנכי ארוך שאליו מחוברים שני קווים אלכסוניים מקבילים; אולם, הקו האנכי חרוט עמוק ועבה יותר משאר החריטות המרכיבות את האותיות בכתובת, והוא חוצה שתי שורות, ולכן נראה שאיננו שייך לכתובת. שני קווים אלכסוניים מקבילים מוכרים כאות דֿ (ḏ) מכתובות מסיני.[24] ריצ'י סבורה שקווים בעלי עובי דומה התפרשו כמרכיבים אותיות אחרות בכתובת, ולפיכך, היא טוענת שההבדל בין האות השישית לאות הראשונה (יו"ד) מבוסס על הניתוח הבלשני של הכתובת בלבד.[23]

האות השביעית (כמו האות העשירית) היא עיגול לא שלם, המוכר כאחת הצורות של למ"ד מכתובות בסיני (צורה זאת חסרה את הקו המפותל הנמצא בצורת הלמ"ד בכתובות אחרות, כגון מלכיש ומבית שמש). לצורה זאת מקבילות גם בכתובות מתקופת הברזל.[25] האות השמינית (כמו האות ה־16) דומה לאות קו"ף שנמצאה בכתובות מסיני, ומזכירה בצורתה את מקור שם האות: קוף, המורכב מעיגול קטן המייצג את הראש, עיגול גדול המייצג את הגוף, וקו המייצג את הזנב. צורת הקו"ף שעל המסרק נראית מוקדמת לצורה שנמצאה בסיני, שכן הצורה הסינאית חסרה את הקו המייצג את הזנב (למעט, אולי, מופע אחד מסרביט אל־ח'אדם). למעט כתובת המסרק, האות קו"ף לא ידועה מכתובות כנעניות מחוץ לסיני בתקופת הברונזה. האות התשיעית מורכבת משלושה קווים אלכסוניים מחוברים, ומפוענחת כמ"ם. האות מ"ם נוצרה כייצוג לגלי המים, וכתוצאה מכך, אין קביעות במספר הגלים המרכיבים אותה – מספר הגלים משתנה לעיתים באותה כתובת ממש. מספר הגלים התייצב, ככל הנראה, במאה ה־11 לפנה"ס בלבד בכתובות ראשי חץ כנעניים (אנ'). ייתכן שבכתובת המסרק, מספר הקווים הנמוך נובע מהיעדר מקום, שכן האות התשיעית נמצאת בקצה המסרק, בסוף השורה הראשונה.[26] ריצ'י הדגישה שלאות מ"ם בת שלושה קווים אין מקבילה בכתובות אלפביתיות קדומות, והעדיפה לזהות את האות כנו"ן.[23] האות העשירית דומה לאות השביעית, ומפוענחת גם היא כלמ"ד.[25]

האות ה־12 מזוהה כעי"ן. צורתה עיגול עם שתי נקודות בתוכו, אך מפרסמי המסרק סברו שאחד העיגולים הוא פגם על פני השטח של המסרק ורק אחד מהם הוא חלק מהאות ומסמל את האישון; אולם ייתכן שאחת הנקודות היא ניסיון לא מוצלח של החרט, או אף נקודה מכוונת, שכן בסרביט אל־ח'אדם נמצאו צורות עי"ן עם שתי נקודות בתוכן. האות ה־13 פגומה לחלוטין.[27]

האות ה־14 ניזוקה קשות, ומפרסמי המסרק פענחו מהחלקים ששרדו את האות ו"ו. האות ה־15 היא האות זי"ן: צורתה כלהב גרזן, לפי משמעות המילה "זין" (כלי נשק). האות נדירה בכתובות כנעניות קדומות, ומצויה מחוץ למסרק רק במופע פגום מסרביט אל־ח'אדם ובאוסטרקון מעזבת צרטה.[28] האות ה־16 דומה לאות השמינית, ומפוענחת גם היא כקו"ף.[26]

האות ה־11 – אות כנענית לא מוכרת

האות ה־11 לא דומה לאף אות כנענית ידועה, למעט דמיון מסוים לאות אחת מסרביט אל־ח'אדם. הדבר הוביל את מפרסמי המסרק להסיק שהאות מייצגת עיצור פרוטו־שמי שהתקיים בלשונם של ממציאי הכתב הכנעני, אך במהרה נעתק לעיצור אחר והאות שייצגה אותו נזנחה. עיצורים כאלה, שהאותיות הכנעניות הקדומות שלהן ידועות לנו, הם: דֿ (ḏ), שנעתקה ל־ז בניבים שמיים צפון־מערביים מסוימים ול־ד בניבים אחרים; חֿ (ḫ), שנעתקה ל־ח (ḥ); תֿ (ṯ), שנעתקה ל־ש; ואולי גם עֿ (ǵ), שנעתקה ל־ע. העיצורים שלא ידוע לנו אם יוצגו באותיות הם ḍ,‏ ẓ ו־ś[א]. ייתכן שהיעדר הייצוג נובע מכך שבעת המצאת האלפבית, העיצורים כבר התמזגו לעיצורים אחרים (ḍ ו־ẓ ל־צ (ṣ) ו־ś ל־ס (s) או ל־ש (š)), וייתכן שהוא נובע מכך שמאגר המילים המופיעות בכתובות כנעניות קדומות כה מצומצם שהוא לא מכיל מילים עם עיצורים אלה.[29]

המקור היחיד להשוואת אות כנענית לא מוכרת שאולי מייצגת את אחד משלושת העיצורים ḍ,‏ ẓ ו־ś הוא האלפבית הדרום־ערבי העתיק, שכן הוא נפרד מהכנענית לפני שעיצורים אלה נעתקו והתמזגו לעיצורים אחרים, ועיצורים אלה נשמרו בשפות הדרום־ערביות העתיקות; אולם, יש להיזהר בהשוואה למקור זה, בשל הפער הגדול בין היפרדותו מהאלפבית הכנעני לשרידים הקדומים ביותר שלו ששרדו מהמאה ה־10 או ה־9 לפנה"ס בלבד, דבר שהוביל להתפתחות ושינוי האותיות. האות ś בשניים מענפי הכתב הדרום־ערבי העתיק – צפון־ערבית של נאות המדבר המפוזרים (שנחשב לעתיק מבין ענפי הכתב הדרום־ערבי העתיק) והענף התימאי – מגלה דמיון לאות ה־11 שבמסרק השנהב. לאות בענפים אלה גוף מלבני או סגלגל, עם קווים אלכסוניים המתפצלים ממנה למעלה ולמטה; קווים אלה עשויים להיות צורות מפותחות של הפינה התחתונה והעליונה באות ה־11. דמיון צורני זה, בצירוף ההקשר הטקסטואלי המעלה את הסבירות שבכתובת על מסרק תופיע המילה "שֵׂער", הביאו את מפרסמי המסרק למסקנה שאות זאת היא המופע הראשון הידוע לנו של האות ś בכנענית. בהקשר זה ציינו המפרסמים שבכתובות הכנעניות הקדומות הידועות לנו לא נמצאה מילה עם העיצור ś, ועובדה זאת מסבירה מדוע לא התגלתה אות זאת עד עתה.[30]

הסיבה שאות זאת לא נשמרה בכתב העברי הקדום, אף שהוא שימש לכתיבת עברית עתיקה שכן שמרה על העיצור ś, היא שהכתב העברי הקדום אומץ מהכתב הפיניקי, ששימש לכתיבת פיניקית שלא שמרה על העיצור ś. העברים הקדומים השתמשו באות שי"ן הקיימת לכתיבת עיצור זה, כמו שהשתמשו באותיות אחרות לכתיבת עיצורים אחרים שהשתמרו בלשונם אך לא השתמרו בפיניקית ולא הופיעו באלפבית הפיניקי.[31]

תמיכה במסקנת מפרסמי המסרק נמצאת באלפבית האוגריתי. האות האוגריתית הנושאת את צורת הסמ"ך הכנענית (𐎝) לא נמצאת במיקום הרגיל של האות סמ"ך בסדר האלפבית (לפני עי"ן), אלא בסוף האלפבית, כאות נספחת.[31] לפני העי"ן מופיעה אות (𐎒) שהגייתה הייתה ס, אך היא שונה לחלוטין בצורתה מהסמ"ך הכנענית. לרוב, האות הנספחת 𐎝 לא מייצגת עיצור שונה מהעיצור של האות הרגילה (והנפוצה יותר) 𐎒, ובמילים עם העיצור ś בפרוטו־שמית מופיעה האות 𐎌 המייצגת את העיצור š (שׁ ימנית). אולם, לעיתים נראה שיש לאות הנספחת מטען פונולוגי שונה מעט: בכמה מקרים, היא מופיעה במקום שבו האות תֿ אמורה להופיע, ולפחות במקרה אחד האות תֿ מופיעה במקום שבו האות ס, אטימולוגית ś, אמורה להופיע; האות הנפוצה יותר 𐎒 מופיעה באוגריתית לעיתים במילים עם העיצור ś בפרוטו־שמית, ולא 𐎌. את התופעות האלה הסבירו מפרסמי המסרק בתהליך בן שלושה שלבים:[32]

  1. האלפבית האוגריתי נוצר בהשראת האלפבית הכנעני שהכיל שלוש אותיות לעיצורים ס (s), שׁ (š) ו־שׂ (ś) – הראשון בהשראת הסמ"ך הכנענית בעלת שלושה קווים אופקיים ואחד אנכי (𐤎), השני בהשראת השי"ן הכנענית בצורת w (𐤔), והשלישי קיבל אות בצורה דומה למשולש (𐎒).
  2. בהמשך, העיצור ś נעתק ונטמע בעיצור אחר, בעיקר ב־š אך לעיתים גם ב־s, והאות המשולשת 𐎒 עברה לייצג את העיצור s, יחד עם האות 𐎝 שייצגה s גם בשלב הקודם.
  3. בשלב זה, האות המשולשת 𐎒 חיזקה את מעמדה כאות הראשית המייצגת את העיצור s, ותפסה את מקום האות סמ"ך בסדר האלפבית, ככל הנראה משום שסדר האלפבית הועבר בעל־פה. האות 𐎝 שייצגה s מההתחלה נדחקה לסוף כאות נוספת שמייצגת את העיצור s, כמו שהשתי האותיות הנוספות המייצגות אִ (𐎛) ו־אֻ (𐎜) נדחקו לסוף בעוד האות המייצגת אַ (𐎀) שמרה על מיקום האות אל"ף בסדר האלפבית. התהליך לא היה עקבי, ואולי אף ייצג הבדלי ניבים, לכן המצב הסופי כולל חריגות כגון שימוש באות המשולשת 𐎒 לייצוג העיצור המקורי שלה כאות היסטורית.

אשר לזיהוי המקור הפיקטוגרפי של האות, מפרסמי המסרק הציעו לזהות אותו כנחש, הקרוי במקרא לעיתים שׁרף (למשל דברים, ח', ט"ו[ב]), או כשׂליו, או בסבירות נמוכה יותר, כשׂיח, או גפן מטפס: שָׂרֹק/שׂרֵקָה/שָׂרִיג.[27]

ריצ'י סבורה שזיהוי האות מבוסס על מקבילות רחוקות מאוד, ומעדיפה לזהותה כ־ś לאור מקבילה מכתובות ואדי אל־הול הפותחת את המילה "שׂמחֿכ" (כלומר "שמחתך"), וצורתה מבוססת על צורת השמש (ששמה משוחזר *śamš).[33]

תארוך פלאוגרפי

מאחר שהמסרק נמצא בהקשר מתקופת הברזל 2 המאוחר בבירור במאות שנים ממקורו, והניסיונות לתארכו באמצעות באמצעות פחמן־14 נכשלו עקב השתמרות גרועה של הפחמן, יש לתארכו בניתוח פלאוגרפי. לשם כך לא ניתן להשתמש באותיות כגון ש"ין, מ"ם או ת"ו, שלא השתנו מאות שנים, או באותיות שאין להן מקבילות בכתובות אחרות; האותיות המשמשות לתארוך זה הן יו"ד, למ"ד, זי"ן וקו"ף. בכתובת המסרק, אותיות אלה דומות למקבילותיהן מסרביט אל־ח'אדם, וחסרות התפתחויות מאוחרות יותר שמופיעות בכתובות המתוארכות למאות ה־13 וה־12 לפנה"ס. עם זאת, התארוך של כתובות סרביט אל־ח'אדם שנוי במחלוקת חריפה: עד תחילת המאה ה־21, תוארכו הכתובות לסביבות 1500 לפנה"ס, אך בתחילת המאה ה־21 בנימין זאס תארך את הכתובות לסביבות 1300 לפנה"ס, בעוד אורלי גאולדוואסר ואמיל פואש (אנ') תארכו את הכתובות למאה ה־19 לפנה"ס. הכתובת הכנענית הפיקטוגרפית היחידה עם תארוך מבוסס היא כתובת על פגיון שנמצא בקבר בלכיש, ומתוארך לסוף תקופת הברונזה התיכונה, 1700–1500 לפנה"ס. מסרק השנהב לא יכול להיות מוקדם בהרבה, שכן לכיש לא הייתה מיושבת בחלק המוקדם של תקופת הברונזה התיכונה (2000–1800 לפנה"ס לערך). תארוך רדיומטרי של המסרק נכשל.[34]

פענוח התוכן

המילה הראשונה בכתובת היא "יתש". הפועל הוא צורת איווי (אנ') בגוף שלישי מהשורש נ־ת־ש (ה־נ נטמעה ב־ת בהידמות) שמשמעו בעברית "להסיר", והוא מכוון לאנשים, חיות, צמחים, מבנים וחפצים.[35]

למילה השנייה, "חט", אין מקבילה בשפה שמית כלשהי או במצרית עד התקופה ההלניסטית, אך יש לה מקבילה מעברית רבנית מהתקופה הרומית – "חט" או "חיט", המציינת סוג מסוים של שיני חיות – ואיתה מפרסמי המסרק הציעו לזהות את המילה שעל המסרק. מאחר שהמסרק עשוי משיני פיל, ההקשר ברור; כתובת המסרק מוכיחה מקור שמי צפון־מערבי קדום למילה "חט" בעברית רבנית, שעד כה הייתה חידה לקסיקוגרפית. עוד קודם לגילוי המסרק היה ידוע שעברית רבנית שימרה שורשים שמיים קדומים רבים שנעדרו מהעברית המקראית. השיום המטונימי של המסרק על־שם החומר שממנו הוא עשוי הוא פרקטיקה מוכרת מהמקרא, כגון התייחסות לחפצים עשויים ברזל בשם "ברזל" (יהושע, ח', ל"א, ישעיהו, י', ל"ד).[36] בקינג, שהסכים עם רוב הפרשנויות של מפרסמי המסרק, חלק על פרשנות זאת. הוא ציין שהתרגום של המילה הרבנית "חיט" איננה בהכרח שן חיה אלא אולי "חניכיים", "שן חותכת", או "חוט".[37] הוא הציע לפרש לפי השורש ח־ט־ט, המופיע בפועל בכתובת נבטית במשמעות "חרט", כך שבכתובת המסרק "חט" שם עצם שמשמעו "חריטה".[38]

המילה השלישית היא "דֿ", כלומר "זה", מילה שהשתמרה בצורתה המקורית בערבית, נעתקה לעברית כ"זה" ולארמית כ"ד"/"דא", ובאוגריתית מופיעה לעיתים בצורתה המקורית ולעיתים במעתק ל"ד".[39]

לאחר המילה "דֿ", באה אות השימוש "ל", אשר לפי מפרסמי המסרק סברו שהיא משמשת בתפקיד nota objecti (בדומה למילית את). האות למ"ד בתפקיד זה אופיינית לארמית (במיוחד ארמית אימפריאלית (אנ')), לא נמצאת באוגריתית ובפיניקית, והופעותיה בעברית מקראית מיוחסות לתכנים מאוחרים שלשונם הושפעה מארמית, אך למעשה היא מופיעה גם בטקסטים מימי בית ראשון, ולפי חלק מהחוקרים אף בשירת דבורה (המתוארכת למאות ה־13–12 לפנה"ס) שבה לא מופיעה המילית הקלאסית "את" כמו ברוב החומר הארכאי השירי בתנ"ך. לאור הופעת האות למ"ד בתפקיד nota objecti בכתובת קדומה זאת, בשירת דבורה ובכתובים מימי בית ראשון, הציעו מפרסמי המסרק שהשימוש באות למ"ד בתפקיד זה איננו נוהג ארמי בלבד אלא תופעה שמית צפון־מערבית קדומה.[40] בקינג הסתייג מפרשנות האות "ל" כ־nota objecti בשל היעדרה מאוגריתית ופיניקית בתפקיד זה, והעלה שלוש אפשרויות דקדוקיות אחרות, אך סיכם שהצעת מפרסמי המסרק היא הסבירה ביותר בשל ההקשר הטקסטואלי.[41]

אות השימוש "ל" צמודה למילה "קמל", שמשמעה "כינה". המילה מופיעה בערבית ("קמלה"), ארמית ("קמל" בכתובות ספירה, ומאוחר יותר קלם, קלמא, קלמה וקלמתא), באכדית (במעתק ה־q (ק) ל־k (כ): kalamtu) ובסבאית (הן בצורה "קמל" והן בצורה "קלם") במשמעות זאת, אך עד כה לא מוכרת מטקסטים אוגריתיים, פיניקיים או עבריים קדומים.[42]

לאחר המילה "קמל" באה המילה "שׂע[ר]" שמשמעה כבעברית ובכל השפות השמיות, שיער.[43]

המילה האחרונה בכתובת היא "זקת", כלומר זָקָן. יש שני שורשים שמיים דומים מאוד לרעיון של סנטר, זקן, ובהרחבה סמנטית, "איש זקן": השורש דֿ־ק־נ (ḏqn), הוא השורש הנפוץ יותר, והשורש ז־ק־ת (או ז־ק עם ת צורנית). השורש *דֿ־ק־נ נשאר בצורת דֿ־ק־נ בערבית ובאוגריתית, ונעתק לשורש ז־ק־נ בעברית ובפיניקית ולשורש ד־ק־נ בארמית (ייתכן שהכתיבים השונים בעברית ובארמית לא נבעו בתחילה מהגייה שונה, אלא מהיעדר אות לעיצור דֿ בכתב ששימש את דוברי השפות). השורש ז־ק־ת מופיע באכדית בניב הבבלי הקדום, בבבלית סטנדרטית ובנאו־אשורית בצורה * zuqatu, zuqtu > suqtu במשמעות "סנטר", וייתכן שמופיע גם בארמית: בסורית בצורה "זיק" ו"זיקא" (סנטר),[ג] ובמנדאית בצורה "זיקנא" (זקן),[ד] אך אלה אינן הופעות ודאיות. ייתכן אף שלשני השורשים האלה מקור דומה. המילה המופיעה על המסרק יכלה להיווצר מהצורה "דֿקנת" (צורת נקבה ל"דֿקן" = זקן), שבה ה־נ עברה הידמות ל־ת, אך מאחר שיש בכתובת הפרדה בין דֿ ל־ז, מפרסמי המסרק סברו שמקור המילה בשורש ז־ק־ת.[44]

לאור הסתייגויותיה מחלק ניכר מהקריאות של מפרסמי המסרק, ריצ'י סבורה שלא ניתן לזהות מילה שלמה אחת בכתובת.[4]

נושאים דקדוקיים

מבחינה דקדוקית, המשפט מציג סדר מילים של פועל ווליטיבי (Volition) – נושא – מושא, הנפוץ מאוד בשמית צפון־מערבית, לרבות עברית מקראית ו"כנענו־אכדית" (אנ')[ה] ובניגוד לאכדית סטנדרטית שבה הפועל מגיע בסוף המשפט. צירוף הסמיכות "קמל שׂע[ר ו]זקת" בנוי מנסמך אחד ומשני סומכים, מבנה הנפוץ גם בעברית מקראית. הנושא המיודע "חט דֿ" והמושאים המיודעים "שׂע[ר ו]זקת" חסרי תווית יידוע, כרגיל בעברית מקראית ארכאית ושירית ובאוגריתית.[45]

מטרת הכתובת

נראה שהמסרק יכל למלא את תפקידו – סילוק כינים – גם בלי הכתובת. לכן, סביר להניח שהכתובת נועדה להפוך אותו ליעיל יותר בתפקיד זה.[46] הדבר מודגש על־ידי גודל הכתובת: הכתובת הקטנטנה לא הייתה מכוונת לקהל קוראים מסוים, אלא לחפץ שעליו היא נחרטה ולשיפור תפקודו.[47]

הפרשנות של בקינג, שלפיה המילה "חט" לא מתייחסת למסרק אלא לכתובת החרוטה עליו, הביאה אותו למסקנה שכותב הכתובת קיווה שהחריטה (ה"חט") תסלק כינים, וייחס לכתובת עצמה יכולות רפואיות־מאגיות.[48]

מרצ'נט רואה בכתובת דוגמה עתיקה להשתובבות בכתיבה, וסבר שהכתובת משמשת כהערה על ענייני היגיינה יום־יומית.[49]

ריצ'י, שסבורה שלא ניתן להעלות מהכתובת פרשנות לשונית כלשהי, משערת שייתכן שהכתובת נועדה להעלות את ערכו של המסרק, ובכלל לא היה בכוונת חורטיה ליצור כתובת קריאה מבחינה לשונית.[4]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מסרק הכינים מלכיש בוויקישיתוף

ביאורים

  1. ↑ התעתיק הלטיני המקובל לעיצור שׂ שמאלית. הוא מיוצג לעיתים גם בתעתיק s3, כאשר s1 הוא העיצור ס, ו־s2 הוא העיצור ש (š). העיצור ש (š) מופיע בכתובות הכנענית הקדומות תמיד כ־w, בעוד העיצור תֿ (ṯ), שבהמשך התמזג ל־ש (š), מיוצג תמיד באות דמוית משולש.
  2. ↑ בפסוקים אחרים השרף מתואך מונף, אך בפסוק זה נראה שהמילה "שרף" מתארת נחש רגיל
  3. ↑ הופעת ז במקום ד, שהיא העיצור שאליו נעתק בארמית העיצור הפרוטו־שמי דֿ, היא שהעלתה את ההשערה שמקור המילה לא בשורש דֿ־ק־נ אלא בשורש אחר.
  4. ↑ זאת אף שקיימים מקרים רבים של מעתק דֿ פרוטו־שמי ל־ז במנדאית.
  5. ↑ השפה שבה השתמשו הסופרים הכנענים שכתבו חלק ניכר ממכתבי אל־עמארנה. הסופרים הכנענים התאימו את סדר המילים במכתבים שכתבו באכדית לסדר שהיו רגילים לו בלשונם הכנענית.

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, p. 90
  2. ↑ Maja Braović, Damir Krstinić, Maja Štula, Antonia Ivanda, A Systematic Review of Computational Approaches to Deciphering Bronze Age Aegean and Cypriot Scripts, Computational Linguistics 50 (2), 2024, עמ' 736 doi: 10.1162/coli_a_00514
  3. ↑ Richard Valentine, The Global Origins of Psychology: Neurology, Language and Culture in the Ancient World, Routledge, 2024, עמ' 199
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 Richey, Epigraphic Chronicle, p. 172
  5. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, p. 79
  6. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, p. 82
  7. ↑ Mandell, Word Craft in the Ancient Levant, p. 141
  8. ↑ Mandell, Word Craft in the Ancient Levant, p. 146
  9. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, pp. 109–111
  10. ↑ Mandell, Word Craft in the Ancient Levant, p. 140
  11. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, pp. 79–81, 111
  12. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, pp. 80–81
  13. ↑ Mandell, Word Craft in the Ancient Levant, pp. 142–143
  14. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, p. 81
  15. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, p. 83
  16. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, pp. 83–89
  17. ^ 17.0 17.1 Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, p. 91
  18. ↑ Aaron Koller, The Evolving Definition of “Word” in Early Northwest Semitic Writing: From דברים to תיבות, Journal of Near Eastern Studies 83, 2024, עמ' 133 doi: 10.1086/729441
  19. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, p. 90
  20. ^ 20.0 20.1 Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, p. 92
  21. ^ 21.0 21.1 Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, p. 95
  22. ↑ Richey, Epigraphic Chronicle, pp. 170–171
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 Richey, Epigraphic Chronicle, p. 171
  24. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, p. 95
  25. ^ 25.0 25.1 Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, p. 96
  26. ^ 26.0 26.1 Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, p. 97
  27. ^ 27.0 27.1 Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, p. 101
  28. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, p. 102
  29. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, p. 98
  30. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, pp. 98–99
  31. ^ 31.0 31.1 Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, p. 99
  32. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, pp. 100–101
  33. ↑ Richey, Epigraphic Chronicle, p. 171, ובהרחבה על הכתובת מואדי אל־הול: Madadh Richey, Syria, Mesopotamia, and the Origins of the Alphabet, Maarav 27, 2023, עמ' 8 doi: 10.1086/727576
  34. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, pp. 102–103
  35. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, p. 103
  36. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, pp. 103–104
  37. ↑ Becking, The Power of an Inscription, p. 5
  38. ↑ Becking, The Power of an Inscription, p. 7
  39. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, p. 104
  40. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, pp. 104–105
  41. ↑ Becking, The Power of an Inscription, pp. 3–4
  42. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, pp. 105–106
  43. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, p. 106
  44. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, pp. 106–107
  45. ↑ Vainstub et al., A Canaanite’s Wish, p. 107
  46. ↑ Mandell, Word Craft in the Ancient Levant, pp. 137–138
  47. ↑ Mandell, Word Craft in the Ancient Levant, pp. 145–146
  48. ↑ Becking, The Power of an Inscription, pp. 7–8
  49. ↑ Guy Merchant, Why Writing Still Matters: Written Communication in Changing Times, Cambridge: Cambridge University Press, 2023, עמ' 150
ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

מסרק הכינים מלכיש41339954Q131309734

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מסרק_הכינים_מלכיש&oldid=3042304"