מו יודול

מו יודול
Mo Udall

לידה	סנט ג'ונס, אריזונה, ארצות הברית
פטירה	וושינגטון די. סי., ארצות הברית
שם מלא	מוריס קינג יודול
מדינה
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס השני של אריזונה 2 במאי 1961 – 4 במאי 1991 (30 שנה) → סטיוארט יודול אד פסטור ←

מוריס קינג יודול (באנגלית: Morris King Udall‏; 15 ביוני 1922 – 12 בדצמבר 1998) היה עורך דין ופוליטיקאי דמוקרטי אמריקאי שכיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס השני של אריזונה מ-2 במאי 1961 ועד 4 במאי 1991. יודול נודע בקרב רבים בעמדותיו העצמאיות והליברליות.

בשנת 1961 נבחר יודול בבחירות מיוחדות והחליף את אחיו, סטיוארט יודול, כחבר בית הנבחרים מטעם מחוז הקונגרס השני של אריזונה. במהלך כהונתו בקונגרס בלט כאישיות עצמאית ואהודה, ידוע בהובלתו את מאבקים למען שימור הסביבה והגנה עליה, בתפקידו המרכזי ברפורמות בקונגרס ובקמפיינים פוליטיים, וביוזמתו ובהתנגדותו המוקדמת למלחמת וייטנאם.

יודול ניסה להשיג את המועמדות של המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות של 1976, אך הובס על ידי ג'ימי קרטר. הוא תמך בהתמודדות של טד קנדי נגד קרטר בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית ב-1980, ונשא את נאום הפתיחה בוועידה הדמוקרטית הלאומית באותה שנה.

יודול כיהן כיושב ראש ועדת הפנים של בית הנבחרים בין השנים 1977 ל-1991. ב-1980, אובחן כחולה במחלת פרקינסון, וב-1991 פרש מהקונגרס כאשר השפעות המחלה הלכו והחמירו. הוא נפטר בשנת 1998. בנו, מארק יודול, ייצג את קולורדו כחבר הסנאט של ארצות הברית בין השנים 2009 ל-2015, ואחיינו טום יודול כיהן כחבר הסנאט של ארצות הברית מטעם ניו מקסיקו בין השנים 2009 ל-2021. שניהם גם כיהנו קודם לכן מספר קדנציות בבית הנבחרים של ארצות הברית.

ביוגרפיה

ראשית חייו והשכלה

יודול נולד ב-15 ביוני 1922 בסנט ג'ונס שבאריזונה, והיה אחד משישה ילדים של לואיזה (לבית לי) ולוי סטיוארט יודול. אביו היה עורך דין שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של אריזונה מ-1946 עד 1960. אמו הייתה סופרת שהתעניינה מאוד בחיים ובתרבות האינדיאנית. אביו הטיף לחשיבות כניסתם של אנשים אחראיים לשירות הציבורי. יודול ואחיו למדו בבתי ספר מקומיים בסנט ג'ונס.

בשנת 1928, בהיותו בן שש, נפגעה עינו הימנית מאולר של חבר בזמן שהוא והחבר ניסו לחתוך איזה חוט; הוא איבד את עינו כי למשפחתו לא היה כסף על מנת לקבל טיפול מהיר. יודול נותר עם עין זכוכית למשך שארית חייו, ולאחר מכן ציין כי אובדן עינו השפיע הן על אישיותו והן על הקריירה שלו בפוליטיקה.

הוא תיאר את ילדותו בעיירה כפרית/קטנה במדבר כחיים קשים ופרימיטיביים, במקום שבו "כולם עבדו". הוא ציין שלא היו להם "טרקטורים", והוסיף, "היו לנו סוסים ומחרשות".

למרות פגיעתו, יודול היה ספורטאי מצטיין בתיכון, הן בכדורסל והן בפוטבול, שיחק בתפקיד קוורטרבק, והוביל את קבוצתו לעונה ללא הפסדים. בנוסף, השתתף בתהלוכה בתזמורת בית הספר, כתב טור פוליטי בעיתון בית הספר, וניהל את ההצגה בבית הספר.

שירות צבאי

יודול ניסה להתגייס לחילות האוויר של הצבא במהלך מלחמת העולם השנייה, וכמעט הצליח להסתיר את עין הזכוכית שלו במהלך בדיקת העיניים, אולם לאחר אישור רפואי, התלונן מתגייס אחר כי נדחה בגלל רגליים שטוחות, בעוד יודול עבר בעין אחת. הבוחנים בדקו שוב את יודול בבדיקה מדוקדקת, והוא נדחה מהשירות. מאוחר יותר, השתנו הסטנדרטים הרפואיים ויודול שירת בצבא. הוא הצטרף לחילות האוויר של הצבא כטוראי ב-1942 ולאחר מכן קיבל דרגת קצונה. הוא פיקד על טייסת שכללה אפרו-אמריקאים בלבד במשך שנתיים בלואיזיאנה, חוויה שעליה אמר יודול מאוחר יותר, "זה באמת עיצב את חיי", כי הוא "לחם את הקרבות שלהם איתם... על אפליה מקומית". הוא שירת מאוחר יותר בדרום האוקיינוס השקט והועלה לדרגת קפטן לפני ששוחרר בשנת 1946.

השכלה גבוהה וקריירת כדורסל

לאחר המלחמה, השלים יודול את לימודיו לתואר ראשון באוניברסיטת אריזונה, שם היה שחקן כדורסל מצטיין (קפטן משותף של הקבוצה), נשיא איגוד הסטודנטים, וחבר באחוות סיגמה כי.

לאחר סיום לימודיו, שיחק יודול כדורסל מקצועי במשך שנה עם קבוצת דנוור נאגטס בעונת 1948–49 בליגת הכדורסל הלאומית (National Basketball League). במקביל, למד בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת דנוור. הוא השלים את לימודיו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת אריזונה ב-1949 עם תואר דוקטור במשפטים.

ראשית הקריירה

בשנת 1949 יודול, יחד עם אחיו, סטיוארט, הקים את משרד עורכי הדין Udall & Udall בטוסון שבאריזונה, ועסק בעריכת דין בטוסון עד 1961.

יודול נבחר כסגן התובע המחוזי של מחוז פימה (1950–1952) ולתובע המחוזי (1953–1954). בשנת 1954, נכשל בניסיון להתמנות לשופט בבית המשפט העליון של המחוז.

הוא לימד דיני עבודה בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת אריזונה בשנים 1955 ו-1956, וב-1961 מונה לסגן נשיא ארגון עורכי הדין של אריזונה. יודול היה ממייסדי בנק טוסון, ושותף להקמת אגודת חסכון והלוואות קטלינה, ובשנת 1960 נבחר לנשיא ה-YMCA של טוסון.

קריירה פוליטית

במהלך ילדותו, חלם יודול על משרה ציבורית, אך – בלחץ של אשתו – דחה הזדמנות להתמודד בבחירות לקונגרס לטובת אחיו הגדול, סטיוארט יודול. האח זכה במושב של מחוז הקונגרס השני של אריזונה ב-1954. תקוותיו של יודול הצעיר למושב בבית המשפט העליון של אריזונה (שם כיהן אביהם) התנפצו כאשר המושב הוקצה לדודו, ג'סי אדיסון יודול, שהיה שמרן קיצוני.

חבר בית הנבחרים של ארצות הברית

יודול עם ג'ון פ. קנדי בבית הלבן, 18 במאי 1961

בשנת 1961 מונה אחיו של יודול למזכיר הפנים בממשל ג'ון פ. קנדי. "מו" יודול זכה בבחירות מיוחדות שהתקיימו על המושב הפנוי של אחיו בהפרש של 2,000 קולות, עם 51% מהקולות. ב-1962 נבחר מחדש בזכות עצמו, ונבחר מחדש 13 פעמים נוספות. מרוץ אחד בלבד היה צמוד במיוחד, בשנת 1978, כאשר קיבל 52% מהקולות. הוא החזיק בתפקיד עד התפטרותו ב-4 במאי 1991.

בקדנציה הראשונה שלו, ייצג יודול את כל המדינה מחוץ למחוז מריקופה. לאחר סבב של חלוקת מחוזות בשנות ה-60, מחוזו צומצם לחלק הדרומי של המדינה, לאזור סביב טוסון. לאחר שינוי מחוזות נוסף באמצע העשור בעקבות פסיקת Wesberry v. Sanders, מחוזו קלט חלקים חיצוניים מאזור פיניקס.

מ-1977 ועד לפרישתו ב-1991, עמד יודול בראש ועדת הפנים של בית הנבחרים (בה כיהן מאז 1963). בנוסף כיהן כחבר דירקטוריון בוועדת הדואר ושירות המדינה, יושב ראש משרד הערכת הטכנולוגיה, וחבר בוועדת החוץ.

מלחמת וייטנאם

יודול הפך לדמות פוליטית בולטת ב-23 באוקטובר 1967, כאשר נאם בכינוס אזרחי חשוב בטוסון, עם קהל של 2,800 אנשים – רובם מנהיגים אזרחיים שתמכו במדיניותו של הנשיא ג'ונסון במלחמת וייטנאם. למרות נטייתם הפוליטית, נשא יודול נאום חזק וישיר בו כינה את המעורבות האמריקאית בווייטנאם כ"דרך שגויה ומסוכנת". הוא קרא להפסיק את ההסלמה האמריקאית במלחמה ולסגת משם בסופו של דבר – היה זה הנאום הראשון של דמות בולטת במפלגה הדמוקרטית שהתנגדה בגלוי לנשיא הדמוקרטי בנושא המלחמה. הנאום גרף תשואות סוערות והדהד ברחבי המדינה, משך תשומת לב תקשורתית ופוליטית, והיווה את תחילת הפיצול ההדרגתי במפלגה הדמוקרטית על רקע המלחמה.

חוקי עבודה

בנוגע לחוקי עבודה, היה יודול פחות ליברלי. אף על פי שהתנגד לחוקי "זכות לעבודה" שפוגעים באיגודי עובדים, בוחריו תמכו בהם באופן חזק, ולכן גם יודול תמך בהם – במיוחד בהצבעה בקונגרס ב-1965, שנציגי העובדים זכרו לו אותה כנקודת חולשה במשך שנים.

שימור ואיכות הסביבה

בנושאי שימור והגנת הסביבה, היה יודול בעל רקורד מעורב ולעיתים קיצוני בשני הכיוונים, אם כי נחשב בעיקר כמגן של נושאים אלו (הוא הצטרף לראשונה לוועדת הפנים של בית הנבחרים ב-1961), במיוחד בתפקידו כיו"ר ועדת הפנים והאיים של בית הנבחרים. הוא נאבק למען הגנת הסביבה והרחבת מערכת הפארקים הלאומיים, העביר חקיקה בקונגרס שהביאה להוספת 8 מיליון דונם למערכת השמורות הפדרלית ב-20 מדינות, וניסה להוציא לפועל רפורמות בתעשיית האנרגיה.

עם זאת, היה יוצא דופן חשוב במאבקיו – הגנתו על פרויקטים מתוכננים של סכרים ובריכות מים באריזונה, אשר איימו להציף אזורים חיוניים בשמורות טבע, כולל סכר הידרואלקטרי שאיים להציף חלק מהגרנד קניון. קמפיינים עוינים של הארגון המוביל לשימור, מועדון סיירה, הובילו לעימות עיקש עם יודול, ולבסוף לאובדן מעמד הארגון כעמותה פטורה ממס, מה שלדברי חלק מהם היה תוצאה של תלונות יודול עליהם לרשויות המס. בסופו של דבר, הפרויקטים בוטלו, והוחלפו בתחנות כוח הפועלות על פחם, שיודול האמין כי הן יותר מזהמות מהסכרים.

מצד שני, הישגו שעליו "התגאה ביותר" היה חקיקת חוק קרקעות אלסקה, אשר שימר באופן קבוע 104.3 מיליון דונם של שמורות טבע נופיות יוצאות דופן, למרות התנגדות עזה מצד רבים באלסקה ובתעשיות המשאבים הטבעיים.

בשנת 1973, זכה יודול בתואר "מחוקק השנה" מאת הפדרציה הלאומית לחיות הבר. מאידך ב-1974, הצעת חוק השימוש בקרקע של יודול נכשלה – חלק מארגוני הגנת הסביבה האשימו את חוסר היכולת של יודול לקדם את החוק ביעילות מול בית הנבחרים.

החל מהשנים הראשונות לפעילותו בוועדת הפנים ב-1961, היה יודול מעוניין בהגבלת פרקטיקות שנויות במחלוקת כמו כריית רצועות, אשר הובילו להרס נרחב של שטחים טבעיים ולפגיעה בסביבה, במיוחד במערב ארצות הברית. אולם, עברו כמה שנים של מאבקים עם התעשייה, הקונגרס והממשלות השונות (הנשיא הרפובליקני ג'רלד פורד הטיל וטו על החקיקה פעמיים), לפני שהצליח להעביר חוק מוגבל, שנחתם על ידי הנשיא הדמוקרטי ג'ימי קרטר, שהגביל את כריית הפחם והטיל חובת שיקום על מיליוני דונמים שנכרו.

יודול סייע בכתיבת חוק קרקעות אלסקה של 1980, ובחוק חשוב מ-1982 שנגע לניהול פסולת גרעינית.

רפורמה בחקיקה ממשלתית

יודול אתגר את הכללים והפרוטוקולים המורכבים והחוקיים של בית הנבחרים, ודחק בהפחתת היכולת של מנהיגים חזקים לשלוט בחקיקה באופן סמוי ולשלוט בוועדות. מאמציו של יודול הובילו בסופו של דבר לרפורמה משמעותית בכללי הקונגרס ופעולתו.

יודול זכה לתשומת לב פוליטית ארצית מוקדמת כשהיה הראשון במאה ה-20 שהתמודד מול יושב ראש בית הנבחרים על תפקידו. בשנת 1968 הוא התייצב מול ג'ון מקורמק. אף על פי שהפסיד, ניסה יודול שוב שנתיים לאחר מכן והתמודד מול מנהיג הרוב בבית הנבחרים, הייל בוגס; גם בניסיון הזה הפסיד, אך זעזע את יסודות מערכת הוותק בבית הנבחרים. מערכת זו עברה רפורמה בסופו של דבר, כתוצאה מהמרד שהחל יודול.

כמו כל חבר קונגרס חדש, התקשה יודול להסתגל לתפקידו בתקופת כהונתו הראשונה; אך בכהונתו השנייה, ענה על האתגרים בכך שהקים בית ספר לחברי קונגרס חדשים, כדי ללמד אותם את הדרכים המורכבות והעדינות של בית הנבחרים, ואיך לנווט בבירוקרטיה בוושינגטון. כדי לסייע במאמץ זה, כתב יודול ספר הדרכה ב-1966 בשם "The Job of a Congressman".

רפורמת קמפיינים ממשלתית

יודול היה שותף לחוק רפורמת מימון הבחירות הפדרלי של 1971, והיה דמות מפתח בהצלחתו. היה זה חוק הרפורמה המשמעותי הראשון למימון קמפיינים מאז 1925, והוא דרש מהמועמדים להגיש דוחות על מימון הקמפיינים שלהם. (הנשיא ריצ'רד ניקסון עבר על דרישות אלו בפעולות הקשורות לשערוריית ווטרגייט). בנוסף, היה יודול שותף לחוק הרפורמה למימון קמפיינים של 1974, שנחתם על ידי הנשיא פורד. הוא נאבק גם עבור חקיקה שתחייב גילוי פיננסי, וחשף את מצבו הפיננסי ודוחות המס שלו באופן אישי.

רפורמה מנהלית ממשלתית

רפורמת השירות הציבורי ושירות הדואר של ארצות הברית היו ממוקדי המאמצים העיקריים של יודול בקונגרס. בוועדת הדואר ושירות המדינה כיהן מאז 1961, ולבסוף מונה לחבר בכיר בוועדה. הוא ניסה לשנות את סולמות השכר לעובדים פדרליים ולקבוע שכר על בסיס הישגים.

בסופו של דבר, היה יודול אחד המובילים המרכזיים במימוש הרפורמה המשמעותית הראשונה במערכת השירות הציבורי של ארצות הברית מאז היווסדה ב-1883, והביא להקמת מערכת המבוססת על הישגים במשרות ממשלתיות. הצעת החוק שהעביר יצרה תמריצי ביצועים עבור עובדים במערכת הבירוקרטיה, והקל עליה את פיטוריהם של עובדים פדרליים. אף על פי שהצעת החוק הייתה פרויקט מועדף של הנשיא קרטר, ששאף להימנע מקשר עם יודול, חבר הקונגרס המשיך לקדם את הצעת החוק בקונגרס, נגד חסמים רבים שהציבו עובדים פדרליים (וגם חברי קונגרס המייצגים אזורים בהם מועסקים רבים מהם). יודול נאלץ להתפשר עד שהשיג הצעת חוק שמקובלת על כל בית הנבחרים, ונלחם כנגד התנגדות נוספת עד להצלחת החקיקה.

בנוסף, שאף יודול לשנות את מחלקת הדואר הפדרלית מסוכנות ממשלתית גרידא לארגון פרטי למחצה (כפי שהיא כיום: שירות הדואר של ארצות הברית). הוא היה כוח מרכזי בחוק רפורמת הדואר של 1970, שהפך את מחלקת הדואר לשירות הדואר הפדרלי הנוכחי.

נושאים אחרים

משום שאיבד את עינו בילדותו עקב חוסר אמצעים כלכליים במשפחתו, האמין יודול מאוד שכולם צריכים גישה לטיפול רפואי איכותי, ללא קשר למצבם הכלכלי.

בשנת 1963, ניסה יודול לשכנע את ממשלת ארצות הברית להסדיר את מוצרי הסיגריות (ואת יתר מוצרי הטבק) תחת פיקוח של מינהל המזון והתרופות (FDA). רק לאחר מספר שנים התבררה עוצמת הנזק הבריאותי של עישון הטבק.

בוועדת החוץ של בית הנבחרים, התנגד יודול למדיניות של ממשל רייגן כלפי מרכז אמריקה.

מסע הבחירות לנשיאות

בשנת 1976, התמודד יודול על המועמדות של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, כאלטרנטיבה ליברלית לג'ימי קרטר, מושל ג'ורג'יה לשעבר. קרטר, שהיה אלמוני בתחילת הקמפיין, הפך למועמד המוביל לאחר סדרת ניצחונות מוקדמים באספות בחירה ובפריימריז, החל מאיווה וניו המפשייר. בזמן הפריימריז בוויסקונסין באפריל, רוב המועמדים המקוריים כבר פרשו, והשאירו את יודול, הסנאטור הנרי "סקופ" ג'קסון מוושינגטון, המושל ג'ורג' וולאס מאלבמה וקרטר. בתחילה היה נראה שיודול ינצח בפריימריז, מה שיכול היה להאט את המומנטום של קרטר, אך בסופו של דבר קרטר ניצח בוויסקונסין.

כפתור קמפיין של יודול לנשיאות ב-1976

כמה עיתונים הכריזו על יודול כמנצח בגלל היתרון שלו בלילה הקודם. גם בעבר התרחשה טעות דומה, כאשר בבחירות לנשיאות של 1948, הכריזה כותרת השיקגו טריביון "דיואי מביס את טרומן".

קרטר ניצח בוויסקונסין, בניצחון קטן של 1%, בהפרש של פחות מ-7,500 קולות. קרטר קיבל 37% מהקולות, בעוד שיודול קיבל 36%, והשיג ציר אחד יותר. למרות ההפרש הזעום, זכה קרטר בכותרות ובמומנטום נוסף, והוביל על פני יתר המועמדים. יודול סיים במקום השני בפריימריז של ניו המפשייר, מסצ'וסטס, ויסקונסין, ניו יורק, מישיגן, דקוטה הדרומית ואוהיו, וזכה באספת הבחירה באריזונה, מדינתו, תוך שוויון עם קרטר באספת הבחירה של ניו מקסיקו. יודול סיים במקום השני אחרי קרטר בוועידה הלאומית הדמוקרטית, שם הוצג שמו על ידי ארצ'יבלד קוקס, ונאומו קיבל תשואות חמות מהתומכים.

במהלך הפריימריז במישיגן, האשים קולמן יאנג, ראש העיר של דטרויט, את יודול בגזענות בשל השתייכותו למורמונים, שעד אז אסרה על שחורים לכהן ככמרים בכנסייה (המדיניות שונתה ב-1978 על ידי נשיא הכנסייה ספנסר ו. קימבול). יודול היה מבקר ארוך טווח של מדיניות זו, ואף הפסיק את חברותו בכנסייה בשל כך. הניצחון המוחץ של קרטר בקרב המצביעים השחורים בפריימריז של מישיגן היה קריטי לניצחונו הצמוד והחשוב במישיגן.

יודול תמך במועמדות של הסנאטור טד קנדי לנשיאות ב-1980, וקנדי ניצח באספת הבחירה של אריזונה, אחד משלושת הניצחונות של קנדי במערב. יודול נשא את הנאום המרכזי בוועידה הלאומית הדמוקרטית של 1980, שהיה נאום שנון ורגיל עבורו. הוא שקל להתמודד שוב לנשיאות ב-1984, אך אובחן כחולה במחלת פרקינסון ב-1979, ומחלתו השאירה אותו מחוץ למרוץ. בוועידה של אותה שנה, הציג יודול את יריבו לשעבר, הנשיא קרטר.

הנצחה

הדיוקן הרשמי של יודול בבית הנבחרים

בשנת 1992 ייסד הקונגרס של ארצות הברית את "קרן מוריס ק. יודול למלגה ומצוינות במדיניות סביבתית לאומית". זוהי סוכנות של הרשות המבצעת בממשל הפדרלי, ובין פעולותיה היא מעניקה מלגות לסטודנטים למדיניות סביבתית. בשנת 2009, שינה הקונגרס את שמה ל"הקרן למוריס ק. יודול וסטיוארט ל. יודול", שתיקרא גם על שם אחיו של מו, סטיוארט יודול.

כספים פדרליים למחקר על מחלת פרקינסון מוקצים דרך "חוק המחקר על מחלת פרקינסון של מוריס ק. יודול" משנת 1997. חקיקה זו מממנת רשת ארצית של "מרכזי מצוינות" לאבחון ולטיפול במטופלים עם מחלת פרקינסון ולפנייתם לפרוטוקולי מחקר.

בשנת 1996 קיבל יודול את מדליית החירות הנשיאותית מהנשיא קלינטון.

"פוינט יודול" בגואם, הנחשבת לנקודה המערבית ביותר בארצות הברית, נקראה על שמו ב-1987. הנקודה המזרחית ביותר, "פוינט יודול", באיי הבתולה של ארצות הברית, נקראה על שמו של אחיו, סטיוארט, ב-1968. המשמעות היא ש"היום של אמריקה... מתחיל ומסתיים בפוינט יודול".

משפחתו

יודול היה נשוי שלוש פעמים. ב-1949 התחתן עם פטרישיה "פט" אמרי, ויחד נולדו להם שישה ילדים. פטרישיה, ששנאה את הפוליטיקה, סבלה מדלקת מפרקים ושכבה הרבה בכיסא גלגלים. היא ויודול כמעט לא נפגשו בגלל לו"ז פוליטי עמוס. לפי עדותו של יודול עצמו, פט הייתה לא מרוצה מהחיים שלה, עקב מחלותיה וחוסר ההתעניינות שלה בפוליטיקה. היא הייתה גם אישה נמרצת, עם נטייה להתווכח לעיתים קרובות.

פט יודול התמודדה עם קשיים נפשיים בשל המתח שבגידול שישה ילדים תוך כדי מאבק בדלקת פרקים. היא לא הייתה מוכנה לפנות לייעוץ פסיכולוגי בגלל הסטיגמה החברתית, ובסופו של דבר השלימה והתגרשה ממנו ב-1966. יודול, שהיה נגד הגירושין, לא התנגד לפירוק הנישואין, בעיקר כי היה יותר ממוקד בפוליטיקה מאשר במשפחתו.

שני הצדדים הצטערו על הגירושין מאוחר יותר, והסבירו שהנישואין הסתיימו כי פט לא קיבלה ייעוץ או עזרה, נכנעה ללחץ ועשתה החלטה פזיזה. פט עצמה הצהירה שהיא "מתביישת" בהחלטה שלה לסיים את הנישואין. לאחר מכן פט נישאה והתגרשה שלוש פעמים נוספות במשך שבע השנים שלאחר פרידתה מיודול, כולם היו נישואין קצרים שהיא אחר כך הצטערה עליהם. יודול ופט בסופו של דבר התפייסו, והם נשארו חברים קרובים עד מותו של יודול.

שנתיים לאחר הגירושין, יודול התחתן עם אלה לי רויסטון, נישואין שנמשכו עד התאבדותה של רויסטון ב-1988. ב-1989 הוא התחתן עם אשתו השלישית, נורמה גילברט, והם נשארו יחד עד מותו ב-1998. שנותיו בפנסיה היו מלאות במאבק עם מחלת פרקינסון.

בנו של יודול, מארק יודול, נבחר לקונגרס מטעם המחוז השני של קולורדו ב-1998, ולסנאט ב-2008. אחיינו טום יודול מניו מקסיקו נבחר גם הוא לסנאט ב-2008. בן דודו השני של מו יודול, הסנאטור הרפובליקני גורדון סמית' מאורגון, הובס בבחירות מחדש באותה שנה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מו יודול בוויקישיתוף

• מו יודול באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• מו יודול, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

מו יודול41977724Q1941315