מוקש נגד טנקים

מוקש נגד טנקים (באנגלית: Anti-tank mine) הוא סוג של מוקש אשר מיועד לפגיעה או לנטרול של כלי רכב, טנקים ורכבים קרביים משוריינים. בשונה ממוקש נגד אדם, למוקש נגד טנקים יש מטען נפץ גדול בהרבה, המופעל באמצעות מרעום שנועד לקלוט תנועה של כלי רכב. במקרים מסוימים, מוקשים נגד טנקים מופעלים מרחוק.^[1] כיום, יש כ-100 מיליון מוקשים נגד טנקים ב-70 מדינות ברחבי העולם.^[2]

היסטוריה

מלחמת העולם הראשונה

המוקש הראשון נגד טנקים הומצא במהלך מלחמת העולם הראשונה במטרה להילחם נגד טנקים שנוצרו על ידי הבריטים. מוקשים אלו היו בעלי פגז, מרגמה ומרעום. בהמשך המלחמה, הגרמנים ייצרו מוקשים נגד טנקים והצליחו לפגוע בכ-15% מהטנקים האמריקאים בקרב סן-מייל, בקרב השלישי על האן, בקרב סל ובמתקפת מז-ארגון.

בין שתי מלחמות העולם

בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 ברית המועצות החלה לעבוד על ייצור מוקשים נגד טנקים וב-1924 המדינה שחררה את המוקש הראשון שלה נגד טנקים, מוקש EZ. מוקש זה שפותח על ידי יגורוב וזלינסקי הכיל קילוגרם של חומר נפץ, מספיק בשביל להרוס טנקים פשוטים באותה התקופה. ב-1929, גרמניה ייצרה את המוקש טלרמין 29, מוקש נגד טנקים ממתכת שהכיל 4.5 ק"ג TNT. ב-1935, גרמניה ייצרה את המוקש טלרמין 35, מוקש נגד טנקים ממתכת שהכיל 5.5 ק"ג TNT. גרמניה עשתה שימוש במוקשים אלו במהלך מלחמת האזרחים בספרד.

במהלך מלחמת החורף, הפינים עשו שימוש במוקשים נגד טנקים במטרה לפגוע בטנקים של ברית המועצות. כבר עם תחילת המתקפה, נתקלו כוחות החלוץ הסובייטים בהתנגדות מהגייסות המחפים הפינים, משדות מוקשים רבים וממכשולים נגד טנקים, שעיכבו אותם באופן ניכר.

מלחמת העולם השנייה

במהלך מלחמת העולם השנייה, גרמניה הנאצית עשתה שימוש במגוון רחב של מוקשים נגד טנקים, רובם מבוססים על הטלרמן. מוקשים אלו היו מסוגלים לנטרל טנקים מלזוז ולאפשר פגיעה אווירית בהם. במהלך המלחמה, הוורמאכט החל להשתמש במוקשים נגד טנקים בעלי מרעום בצורת מקל, אשר היה ניתן לקבור מתחת לאדמה.

דרכי מניעה

פינוי של מוקשים נגד טנקים נעשים באמצעות הפצצות או בדרך ידנית. לדוגמה, כוחות ההגנה של דרום אפריקה השתמשו במפנה המוקשים Plofadder 160 AT, אשר מסוגל לפנות מוקשים באמצעות הפעלתם ללא נזק.