מכשפות סמלסברי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טירת לנקסטר, שהייתה מקום עריכת המשפטים ב-1612

מכשפות סמלסברי (אנגלית: Samlesbury witches) הוא כינוי לשלוש נשים מהכפר סמלסברי בלנקשייר, אנגליה - ג'יין סאות'וורת', ג'נט בירלי ואלן בירלי - שהואשמו בפעולות כישוף בתחילת המאה ה-17. עדת התביעה המרכזית במשפטן הייתה ילדה בת 14 בשם גרייס סוורבאטס. המשפט נערך בבית המשפט של לנקסטר ב-19 באוגוסט 1612, והיה חלק מסדרת משפטי מכשפות שנערכו שם במשך יומיים, שנחשבים בין הידועים ביותר בהיסטוריה של אנגליה[1]. משפטים אלה נבדלו במקצת ממשפטי מכשפות אחרים שנערכו באותה תקופה. תומאס פוטס, פקיד בית המשפט, פרסם את רשמיו מההליכים השונים בספרו Wonderfull Discoverie of Witches in the Countie of Lancaster. מאפיין נוסף היה מספר ההרשעות וההוצאות להורג בתלייה, שהיה גבוה יחסית ועמד על עשר בלנקסטר ומקרה נוסף ביורק[2]. למרות מספר ההרשעות הגבוה כל שלוש הנשים מסמלסברי זוכו.

שלוש הנשים מסמלסברי הואשמו ברצח ילדים ובקניבליזם, וזאת בניגוד לאישומים במשפטים האחרים שנערכו בפני אותו מותב, שהיו גרימת נזק באמצעות כישוף[3]. טיעוני התביעה נגד שלוש הנשים התערערו מאוד לאחר שהשופט חשף את סוורבאטס כ"כלי לעדות שקר של כומר קתולי"[4]. מספר היסטוריונים, בהם יו טרבור-רופר, טענו כי משפטי המכשפות של המאה ה-16 והמאה ה-17 היו תוצאה של מאבקי הדת באותה תקופה, כאשר הכנסייה הקתולית והכנסייה הפרוטסטנטית היו נחושות למגר את מה שהיה לשיטתן כפירה.

רקע

סמלסברי הול

ב-1603 הוכתר ג'יימס הראשון למלך אנגליה. המלך החדש החל להתעניין בכישוף ולמד את הנושא. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-16 השתכנע ג'יימס הראשון כי מכשפות מסקוטלנד זוממות להדיחו[5]. ב-1597 הוא חיבר ספר בשם Daemonologie, שבו הורה לתומכיו לרדוף כל מי שתומך או עוסק בכישוף. ב-1604, שנה אחת לאחר עלייתו לשלטון, נחקק חוק חדש שקבע עונש מוות על אדם שהורשע בגרימת נזק באמצעות שימוש בקסם או הוצאת גופות מהקבר לצורך ביצוע קסמים. כשנודע לג'יימס על משפטי המכשפות בלנקשייר, בהן משפט המכשפות מסמלסברי, הוא הטיל ספק בעדויות שהוצגו, ואף חשף בעצמו אי-התאמות בעדויות שהובאו נגד הנאשמים בכישוף[6].

המכשפות הנאשמות התגוררו במחוז האנגלי לנקשייר, שנחשב בשלהי המאה ה-16 כאזור חסר חוק ו"מפורסם בגלל הגנבה, אלימות ומתירנות, מקום שבו פשוטי העם כיבדו את הכנסייה ללא כל הבנה של הדוקטרינה שלה"[7]. הכמרים הקתוליים נאלצו לחיות במחתרת מאז מות המלכה מרי הראשונה ועליית אחותה החורגת אליזבת הראשונה ב-1558. הסיבה לכך הייתה שמרי הייתה קתולית, שהחליטה להתנער ממורשתו האנגליקנית של אביה, הנרי השמיני, וביטלה רפורמות רבות שבוצעו בתקופתו. אליזבת הראשונה, אחותה החורגת של מרי, פעלה באופן הפוך. אולם הכמרים הקתוליים באזורים מרוחקים כגון לנקשייר המשיכו לקיים מיסות בחשאי. בתחילת 1612, השנה שבה נערכו המשפטים, ניתנה פקודה לכל שופטי השלום בלנקשייר לחבר רשימה של מי שלא קיבל את מרות הכנסייה האנגליקנית, דבר שנחשב באותה תקופה לעבירה פלילית.

הרפורמציה האנגלית, שבמהלכה התפצלה הכנסייה האנגליקנית ולא סרה עוד למרותו של האפיפיור, גרמה לפיצול במשפחת סאות'וורת' מסמלסברי הול. סר ג'ון סאות'וורת', ראש המשפחה עד מותו ב-1595, היה ממנהיגי הקתולים בלנקשייר, שנעצרו מספר פעמים לאחר שסירבו להתכחש לאמונתם הקתולית. בנו הבכור ג'ון המיר את דתו לאנגליקניזם ונושל מהירושה המשפחתית, אך שאר בני המשפחה נותרו קתולים אדוקים[8]. ג'יין סאות'וורת', אחת מהנאשמות, נישאה לבן המנודה ג'ון בערך ב-1598, והזוג עבר להתגורר בלואר הול שבסמלסברי. ג'יין התאלמנה מבעלה חודשים אחדים לפני המשפט שלה ב-1612.

המשפט

ב-15 באפריל החל שופט השלום רוברט הולדן בחקירות בסמלסברי, אזור השיפוט שלו, לאחר ששמע על חקירות ומשפטים בנוגע למעשי כישוף שנעשו במחוז לנקסטר (כיום לנקשייר). כתוצאה מכך נשלחו שמונה תושבים לבית המשפט של לנקסטר, ומתוכם שלוש הנשים מסמלסברי הואשמו בהטלת כישוף על גרייס סוורבאטס, נכדתה של ג'נט בירלי ואחייניתה של אלן בירלי[9].

המשפט נערך ב-19 באוגוסט בפני השופט סר אדוארד ברומלי, ששאף לקבל קידום ולעבור לבית משפט ליד לונדון, והיה נחוש לפעול לפי רצונותיו של המלך ג'יימס, שהיה מי שהחליט על מינויים כגון זה[10]. לפני תחילת המשפט הורה ברומלי לשחרר חמישה נאשמים מסמלסברי, תוך מתן אזהרה על כך שיתרחקו מכל דבר הקשור לכישוף על מנת שלא יוטל בהם חשד נוסף בעתיד[9]. שלוש הנאשמות הנותרות - ג'יין סאות'וורת', ג'נט בירלי, ואלן בירלי - הואשמו במגוון פעולות כישוף וקסם שהפעילו על גרייס סוורבאטס, והכחישו בתוקף את ההאשמות. גרייס בת ה-14 הייתה עדת התביעה הראשית.

גרייס הייתה הראשונה שהעידה במשפט. בהצהרתה היא טענה שסבתה ודודתה, ג'נט ואלן בירלי, יכלו להפוך לכלבים[11] וכי הן "רדפו והרגיזו אותה" במשך שנים. היא הוסיפה וטענה כי הן גררו אותה בשערותיה לראש ערימת חציר, ובפעם אחרת ניסו לשכנע אותה להטביע את עצמה. גרייס הוסיפה כי היא נלקחה על ידי קרובותיה לביתם של תומאס וולשמן ואשתו, על מנת לחטוף משם את התינוק של הזוג וולשמן ולמצוץ את דמו. גרייס טענה שהתינוק מת לילה אחד לאחר מכן, וכי לאחר קבורתו בכנסיית סמלסברי הוצאה גופתו על ידי אלן וג'נט בירלי. היא טענה שהן לקחו את הגופה לביתן, בישלו אותה ואכלו אותה, והשתמשו בשרידיה להכין משחה שתאפשר להן לשנות את צורתן[12]. היא טענה גם שסבתה ודודתה, ביחד עם ג'יין סאות'וורת', השתתפו במפגשי מכשפות שנערכו בלילות יום חמישי ויום ראשון במקום המכונה "רד באנק", על הגדה הצפונית של נהר ריבל. המפגשים היו עם "ארבעה דברים שחורים, המתנשאים למעלה, ואינם דומים לאדם בפניהם", עמם הן אכלו, רקדו וועוד[13].

העד הבא היה תומאס וולשמן, אבי התינוק שנטען כי נחטף, נרצח ונאכל על ידי הנאשמות. וולשמן אישר כי תינוקו מת מסיבות לא ידועות בגיל שנה. בהמשך עדותו סיפר כיצד גרייס סוורבאטס התגלתה שוכבת על רצפת האסם של אביו כמו אדם מת בערך ב-15 באפריל, והתאוששה רק יום אחד לאחר מכן. שני עדים אחרים, ויליאם אלקר וג'ון סינגלטון, אישרו כי סר ג'ון סאות'וורת', חותנה של ג'יין, סירב לעבור מול הבית של בנו ג'ון, כיוון שהאמין כי ג'יין היא "אישה רעה, ומכשפה"[14], ואף האמין כי היא תרצח את בעלה[8][15]

תומאס פוטס, פקיד בתי המשפט של לנקסטר, סיפר כי לאחר שמיעת העדויות השתכנעו רוב הנוכחים בבית המשפט ששלוש הנשים אכן אשמות בעבירות שיוחסו להן. פוטס סיפר כי הנשים נשאלו מהי תגובתן להאשמות שהועלו נגדן, ובתגובה הן הכחישו את ההאשמות והתחננו בפני השופט לחקור מחדש את גרייס סוורבאטס. העדים החלו לריב ביניהם, ובסופו של דבר הודו כי גרייס הודרכה כיצד לספר את סיפורה על ידי כומר קתולי בשם תומפסון. ברומלי הורה לילדה להיחקר על ידי שני שופטי שלום, ויליאם ליי ואדוארד צ'יסנל. היא נשברה בחקירתה, ובהדרגה חשפה כיצד סיפורה היה שקרי, וכיצד הודרכה מה לומר על ידי כריסטופר סאות'וורת', דודהּ של ג'יין סאות'וורת' באמצעות נישואים[16]; סאות'וורת' היה הכומר הישועי של סמלסברי הול, שגם הסתתר באזור סמלסברי[17]. ליי וצ'יסנל חקרו את שלוש הנשים הנאשמות וביקשו לדעת מדוע הכומר סאות'וורת' בדה את העדויות נגדן, אך ההסבר הטוב ביותר שניתן על ידן היה שכל אחת מהן מתפללת בכנסייה האנגליקנית[18].

לאחר הקראת העדויות בבית המשפט הורה ברומלי לחבר המושבעים לזכות את הנאשמים, ואמר ”א-לוהים גאל אתכן מעל לכל ציפייה, אני מתפלל לא-לוהים שתוכלו להשתמש היטב ברחמים ובטובות הללו; ותשימו לב כי לא תיפלו בעולם הבא: וכך בית המשפט מורה כי אתן תשוחררו”[19]. פוטס סיכם את תיאור המשפט במילים הבאות: ”כך היה לשלושת היצורים המסכנים והאומללים הללו, בחסדו הגדול של השופט הנכבד, שוחררו מסכנת הקונספירציה; מנהגו הרצחני של הכומר נחשף בפני כול”[20].

הספר של תומאס פוטס

שער המהדורה המקורית

כמעט כל המידע אודות המשפטים מבוסס על תיאורם בספר "The Wonderfull Discoverie of Witches in the Countie of Lancaster", שנכתב על ידי הפקיד תומאס פוטס. השופטים הורו לו לכתוב את תיאור האירועים, והוא השלים זאת ב-16 בנובמבר 1612. ברומלי עבר על כתב היד ותיקן אותו לפני פרסומו ב-1613, וטען כי כתב היד מתאר את האירועים בצורה נכונה וראוי להוצאה לאור[21]. אף על פי שהספר נכתב כדין וחשבון מדויק, הוא איננו מתאר את מה שנאמר בפועל במשפט אלא משקף את האירועים[22]. למרות זאת, פוטס נחשב כמי ש"ככל הנראה נתן תיאור שבדרך כלל היה אמין, גם אם לא מקיף, אודות משפט מכשפות, וזאת בתנאי שהקורא מודע לכך שהוא התבסס על חומרים כתובים בדיעבד ולא על דיווחים שנכתבו בזמן אמת"[23].

פוטס כתב בהקדמה לספרו "כך אנו למשך זמן עזבנו את המכשפות מהיער של פנדל, לשיקול הדעת הטוב של חבר מושבעים מאוד מוכשר"[24]. דברים אלו נכתבו לאחר שברומלי שמע את העדויות נגד שלוש המכשפות מפנדל שהודו באשמתן, אך עדיין היה צריך לשפוט את הנאשמים האחרים שטענו לחפות. הוא ידע שהעדות היחידה נגד הנשים היא של ילדה בת תשע, וכי המלך ג'יימס הורה לשופטים לבדוק בזהירות את העדויות נגד המכשפות הנאשמות, והזהיר אותם מפני עבודה לא זהירה. בסיכום שלו לאירועי המשפט כתב פוטס שהוא הופרע ברצף הצפוי "על ידי הוראות ופקודות מיוחדות"[25], ככל הנראה של השופטים. לאחר שהרשיע את שלוש המכשפות ודן אותן למוות, הצליח ברומלי להתחמק מהחשד לעבודה לא זהירה באמצעות הצגת "החשיפה האמנותית" של עדותה של גרייס סוורבאטס, ולאחר מכן החל לטפל בשאר המכשפות מפנדל[16].

אחרית דבר

השופטים סברו כי שני האיומים המשמעותיים ביותר על אורח החיים היעקוביני בלנקשייר הם הכישוף והמורדים הקתוליים, ורצו להיראות בפני המלך ג'יימס כמי שמטפלים בשניהם באותה נחישות[26]. הרשויות חשדו שסמלסברי הול, בית משפחת סאוות'וורת', הוא מקום מקלט עבור כמרים קתולים, ולפני המשפטים של 1612 הוא היה נתון במשך תקופה ארוכה תחת מעקב חשאי של הממשלה[8]. ייתכן שאחד ממניעיו של שופט השלום רוברט הולדן בחקירותיו היה רצונו "להוציא בעזרת עשן את הכומר הישועי"[27], כריסטופר סאות'וורת'.

משפטי המכשפות באנגליה היו שונים במקצת בהשוואה לאלה של שאר מדינות אירופה, כיוון שבאנגליה היה רק ציד מכשפות משמעותי והמוני אחד, שנערך על ידי מת'יו הופקינס במזרח אנגליה ב-1645. בציד מכשפות זה הואשמו והורשעו למעלה מחמישית ממספר המכשפות שככל הנראה הוצאו להורג באנגליה בין תחילת המאה ה-15 לאמצע המאה ה-18, שהיה מעט פחות מ-500‏[28]. מערכת המשפט האנגלית הייתה שונה במידה רבה ממודל החקירה של אירופה, כיוון שהיה צורך שאדם כלשהו יאשים את שכניו בפשע מסוים, וכן שהמקרה יידון בפני חבר מושבעים המורכב מהאצילים הממונים עליהם. משפטי המכשפות של אנגליה באותה תקופה התבססו על אמונות עממיות, שלפיהן פשע הכישוף היה סוג של עשיית רוע, והיה צורך בעדויות חזקות על מנת לבסס את האשמה[29].

פוטס הקדיש עמודים אחדים לביקורת מפורטת על העדות של גרייס סוורבאטס, והעניק מבט פנימי על אי ההתאמות ששררו בתחילת המאה ה-17 בין ההשקפה הפרוטסטנטית על הכישוף לבין האמונות של פשוטי העם, שככל הנראה הושפעו על ידי השקפות אירופיות של כמרים כגון כריסטופר סאות'וורת'[30]. בניגוד לאירופאים, האליטה הפרוטסטנטית האנגלית האמינה שמכשפות מגדלות בני לוויה רוחניים, או בעלי חיים מלווים, ולפיכך הטענה שלמכשפות סמלסברי לא היו כאלה נחשבה כבלתי אמינה[29]. הסיפור של גרייס על מפגשי המכשפות לא היה מוכר באנגליה באותה תקופה, אך האמונה בקיומן של התאספויות מכשפות בחשאי הפכה לנפוצה באירופה. רוב הדמונולוגים של אותה תקופה, כולל המלך ג'יימס, החזיקו בהשקפה שרק אלוקים יכול לגרום לנס, והוא לא העניק את הכוח לפעול בניגוד לחוקי הטבע לאלה שפועלים בעצה אחת עם השטן[31]. לפיכך החליט פוטס להתייחס בזלזול מסוים לטענה שג'נט בירלי הפכה את עצמה לכלב שחור גדול, וכך גם לתיאורים של גרייס על מפגשי המכשפות שבהם פגשה יצורים על-טבעיים.

משפט המכשפות מסמלסברי ב-1612 היה ככל הנראה "חתיכה גדולה של תעמולה אנטי-קתולית"[8], ואף "משפט ראווה"[9], מתוך כוונה להדגים כיצד לנקשייר מטוהר ממכשפות ומ"קושרים אפיפיוריים"[16].

ברומלי קיבל את מבוקשו, וב-1616 קודם לתפקיד שופט בבית המשפט של אזור המידלנדס. ב-1615 מינה ג'יימס את פוטס לשומר הקרקעות של פארק סקאלמה, והטיל עליו את משימת הגידול והאילוף של כלבי הציד שלו. ב-1618 הורחבו תחומי האחריות של פוטס, ותפקידיו החדשים היו "איסוף המיסים על חוקים הנוגעים לשופכין, למשך עשרים ואחת שנים"[32]. תומאס סאות'וורת', בנה הבכור של ג'יין, ירש בסופו של דבר את האחוזה של סבו בסמלסברי הול.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Sharpe, James (2002), "The Lancaster witches in historical context", in Poole, Robert, The Lancashire Witches: Histories and Stories, Manchester: Manchester University Press, pp. 1–18, מסת"ב 978-0719062049
  • Hasted, Rachel A. C. (1993), The Pendle Witch Trial 1612, Preston: Lancashire County Books, מסת"ב 978-1871236231
  • Pumfrey, Stephen (2002), "Potts, plots and politics: James I's Daemonologie and The Wonderfull Discoverie of Witches", in Poole, Robert, The Lancashire Witches: Histories and Stories, Manchester: Manchester University Press, pp. 22–41, מסת"ב 978-0719062049
  • Davies, Peter (1971) [1929], The Trial of the Lancaster Witches, London: Frederick Muller, מסת"ב 978-0584109214 (Facsimile reprint of Davies' 1929 book, containing the text of the The Wonderfull Discoverie of Witches in the Countie of Lancaster by Potts, Thomas (1613))
  • Bennett, Walter (1976), The Pendle Witches, Lancaster: Lancashire County Council Library and Leisure Committee, OCLC 60013737
  • Swain, John (2002), "Witchcraft, economy and society in the forest of Pendle", in Poole, Robert, The Lancashire Witches: Histories and Stories, Manchester: Manchester University Press, pp. 73–87, מסת"ב 978-0719062049
  • Gibson, Marion (2002), "Thomas Potts's Dusty Memory: Reconstructing Justice in The Wonderfull Discoverie of Witches", in Poole, Robert, The Lancashire Witches: Histories and Stories, Manchester: Manchester University Press, pp. 42–57, מסת"ב 978-0719062049
  • Wilson, Richard (2002), "The pilot's thumb: Macbeth and the Jesuits", in Poole, Robert, The Lancashire Witches: Histories and Stories, Manchester: Manchester University Press, pp. 126–145, מסת"ב 978-0719062049

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שארפ, עמוד 1
  2. ^ האסטד, עמוד 23
  3. ^ האסטד, עמוד 2
  4. ^ פאמפרי, עמוד 22
  5. ^ פאמפרי, עמוד 23
  6. ^ פאמפרי, עמודים 23 - 24
  7. ^ האסטד, עמוד 5
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 האסטד, עמודים 30 - 32
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 מכשפות סמלסברי באתר מועצת המחוז של לנקשייר
  10. ^ פאמפרי, עמוד 24
  11. ^ דייוויס, עמוד 86
  12. ^ דייוויס, עמודים 86 - 89
  13. ^ דייוויס, עמוד 90
  14. ^ דייוויס, עמודים 94 - 95
  15. ^ דייוויס, עמוד 94
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 פאמפרי, עמוד 35
  17. ^ האסטד, עמוד 31
  18. ^ דייוויס, עמודים 104 - 105
  19. ^ דייוויס, עמוד 168
  20. ^ דייוויס, עמוד 106
  21. ^ דייוויס, עמוד xli
  22. ^ גיבסון, עמוד 48
  23. ^ גיבסון, עמוד 50
  24. ^ דייוויס, עמוד 83
  25. ^ דייוויס, עמוד 107
  26. ^ פאמפרי, עמוד 31
  27. ^ וילסון, עמוד 139
  28. ^ שארפ, עמוד 3
  29. ^ 29.0 29.1 פאמפרי, עמוד 28
  30. ^ שארפ, עמוד 4
  31. ^ פאמפרי, עמוד 34
  32. ^ פאמפרי, עמוד 38
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36410965מכשפות סמלסברי

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מכשפות_סמלסברי&oldid=2681490"