מיכאל נעמן
מיכאל נעמן (נולד ב-3 באפריל 1930) הוא מהנדס ותעשיין ישראלי, שירת במערך הטכני של חיל האוויר הישראלי והקים את חטיבת האלקטרוניקה בתעשייה האווירית לישראל.
קורות חייו
מיכאל נעמן נולד בפולין, בן לאברהם מרדכי ולמלכה ויינפלד. בזמן מלחמת העולם השנייה הוגלתה משפחתו לסיביר. בתום המלחמה למד כנער טכנאות רדיו במחנה עקורים בגרמניה. עלה עם משפחתו לארץ ישראל בעיצומה של מלחמת העצמאות. התגורר עם הוריו בחיפה, עבד כטכנאי רדיו והשלים את לימודיו בבית ספר ערב. אחרי שירותו הצבאי בחיל הקשר סיים לימודי הנדסת חשמל בטכניון והתגייס לחיל האוויר.
מיכאל הוא השביעי מבין שמונה ילדים. אחאיו הם ליבר ויינפלד, יחזקאל ויינפלד, דבורה ויינמן לבית ויינפלד, משה ויינפלד, שרה מלצר לבית ויינפלד, נפתלי הרצל ויינפלד ושמעון ויינפלד. מיכאל נשא את עליה לבית שחורי, מורה, מחנכת ויועצת חינוכית, ולהם ארבעה ילדים ותשעה נכדים.
פועלו
מיכאל נעמן התגייס לשירות כמהנדס אלקטרוניקה בחיל האוויר בשנת 1956. עמד בראש צוות האלקטרוניקה במשלחת הישראלית לפיתוח המיראז' 5 (1965).[1] הקים את מחלקת מערכות שבמחלקת ציוד (בהמשך להק ציוד) וניהל אותה. כמפקד הראשון של מצ"ד 8, היה אחראי על קליטת המערכות האלקטרוניות הראשונות בחיל האוויר, בכללן פיתוח מערך טילי ההוק ומערכות מוטסות רבות. בהמשך הוביל ופיקד על צוות אִפיוּן מטוס העתיד "חדיש", פרויקט שהגדיר את דרישות חיל האוויר למטוס המותאם לצרכים הספציפיים של מדינת ישראל לסוף האלף השני.[2] עבודת הצוות נקטעה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, אך שימשה בהמשך כבסיס להגדרות העבודה המקורית על מטוס ה"לביא". במהלך מלחמת יום הכיפורים, במסגרת "הרכבת האווירית" שדרכה סיפקה ארצות הברית מערכות נשק לצה"ל ("מבצע ניקל גראס"),[3] היה נעמן אחראי על הגדרת הצרכים ועל הטמעת הציוד החדש תוך כדי לחימה.
אחרי מלחמת יום הכיפורים התמנה מיכאל נעמן, כקצין בדרגת אלוף-משנה, לתפקיד סגן ראש משלחת הרכש של משרד הביטחון בארצות הברית (בשנים 1974–1978),[4] והיה אחראי על תהליך ההצטיידות של צה"ל לאחר המלחמה.
בשנת 1978, לאחר פרישתו מצה"ל, התמנה לסמנכ"ל בתעשייה האווירית לישראל והקים את חטיבת האלקטרוניקה שאיחדה חמישה מפעלים (אלתא, מבת,[5] מלמ, תממ[6] ומגל[7]), איחוד שהביא להגברת היעילות ושיתוף הפעולה בין המפעלים השונים. בשנת 1982 הוקמה מִנהלת מטוס הלביא, ומיכאל נעמן מונה לעמוד בראשהּ.[8]
בשנת 1983 פרש מיכאל נעמן מתפקידו בפרויקט הלביא, וזאת במחאה על השינויים בייעוד ובעלויות הייצור של המטוס לפי דרישת שר הביטחון החדש, משה ארנס. נעמן עבר לעסקים פרטיים, הקים את חברת "מטטרון" (Metatron Ltd) ועסק בפיתוח מערכות אלקטרוניות שונות עבור חיל האוויר הישראלי, במימון כספי הסיוע של ארצות הברית לישראל. בשנת 1990 רכש את חברת "עתיר" שפיתחה מערכות מטאורולוגיות לשוק הצבאי והאזרחי.[9] המערכות זכו בתחרות מול חברת וייסלה (Vaisala) הפינית, חברה שהשתתפה שנים רבות בחרם על ישראל והייתה המובילה בעולם בתחום מערכות המטאורולוגיה. המערכת של "עתיר" נרכשה על ידי השירותים המטאורולוגיים של ישראל ושל הודו וכן עבור צבאות בלגיה, יוון ודנמרק.
בין השנים 2000 ל-2015 כיהן במועצת המנהלים של מח"א (מפעלי חמצן ואַרגוֹן) ובמקביל ניהל פרויקט בנייה. בשנים האחרונות הוא עוסק בכתיבת זכרונותיו.
הערות שוליים
- ^ יואש צידון מזכיר אותו בספרו ביום בליל בערפל (הוצאת מעריב, 1995, עמ' 274) כ"אחד הגאונים הצעירים"
- ^ נועם אופיר, "אריה של נייר", בטאון חיל האוויר, גיליון 120 (221), 1998
- ^ מבצע "מנוף"
- ^ משלחת הרכש בניו יורק (מש"ן)
- ^ במקור "מפעל בית"
- ^ תעשיות מכשירים מדויקים
- ^ MAGAL Security Systems
- ^ עמוס חדד, "מיכאל נעמן ינהל תוכנית מטוס הלביא בתעשייה האווירית", הארץ, 11 במאי 1982, עמ' 11
- ^ על "עתיר"
35942709מיכאל נעמן