מיכאל הד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מיכאל הד
Michael Heyd
לידה 14 במרץ 1943
פטירה 24 בפברואר 2014 (בגיל 70)
ענף מדעי היסטוריה
מקום מגורים ישראל
הערות יושב ראש החברה ההיסטורית הישראלית
תרומות עיקריות
חוקר העת החדשה המוקדמת, תולדות המדע

מיכאל הד (Heyd;‏ 14 במרץ 1943 – 24 בפברואר 2014) היה פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, יושב ראש החברה ההיסטורית הישראלית וממייסדי כתב העת "היסטוריה".

ביוגרפיה

מיכאל הד נולד בירושלים וחי בה רוב חייו. אביו, אוריאל הד, שימש פרופסור בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ועמד בראש המכון ללימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטה העברית. מיכאל הד למד במגמה הספרותית-יהדותית בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה העברית. בין המורים שהשפיעו עליו במיוחד היו יוסף בן-שלמה, שפרה קולת ורות קלינברגר.

הד למד לתואר ראשון בהיסטוריה ופילוסופיה בשנים 1963–1966 ולתואר שני היסטוריה בשנים 1966–1970. הוא היה תלמיד מובהק של פרופ' יעקב טלמון ושימש גם כעוזר הוראה שלו. נושא עבודת התזה שלו, שנכתבה בהדרכת פרופ' שאול פרידלנדר, היה: "לאומנות, מיליטריזם וקתוליות בצרפת ערב מלחמת העולם הראשונה: הרומנים של ארנסט פסיכארי כמשקפים מגמות ראקציוניות בקרב צעירים צרפתים בתחילת המאה ה-20". בשנים 1967–1970 הוא לימד גם היסטוריה ופילוסופיה בתיכון ליד האוניברסיטה. מיכאל הד עשה את לימודי הדוקטורט בשנים 1970–1974 בחוג להיסטוריה שבאוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית. הוא החליט להתמחות בהיסטוריה של העת החדשה המוקדמת, תחום שכמעט ולא עסקו בו בארץ באותה תקופה, במיוחד בהיסטוריה חברתית של הרעיונות וביחסי דת ומדע במאה ה-17. עבודת הדוקטור שלו עסקה בנושא כניסת המדע הקארטזיאני לאקדמיה של ז'נבה ותהליכי החילון באקדמיה זו (שהייתה למעשה אוניברסיטה) בשלהי המאה ה-17 וראשית ה-18 (Cartesianism, Secularism and Academic Reform: Jean-Robert Chouet and the Academy of Geneva).

הד חזר ללמד בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בשנת הלימודים תשל"ה (1974-75), ובשנת 1980 התמנה כמרצה בכיר עם קביעות. ב-1987 התמנה לפרופסור חבר וב-1995, לפרופסור מן המניין. ב-1982 הוא הקים באוניברסיטה העברית את התוכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדע ועמד בראשה בשנותיה הראשונות. בשנים 1988–1992 הוא עמד בראש החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית.

בשנים 1988–1992 הוא גם שימש כרכז אקדמי של "תוכנית עמיתי רוטשילד" מטעם "יד הנדיב", משרד החוץ והאוניברסיטה העברית, תוכנית שנועדה לתגבר את הכשרתם והשכלתם הכללית של צוערי משרד החוץ.

בראשית שנות ה-90 קיבל על עצמו הד לרכז את מפעל תולדות האוניברסיטה העברית שיזם פרופ' יורם בן-פורת. הוא ערך את הכרך הראשון יחד עם ד"ר שאול כ"ץ והיה חבר מערכת של המפעל גם לאחר שפרופ' חגית לבסקי קיבלה על עצמה את ריכוז הפרויקט שבינתיים פורסמו שלושה כרכים שלו.

בשלהי שנות ה-90 שימש הד כיו"ר ועדת מקצוע ההיסטוריה בחינוך הממלכתי. באותן שנים ריכז פרויקט של שילוב ההיסטוריה של עם ישראל בהוראת ההיסטוריה האירופית באוניברסיטאות בעולם, במסגרת "המרכז להוראת תרבות ישראל באוניברסיטאות בעולם" שליד המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית.

הד כיהן כיו"ר החברה ההיסטורית הישראלית בשנים 2000–2007. היה מהיוזמים של כתב העת "היסטוריה" (בהוצאת החברה ההיסטורית) ואחד מעורכיו מאז היווסדו בשנת 1998.

הד שימש כנציג הישראלי באספה הכללית של הארגון ההיסטורי הבינלאומי (Comite international des sciences historique,‏ CISH),[1] מאז שנת 1987, ומאז שנת 2000 כיהן כחבר הנהלת הארגון (בה כ-12–13 חברים).

בשנת 2011 פרש הד כפרופסור אמריטוס. הוא נפטר ב-2014, בגיל 71.

אחיו, דוד הד, הוא פרופסור בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.

מחקריו

מחקריו של הד עוסקים בשורשי החילון והנאורות בעת החדשה המוקדמת ובתולדות ההשכלה הגבוהה והתרבות המדעית.

בין אורתודוקסיה לנאורות: ז'אן רוברט שואה וכניסת המדע הקארטזיאני לאקדמיה של ז'נבה

זהו שם ספרו הראשון של הד שראה אור בשתי מהדורות והוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שלו.[2] הספר עוסק באקדמיה של ז'נבה אותה ייסד קלווין במאה ה-16 והייתה ממוקדי הנאורות במאה ה-18. פרופסור ז'אן-רוברט שואה היה פרופסור לפילוסופיה באקדמיה של ז'נבה. הוא האיש שהכניס את המדע הקארטזיאני לאוניברסיטה, תוך שימוש בשיח הסכולסטי המסורתי ותוך הבחנה בין דת למדע או בין תאולוגיה לפילוסופיה ומשום כך לא נתקל בהתנגדות רצינית. הוויכוחים הגדולים באותו דור היו בנושאים תאולוגיים של פרה-דסטינציה והחסד הא-לוהי. הד גילה שלא היה ניגוד או קונפליקט של ממש בין דת למדע באותה תקופה אלא התקיים מעין מודוס ויונדי. זאת בניגוד לגישה שהייתה מקובלת בהיסטוריוגרפיה עד שנות ה-50 של המאה ה-20 שגרסה שיש קונפליקט כזה.

הד גם תיאר את תהליך החילון באירופה באקדמיה של ז'נבה שעברה ביוזמתו של שואה רפורמה אקדמית שהפכה את האקדמיה מסמינר תאולוגי במידה רבה למשהו שיותר קרוב לאוניברסיטה המודרנית המושכת תלמידים שאינם חושבים להכשיר עצמם ככמרים דווקא. כל זאת ערב תקופת הנאורות.

להיות מפוכח והגיוני: ביקורת ההתלהבות במאה ה-17 וראשית המאה ה-18

זהו שם ספרו השני של הד[3] הספר עוסק בביקורת ההתלהבות הדתית בעת החדשה. אין המדובר בהתלהבות במובן המקובל בימינו, אלא הכוונה להשראה א-לוהית ישירה. "המתלהבים" היו אנשים שנתפשו או טענו כלפיהם שהם מתיימרים להתנבא, לדבר בשם האל ולבשר את בוא המשיח. ספרו של הד עסק בתגובות הנגד להם במאה ה-17 וראשית המאה ה-18.

התזה המרכזית של הספר היא שתגובת הנגד (הראקציה) להתלהבות דתית היא אחד הגורמים החשובים לחילון של התרבות ערב הנאורות. לא חילון במובן האנטי-דתי, אלא "חילון" של המחשבה הדתית עצמה: דגש על התבונה האנושית, המדע החדש, ועל גישה ביקורתית. שינויים אלה של התודעה הדתית, תודעה הנעשית תבונית, סובלנית ופתוחה יותר להתפתחויות מדעיות, הם, טוען מיכאל הד, הביטוי המובהק ביותר לתהליכי החילון באותה תקופה.

החטא הקדמון

בשנותיו האחרונות שקד הד על כתיבתו של ספר בנושא השינוי ביחס לחטא הקדמון ובמקומו של החטא הקדמון בתודעה הפרוטסטנטית ערב הנאורות. זהו נושא המתקשר אף הוא לתהליך החילון שבתוך התודעה הפרוטסטנטית עצמה. בעוד שבשביל קאלווין וממשיכיו האדם נולד בחטא, הוא מושחת מיסודו כתוצאה מחטא האדם הקדמון, הרי שבשביל הוגי הנאורות, ובראש וראשונה, עבור רוסו שנולד אף הוא בז'נבה והתחנך בילדותו כקאלויניסט - האדם מטבעו הוא טוב, וטהור. הציוויליזציה היא זו שמקלקלת אותו. יש אכן טרנספורמציה מרחיקת לכת בתוך המסורת הפרוטסטנטית בתקופה שבין הרפורמציה לנאורות. בעוד שטענה היסטוריוגרפית מקובלת, בה החזיקו מקס ובר, כמו גם היסטוריונים ליברלים - ופרוטסטנטיים הצביעה על קו ישיר כביכול המוביל מהרפורמציה הפרוטסטנטית למודרניות, מדגישים חוקרים בימינו את ההבדלים העמוקים בין המסר המקורי של הרפורמציה והערכים המודרניים של ליברליזם, קפיטליזם ורציונליות מדעית. עם זאת, אין להתעלם מהפוטנציאל הטרנספורמטיבי שבמסורת הפרוטסטנטית, פוטנציאל שהצביעו עליו גם סוציולוגים כשמואל נח אייזנשטדט. הד בחן את הטרנספורמציה הגדולה ביותר שחלה במסורת הפרוטסטנטית, זו הנוגעת לתפיסת טבע האדם כפי שבאה לידי ביטוי בשינוי מעמדו ומקומו של החטא הקדמון, נושא שפחות נתנו עליו את הדעת במחקר. [4] [5] [6]

היסטוריה של רגשות

את מחקרו אודות השינוי ביחס לחטא הקדמון בחברה הפרוטסטנטית ביקש מיכאל הד לעגן גם בתחום מחקר חדש – ההיסטוריה של הרגשות. הנושא הפך לפופולרי בעולם המחקר החל משנות התשעים של המאה ה-20. הד ריכז יחד עם פרופ' יוסף קפלן קבוצת מחקר בנושא זה כבר בסוף שנות התשעים במכון ללימודים מתקדמים של האוניברסיטה העברית. עיסוקו שלו מתמקד בעיקר ברגש האשמה ובמעבר מתחושות של אשמה קולקטיבית לאשמה אינדיבידואלית. זהו שינוי מאוד משמעותי בתודעה האירופית על סף הנאורות. לצורך כך המקורות העיקריים הם אלו המכונים "אגו-דוקומנטים" - אוטוביוגרפיות, יומנים וזיכרונות.

ספרים שכתב

  • Between Orthodoxy and the Enlightenment: Jean-Robert Chouet and the Introduction of Cartesian Science in the Academy of Geneva (The Hague, Jerusalem: Martinus Nijhoff Publishers, The Magnes Press, 1982).
  • “Be Sober and Reasonable”: The Critique of Enthusiasm in the Seventeenth and EarlyEighteenth Centuries (Leiden: Brill, 1995).

ספרים שערך

  • Michael Heyd, Hans-Jörg Weinberger, eds., “Medicine as a Cultural System”, Science in Context, Vol. 8, No. 1 (1995).
  • Michael Heyd and Oded Helbronner, Varieties of Multiculturalism in Modern European History: The Case of the Jews (Jerusalem: The International Center for University Teaching of Jewish Civilization, The Hebrew University, 1998)
  • Michael Heyd, Snait Gissis, eds. “Science and Secularization”, Science in Context, Vol. 15, No. 1 (2002).
  • עמנואל אטקס, תמר אלאור, מיכאל הד וברוך שוורץ (עורכים), חינוך ודת, סמכות ואוטונומיה, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשע"א 2011.

מאמרים נבחרים

  • “Christian Antecedents to Totalitarian Democratic Ideologies in the Early Modern Period”, in Totalitarian Democracy and After, International Colloquium in Memory of Jacob L. Talmon (The Israel Academy of Sciences and Humanities, The Magnes Press, 1984), pp. 86-95.
  • "כריזמה וממסד: משבר הרפורמציה והשפעתו על יחסי דת ומדינה" בתוך כהונה ומלוכה: עיונים ביחסי דת ומדינה, עורכים י. גפני וג. מוצקין (ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשמ"ז)
  • "The Emergence of Modern Science as an Autonomous World of Knowledge in the Protestant tradition of the Seventeenth Century”, in S. N. Eisenstadt and Ilana F. Silver, Cultural Traditions and Worlds of Knowledge: Explorations in the Sociology of Knowledge, Vol. 7 of Knowledge and Society: Studies in the Sociology of Culture, Past and Present (Greenwich Conn.: JAI Press, 1988), 65-180.
  • "שורשים נוצריים לביקורת על רעיון הבחירה ערב תקופת ההשכלה", בתוך רעיון הבחירה בישראל ובעמים, עורכים, שמואל אלמוג ומיכאל הד (ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשנ"א), עמ' 237–250.
  • “Origines chrétiennes de la tolérance: le point de vue protestant”, in Jürgen Siess, ed., Qu’est-ce que la tolérance? Perspectives sur Voltaire. (Ferney-Voltaire: Centre International d’étude du XVIIIe siècle, 2002).
  • “Science and Secularization – Introduction”, Science in Context, Vol. 15, No. 1 (2002), pp. 1-8.
  • “The ‘Jewish Quaker’: Christian Perceptions of Sabbatai Zevi as an Enthusiast” in Allison Coudert and Jeffrey Schoulsson, eds. Hebraica Veritas (Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2004), pp. 234-265.
  • “Péché originel et responsabilité morale: Deux débats dans le calvinisme à la fin du XVIIe siècle”, in U. Eliada et al., eds., Conflits politiques, controverses religieuses: Essais d’histoire duropéenne aux 16e-18e siècles [Festschrift for Prof. Myriam Yardeni], (Paris: Editions de l’école des hautes études en science sociales, 2002).
  • “Changing Emotions? The Decline of Original Sin on the eve of the Enlightenmetn”, in Representing Emotions: New Connections in the Histories of Art, Music and Medicine, eds. Penelope Gouk and Helen Hills (Ashgate, 2005), pp. 123-135.
  • "Original Sin, the Struggle for Stability, and the Rise of Moral Individualism in Late Seventeenth-Century England", in Early Modern Europ: From Crisis to Stability, eds. Philip Benedict and Myron P. Gutmann (Newark: Unviversity of Delaware Press, 2006), pp. 197-233.
  • מיכאל הד ואסף בן-טוב, "חינוך לדוגמהטיות או חינוך למחשבה ביקורתית? ויכוח סכולסטי מן המאה הי"ז על קיומו של הריק", עיון, רבעון פילוסופי, כרך נ"ז (תשרי תשס"ט), 350-323.

קישורים חיצוניים

הרצאה מצולמת - מיכאל הד בכנס היסטוריה ורציונליות באוניברסיטה העברית, מאי 2007

הערות שוליים

  1. ^ הארגון אחראי לקונגרסים הבינ"ל להיסטוריה המתקיימים כל חמש שנים ובאסיפה כללית יושבים נציגים של כל המדינות החברות ונציגי הארגונים ההיסטוריים של נושאים ספציפיים.
  2. ^ Between Orthodoxy and the Enlightenment: Jean-Robert Chouet and the Introduction of Cartesian Science in the Academy of Geneva (The Hague, Jerusalem: Martinus Nijhoff Publishers, The Magnes Press, 1982).
  3. ^ “Be Sober and Reasonable”: The Critique of Enthusiasm in the Seventeenth and EarlyEighteenth Centuries (Leiden: Brill, 1995).
  4. ^ “Péché originel et responsabilité morale: Deux débats dans le calvinisme à la fin du XVIIe siècle”, in U. Eliada et al., eds., Conflits politiques, controverses religieuses: Essais d’histoire duropéenne aux 16e-18e siècles [Festschrift for Prof. Myriam Yardeni], (Paris: Editions de l’école des hautes études en science sociales, 2002).
  5. ^ “Changing Emotions? The Decline of Original Sin on the eve of the Enlightenmetn”, in Representing Emotions: New Connections in the Histories of Art, Music and Medicine, eds. Penelope Gouk and Helen Hills (Ashgate, 2005), pp. 123-135.
  6. ^ "Original Sin, the Struggle for Stability, and the Rise of Moral Individualism in Late Seventeenth-Century England", in Early Modern Europ: From Crisis to Stability, eds. Philip Benedict and Myron P. Gutmann (Newark: Unviversity of Delaware Press, 2006), pp. 197-233.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30707223מיכאל הד

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מיכאל_הד&oldid=2242971"