מהומות 1919 במצרים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הפגנות בקהיר, מרץ 1919

מהומות 1919 (בערבית: ثورة 1919) היו גל מהומות שנמשך כארבעה חודשים כנגד הפרוטקטורט של האימפריה הבריטית במצרים. המהומות נחשבות לאירוע מכונן בהתפתחות הלאומיות המצרית המודרנית ובאתוס מאבק העם המצרי לעצמאות[1]. המהומות נשאו אופי מהפכני, ומכונות עד היום בפי המצרים המהפכה המצרית (אלת'ורה אלמצריה), אף על פי שלא הייתה זו מהפכה במובן הקלאסי של החלפת שלטון.

בשונה ממהפכות אחרות בהן היה מעורב שינוי סוציו-אקונומי בחברה, לא התקיים שינוי שכזה במצרים. מטרת הלאומנים המצריים שהנהיגו את ההתקוממות האזרחית הייתה פיתוח כלכלי, עידוד היוזמה הפרטית של המצרים והשתחררות מתלות כלכלית מלאה בבריטניה. המנהיגות המהפכנית באה משכבת העילית בחברה המצרית, אך המהומות עצמן הקיפו את כל שכבות האוכלוסייה המצרית; מהפלאח המצרי בכפר הנידח, עד לתושבי הערים הגדולות; סטודנטים ותלמידי בתי הספר, קופטים ומוסלמים, גברים ואף נשים. הישגיה הפוליטיים של ההתקוממות היו מוגבלים. אמנם, המצרים קבלו עצמאות רבה יותר מהבריטים, אך לא עצמאות מלאה, והנוכחות הצבאית והמדינית הבריטית במצרים נמשכה בקנה מידה גדול גם לאחר תום המהומות.

מפלגת אל-ופד, שאך זה הוקמה, מילאה תפקיד חשוב במהומות. בעזרת תעמולה נרחבת הגיעו רעיונותיה לכפרים הנידחים ביותר והשפיעו על העם המצרי. הצלחתה מיוחסת לארגון המסועף שלה ולאישיותו של מנהיגה, סעד זע'לול. ייחוד נוסף של המהומות היה המיזוג שנוצר בין המעמד הנמוך של הפלאחים המצריים ובין האידאולוגיה הלאומנית של מפלגת אל-ופד. ההתקוממות לוותה בפרצי אלימות שלובו על ידי התעמולה של מפלגת אל-ופד. אלימות זו היוותה תקדים, שכן עד לפרוץ המהומות הפגין העם המצרי בדרך כלל סבילות. הפלאחים המצרים חיו בשיגרת חייהם הדלה ומיעטו להתערב בחיים הפוליטיים. את ההתקוממות העממית תיאר הסופר נגיב מחפוז:

היום השני התחיל מאז שעות הבוקר המוקדמות בשביתה כללית, ובה השתתפו כל בתי הספר על דגליהם, והמונים רבים של אזרחים. מצרים קמה לתחייה בדמותה של ארץ חדשה המשכימה בהמוניה אל הכיכרות, למאבק, לאחר שכלאה את זעמה זמן רב... ההפגנה צעדה באון וחלפה על פני בתיהם של נציגי מדינות הזרות, מכריזה על מחאתה בשפות שונות"

— נגיב מחפוז, בית בקהיר, עברית: סמי מיכאל, 1981, עמ' 268-267

קיימת מחלוקת בשאלה, האם המהומות הן תוצאה של תוכנית מאורגנת מראש, או שהן תוצאה של התפרצות ספונטנית מצד האוכלוסייה. חלק מההיסטוריונים גורסים שהארגונים והמפלגות המצריים נוצרו במהלך המהומות, והמנהיגים הם תוצר לוואי שלהן. אף על פי שסעד זע'לול ומנהיגים אחרים יכלו לצפות את ההסלמה, לא הייתה להם תוכנית מובנית לפרוץ המהומות ולאופי האלים שלבשה ההתקוממות.

רקע

לאחר מלחמת העולם הראשונה ונפילת האימפריה העות'מאנית, נוצרו תנאים להתגבשות התנועות הלאומיות במצרים.

רקע כלכלי

  1. השגשוג והתלות בבריטניה לפני מלחמת העולם הראשונה - הרפורמה המינהלית שהנהיגו הבריטים בחקלאות מאז שכבשו את מצרים בשנת 1882, הביאה שגשוג ללא תקדים ועושר למספר קטן של בעלי קרקעות[2][3]. גידול הכותנה במצרים היה הענף המרכזי עליו התבססה הכלכלה המצרית. אולם הרווחה הייתה זמנית; עיבוד הכותנה תחת החשש ממונופול אמריקאי על שוק הכותנה הביא למצוקה בקרב המצרים. האמרת מחירי המזון והגידול בממדי העוני היוו זרז לעליית תנועות פוליטיות.
  2. השפעת מלחמת העולם הראשונה על הכלכלה - בשנותיה הראשונות של המלחמה הפסיד ענף הכותנה המצרי יותר מעשרים מיליון לירות. לאחר הירידה במחירי הכותנה חלה עלייה חדה, מ-38$ לקנטר[4] בשנת 1916 ל-90$ לקנטר בשנת 1919[5]. כתוצאה מכך החלו בעלי הקרקעות להסב את השטחים אשר שימשו לגידול חיטה לשטחי גידול כותנה. הייתה זו הסיבה העיקרית לצניחה באספקת המזון ולעלייה במחירי מוצרי המזון.

במקביל למחסור התגברה תופעת הספסרות בסחורות ובשירותים והנטל הכבד ביותר נפל על הפלאחים, על מעמד השכירים הנמוך ועל המובטלים. הממשלה ניסתה להתגבר על המחסור בחיטה ובדלק על ידי סבסוד מחיריהם. גביית מסי הקרקע על ידי הממשלה המצרית נדחתה בנובמבר 1915 ונערכו סידורים לכך שהממשלה המצרית תרכוש כותנה בשוק החופשי בשם הממשלה הבריטית[6]. כמו כן, נאלצה כלכלת מצרים להסתגל לדרישות המלחמה; איכרים נדרשו לתת את יבוליהם ובהמותיהם לידי הצבא הבריטי ובניינים הוחרמו לצורכי הצבא. בשל המלחמה, נשכחו ענייני מנהליים והחלה שחיתות במנהל[6]. על אף שהכלכלה המצרית יצאה נשכרת מהמלחמה והיקפי מחזורי הכספים עלו, סבלו השכבות הנמוכות מתקופה רצופת קשיים. צמצום היבוא בשל המחסור בתובלה ימית, נוכחות הצבאות הזרים במצרים והירידה בהיצע החיטה ובגידולים חקלאיים אחרים שהומרו בגידול כותנה, הביאו להתפתחותה של אינפלציה[7]. מדד המחירים עלה מ-100 ב-1914 לרמה של 211 ב-1918 ול-312 ב-1920. הסובלים העיקריים ממצב זה היו הפרולטריון העירוני והעובדים השכירים[8].

רקע חברתי

  1. התנגדות מעמד העילית לכיבוש הבריטי - בריטניה ראתה במצרים גשר חיוני לאימפריה הבריטית, בעיקר לאחר המרד ההודי הגדול ב-1857. כאשר כבשה בריטניה את מצרים, התרכזה המדיניות הבריטית באבטחת קווי התחבורה במדינה. את שלטון הבריטים במצרים תיאר ההיסטוריון שארל עיסאווי: "הבריטים לא היו חבורה של תככנים מקיאווליסטים, ולא אבירים מושיעים, אלא לרוב, מנהלנים הוגנים ויעילים, שסבלו גם מחוסר חזון וגם ממגבלות, אשר הכשילו כל ניסיון של עם אחד למשול על עם אחר, ובשל התגובות שעוררו ובזבוז המשאבים שבא בעקבות תגובות אלו, הראו כי שלטון זר, יעיל ככל שיהיה, אינו תחליף נאות לשלטון עצמי"[9].
    • הכיבוש הבריטי ב-1882 הגיע כגורם שסיפק הקלה זמנית לציבור, אך בעטיו דוכאו כל התנועות הפוליטיות. המדיניות הקולוניאלית הבריטית הייתה כשרונית, מנוסה וגמישה, שכללה ויתורים אבל גם דיכוי כדי לשמר את השליטה בידיה. דוגמה לכך, היא ההישענות של הממשל הבריטי על אנשי מינהל סוריים[10] במצרים, שבאה כתוצאה מהניסיון הבריטי בהודו, שם מונו אנשי מנהל מהאריסטוקטיה המקומית, על מנת לשים מכשול בפני תנועות עממיות שהיוו איום לממשל הבריטי, אולם הניסיון נכשל. לכן שימשו במצרים הסורים הנוצרים בתפקידים מינהליים, אוכלוסייה שמצאה את דרכה למצרים בשל דיכויים בסוריה על ידי העות'מאנים, וגם כתוצאה ממשבר המשי בסוריה כתוצאה מהצפת השוק המקומי במוצרי משי זולים יותר[11].
    • האוטוריטה הבריטית התבססה על האריסטוקרטיה המצרית והמינהל הסורי. האריסטוקרטיה המצרית הורכבה משני גורמים: בעלי הקרקעות המצריים שהתעשרו, וחברי המועצה שהוקמה בשנת 1883. בשל היות המנהל מורכב ממנהלנים סוריים, החלה להתפתח בקרב האינטליגנציה המצרית, שממנה נשללו התפקידים הבכירים במינהל, התנגדות אנטי סורית ואנטי בריטית מלווה ברעיונות של לאומניות וליברליזם.
  2. פרוץ מלחמת העולם הראשונה - יום לאחר הכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה ב-5 באוגוסט 1914 פרסמה הממשלה המצרית, תחת לחץ בריטי, הצהרה על התחייבותה של בריטניה להגן על מצרים מפני אויבים ובה נאסר על המצרים לכונן קשרים כלכליים ומסחריים עם המדינות האויבות לבריטניה. כן הוטל על המצרים להגיש כל עזרה אפשרית לבריטניה. באותה עת, היו מרבית המשכילים המצרים מוטרדים יותר מענייני הכלכלה מאשר מההשלכות הפוליטיות של הצהרה זו. ההצהרה גרמה להרחבת הפער בין הממשלה המצרית ללאומנים. ב-2 בנובמבר 1914 הוכרז במצרים משטר צבאי, לפיו נשאה בריטניה בנטל להגן על מצרים, בעוד המצרים התחייבו שלא לסייע לאויבי בריטניה במלחמה. בשלב זה לא הועלו פתרונות לבעיות פוליטיות שעלולות להיווצר, כתוצאה מהשפעת המשטר הצבאי על עתידה של מצרים. בפני הבריטים עמדו שתי ברירות - האחת, לכלול את מצרים באימפריה הבריטית, השנייה לפנות את מצרים ולהכריז על עצמאותה. הוחלט על פתרון אד הוק: הכרזה על הפיכתה של מצרים לסולטנות והחלת הפרוטקטורט הבריטי עליה ב-14 בדצמבר 1914. תנאי הפרוטקטורט השפילו את הלאומנים מצד אחד והיו מעורפלים ומפיחי תקווה באשר לעתידה של מצרים מצד שני. התקווה באשר לעתידה של מצרים שניתנה כפיצוי על ההשפלות, לא נשכחה והמשיכה לפעם בלבבות המצרים לאורך כל שנות המאבק לעצמאותם.
  3. תלאות המלחמה - במהלך מלחמת העולם הראשונה הפכו הבריטים אגרסיביים יותר במאמציהם לשלוט על כל מצרים. בנוסף להכנסתם של פקידים אזרחיים רבים שניהלו את הבירוקרטיה, עם עליית חשיבותה של מצרים כבסיס לפעולה במלחמה הועברו כוחות צבא רבים ששהו בערים הגדולות. המלחמה הובילה לעלייה באינפלציה וקשיים נוספים העיקו על האוכלוסייה המקומית[12][7].
    • הגיוס בכפייה - גדוד עבודה מצרי וגדודי גמלים לתעבורה נוסדו כדי להקים מערכת של רכבות בסיני, לעזרת הבריטים במלחמה. האחראית על אספקת העובדים הייתה ממשלת מצרים. הגיוס היה בתחילה על בסיס התנדבותי, אך בשל הדרישה הגוברת לכוח אדם הוא הפך לגיוס בכפייה[12] . בקרב הפלאחים התפתחו כעס ומירמור על הגיוסים הכפויים למען מלך וצבא זרים, נגד הסולטאן העות'מאני שנתפס בעיניהם כח'ליף האסלאם.
    • המחסור במזון - המלחמה הביאה עימה עלייה במחירי מוצרי המזון הבסיסיים, בשל שתי סיבות עיקריות: המרת השטחים שנועדו לעיבוד חיטה לשטחים לעיבוד כותנה, שהביאה למחסור במוצרי מזון בסיסיים והתגברות הביקוש מצד כוחות הצבא שחנו במצרים למוצרי מזון. המצרים חשו שהם עוברים מלחמה שלא קשורה ישירות אליהם והחלה מגמה של האשמת הבריטים במצב הכלכלי ובמיוחד באינפלציה שגרמה סבל לרוב האוכלוסייה[7]. כתוצאה מכך העמיקה העוינות בין הבריטים לבין המצרים כאשר כל צד התבצר בעמדה בלתי מתפשרת.
    • בעלי אינטרסים - גורמים שסברו כי ניתן להפיק תועלת ממצב המלחמה להעלאת כוחם הפוליטי ושכנעו את המצרים להאמין שהבריטים אחראים לכל הסבל והשחיתות בעוד שבהכרזת הפרוטקטורט נמנעו הבריטים מלקחת אחריות על המינהל במצרים[12].

רקע פוליטי

סעד זע'לול, מנהיג מפלגת אל-ופד אלמצרי וממנהיגי המהומות. ב-1924 הפך לראש הממשלה הראשון לאחר קבלת העצמאות
  1. עליית הלאומנות בזמן הכיבוש הבריטי - במהלך השנים הראשונות של הכיבוש הבריטי במצרים החלה לקום בקרב מעמד העילית במדינה תנועה לאומנית, כאשר בתי הספר הצרפתיים הפרטיים שפוזרו בכל רחבי מצרים פעלו בעקיפין להגברת השפעתם של רעיונות ליברליים. על אף מעמדה, סבלה העילית במצרים מהגבלות חמורות של חופש הביטוי ומדיכוי פוליטי וכלכלי, ומנהיגיה לא יכלו להבין את המדיניות הבריטית שהותוותה בהתאם לאינטרסים הבריטיים הכלכליים והאסטרטגיים. כתוצאה מכך ראתה הלאומנות המצרית בבריטים, באריסטוקרטיה המצרית ובאינטליגנציה הסורית אויב פוטנציאלי. התפיסה החדשה של הלאומנים התבססה על האמונה, שהשגת עצמאות למצרים צריכה להיווצר מתוך העם המצרי במקום הניסיונות לשכנוע הכוחות הזרים בצידקתה של הדרישה המצרית. במהלך מלחמת העולם הראשונה, נבנתה התרבות הפוליטית של מצרים כתגובה לשני גורמים: כאשר נוצר מומנטום חדש לאקטיביזם, המאבק הלאומי חודש והתחזק. הגורם השני הוא הפגיעות החומריות כתוצאה מהמלחמה, שפגעו באוכלוסייה המצרית[12]. הפוליטיקה הפכה לכלי בידם של המצרים להגשים את שאיפותיהם. אי האהדה למעמד הפרוטקטורט וההגבלות על הפעילות הפוליטית תחת המשטר הצבאי, הלהיבו את דעת הציבור המצרי שהייתה קיימת במצרים.
  2. עלייתו של סעד זע'לול - מנהיג מפלגת אל-ופד אלמצרי העתידה לקום, סעד זע'לול, היה בנו של ראש כפר אמיד, השתתף בהפגנות בצעירותו, הפך למשפטן לאחר סיום לימודיו והיה ידוע כבעל יכולת מינהלית והתנהגות ישרה. בשנת 1906 הוא נשא לאשה את בתו של ראש הממשלה הפרו-בריטי וכך נכנס אל חוגי השלטון. הוא היה אהוד על הנציב קרומר, שכינה אותו "השליט העתידי של מצרים". בשנה שבה נישא נתמנה זע'לול לשר חינוך וב-1910 לשר המשפטים. בינואר 1914 נבחר זע'לול לכהן במועצה המחוקקת קצרת-הימים והפך למנהיג האופוזיציה לממשלה המצרית הפרו-בריטית והביע התנגדות להוספת כוח שלטוני לח'דיו, אך בתקופה שקדמה לפרוץ המהומות, לא נשא בתפקיד רשמי[12].
    • המשלחת ("אל-ופד") - ב-13 בנובמבר 1918 הגיע סעד זע'לול אל בית הנציבות הבריטית בלוויית שלושה אישים מצרים נוספים כדי להביע את מחאתם על ההשפלות שמצרים סובלת בשל מעמד הפרוטקטורט. בשיחתו עם הנציב וינגייט, דיבר סעד זע'לול על רצון המשלחת בהנהגתו להגיע לוועידת השלום בפריס ולדון שם בהענקת עצמאות למצרים. על אף שוינגייט נטה לתמוך בדרישה, סירבו הרשויות בבריטניה להכיר במשלחת כנציגת המצרים ולאפשר לה להגיע לפריס. אנשי אל-ופד הגיבו בפתיחת מסע תעמולה לשם השגת חתימות מבעלי ההשפעה מקרב בני מעמד הביניים והמעמד הגבוה במטרה להכשירם כנציגים הבלעדיים של העם המצרי. זע'לול צרף שני נציגים מקרב המפלגה הלאומית הוותיקה ונציגים מתוך הקהילה הקופטית[13]. המצרים פירשו את הכרזת הבריטים על הפרוטקטורט כסידור זמני העתיד להשתנות לאחר המלחמה בהסכם בין מצרים ובריטניה[12].
  3. הלאומנות הטריטוריאלית - בתקופה שלאחר המלחמה עלתה הלאומנות הטריטוריאלית המצרית, אשר הושפעה משלושה גורמים: הגורם הראשון היה הרקע האידאולוגי של התנועה שהנהיגה את המהפכה, מפלגת אל-ופד. מייסדי אל-ופד דגלו בלאומנות טריטוריאלית על פי רעיונותיו של אחמד לוטפי א-סייד. הגורם השני העיקרי היה תוצאות מלחמת העולם הראשונה ותבוסת האימפריה העת'מאנית שגרמה למצרים בלית ברירה לפתח תפיסה לאומנית טריטוריאלית, השונה מרעיונות הלאום הפאן-ערבי והפאן אסלאמי שהופיעו בשטחי האימפריה העות'מאנית לפני מלחמת העולם הראשונה. הגורם השלישי היה אימוץ התפיסות של שלטון העם והזכות להגדרה עצמית שנפוצו לאחר מלחמת העולם הראשונה. במסגרת זו השפיעו המהפכה ברוסיה בשנת 1917, בשל האופי המהפכני שיש ברעיונות הסוציאליזם שלה, והצהרת 14 הנקודות של וילסון, שנטעה תקווה לעצמאות הלאומים השונים בעולם שלאחר המלחמה.
  4. הממשלה המצרית - השילוב של המשטר הצבאי ומעמד הפרוטקטורט נתן בידי השלטונות הצבאיים הבריטים את כל סמכויות החקיקה והביצוע במצרים, בעוד תפקיד ממשלת מצרים היה לאפשר לבריטים לשלוט ולעשות את המוטל עליהם במסגרת המאמץ המלחמתי. לאחר המלחמה, שימש כראש הממשלה רשדי פאשה, יריבו של סעד זע'לול. אולם בעוד מפלגת אל-ופד ובראשה סעד זע'לול צוברת כוח פוליטי ורוכשת לעצמה יותר תומכים, נחלשה ממשלת מצרים וירדה ממעמדה, עד להתפטרות ראש הממשלה[13].

מפלגת אל-ופד

לקראת סוף המלחמה הייתה מפלגת אל-ופד מזוהה עם התנועה הלאומית המתעוררת במצרים, כאשר בעקבות המלחמה החלו גילויים פוליטיים של חוסר שביעות רצון. התנועה הידועה מכולן הייתה קבוצת הצעירים נאדי אלמדארס אלעליא (מועדון בתי הספר התיכוניים) שהיוותה גרעין לפעילות פוליטית. מקבוצה זו הורכב חלק הארי של אל-ופד אלמצרי ונוספו עליהם האפנדים - מעמד שהחל להתעניין בפוליטיקה ותחת השפעתו של סעד זע'לול ואל-ופד החלו לפעול בצורה מאורגנת יותר ובאמצעים מודרניים יותר. שלושת הזרמים הלאומניים המסורתיים חברו יחדיו: האריסטוקרטיה, שהביעה חוסר שביעות רצון משיתוף הפעולה עם בריטניה, ראתה באפנדים כלי שאפשר לנצל להרחבת זכויותיהם. הלאומנים המודרניים (מחזב אלאמה), פעלו לשינוי הדרגתי בסטטוס קוו תוך השגת פשרות, דבר שלא היה אפשרי תחת הפרוטקטורט, והלאומנים הקיצוניים שראו בפרוטקטורט שעבוד של מצרים.

ב-13 בנובמבר 1918 נוסדה המשלחת בראשות סעד זע'לול, שהפכה מאוחר יותר למפלגת אל-ופד אלמצרי. הם דרשו מוינגייט, הנציב העליון במצרים, אישור לצאת לועידת השלום בפריז כדי לייצג את העם המצרי בדרישתו לעצמאות. הנציב העליון וינגייט המליץ לממשלתו שתינתן למצרים הרשות להשמיע את טענותיהם בלונדון אך הקבינט לא אישר זאת, מכיוון שהכירו בממשלת מצרים בתור נציגתו הבלעדית של העם המצרי. סירוב הבריטים לדרישות הלאומנים המצרים גרם להפיכתם של המסגדים באל-אזהר וסיידה זינב בקהיר למקומות בהם נשמעו נאומי מהפכה חוצבי להבות.

סעד זע'לול הציג דרישות לעצמאות: ראשית, לכל אומות העולם יש את הזכות לחופש פוליטי. שנית, למצרים הייתה מעין עצמאות מאז ימי מוחמד עלי, וכן מצבה הגאוגרפי של מצרים, ההיסטוריה הקדומה שלה והשגשוג הנוכחי בה הם סימנים המעידים על זכותה לעצמאות. סעד זע'לול וחברי אל-ופד רצו בממשלה קונסטיטוציונית ובשמירת האינטרסים של הזרים במצרים. זע'לול הבטיח לשמור על הקפיטולציות והסכים לפיקוח זר על החוב הציבורי של מצרים. הוא היה מוכן להכיר בנוכחות בריטית באזור תעלת סואץ ושמצרים תהיה תחת פיקוח והגנה של חבר הלאומים.

רשדי פאשה, ראש הממשלה, החל לחשוש למעמדו. הבריטים דחו את בקשתו לצאת לוועידת השלום בראש משלחת, וסעד זע'לול התעלם ממנו. רשדי חיפש דרך מילוט ומצא אותה במזכר של היועץ הכלכלי הבריטי, ברוניאט. במזכר הציע היועץ הכלכלי שלטון משותף בריטי-מצרי, שבו סנאט משותף יאשר את החלטות בית המחוקקים המצרי הכפוף לו. רשדי פאשה היה מאוכזב מאד מהמזכר, ופרסם את המזכר בציבור המצרי שהגיב בזעם שבא מכל שכבות האוכלוסייה. רשדי פאשה הציע את התפטרותו.

הצבא הבריטי במצרים המשיך בשלו, כאילו המלחמה עדיין נמשכת. נמשכו הדרישות לכוח אדם ולאספקה, וההגבלות על חופש האזרח היו עדיין בתוקפן. בסוף המלחמה היו הודעות מעורפלות על נוכחות מחתרתית באלכסנדריה ופורט סעיד, והיה קיים חשש שהממשלה המצרית תאמץ דוקטרינה מהפכנית. כדי למנוע מצב של אי סדר, היה אם כך המשטר הצבאי חייב להימשך, והעם המצרי לא הבין זאת, שכן לא הבדיל בין הפסקת אש לשלום אמיתי.

ועידת השלום בפריז החלה, ובמצרים הפך השם סעד זע'לול שגור בפי כל. הסולטאן פואד הראשון ויועציו היו איטיים מכדי להבין את האיום על מעמדם כנציגי העם המצרי. סעד זע'לול הוציא מנשר שדרש עצמאות מלאה למצרים תחת אחריות מדינות אירופה. כאשר רשדי פאשה התפטר היה זע'לול נחוש בדעתו ששום מצרי אחר לא ימלא את מקומו ותכנן לערוך ביקור בארמון הסולטאן, לאיים עליו ולהכניעו. הסולטאן, אחמד פואד, שמונה על ידי הבריטים בקיץ 1917 לא יכול היה לעשות דבר אלא לעמוד מנגד כאשר אי שביעות הרצון מסביבו גוברת.

הבריטים לא יכלו לעבור על כך בשקט וגנרל ואטסון, מפקד הצבא בקהיר זימן אליו ב-7 במרץ 1919, את המצרים והזהירם להפסיק את מסע התעמולה. סעד זע'לול התעלם מכך, מכיוון שלדעתו לא הפר שום חוק, לא זמם נגד שום רשות ולא היה בכוונתו לפגוע בבריטים. ב-14 בינואר 1919, התכנסו כמה מאות תומכי אל-ופד בארמון חמאד אלבאסיל. סעד זע'לול נאם וניתח את יחסי מצרים עם "האורחים הזרים", הכנס החשוב דווח בעיתונות בצורה מוחצנת, במתכוון. בתגובה, הגלו הבריטים ב-8 במרץ את סעד זע'לול ושלושה חברי מפלגה נוספים למלטה[12].

מהומות 1919

דגל המהפכה של מצרים, 1919

על פי חלק מההיסטוריונים, פרצו מהומות 1919 באופן ספונטני, כאשר התעמולה, הארגונים והמנהיגים התגבשו במהלכן. ההתפרצות הייתה בלתי מתואמת ואת המהומות החלו סטודנטים מבית הספר למשפטים, אליהם הצטרפו פקידי ממשל ומאוחר יותר בעלי מקצועות אחרים, עד שהקיפו המהומות את האוכלוסייה כולה[12]. מנהיגה הבולט של המהומות, סעד זע'לול, זכור עד היום כגיבור לאומי בהיסטוריה המצרית המודרנית, כאשר הלהט שלו להשגת העצמאות המצרית הביאה לתמיכה והשתתפות גורפת של ההמונים במסע התעמולה הלאומי תוך שילוב אקטיביזם לוחמני כנגד הכיבוש הבריטי[12].

תחילת המהומות

השלב הראשון במהומות החל ביום שלאחר הגליית סעד זע'לול. על רקע ידיעות סותרות בשל הצנזורה הבריטית, ידעו על כך בתחילה רק חברי אל-ופד. למחרת כבר שמעו על כך סטודנטים מבית הספר למשפטים, והם החלו בשביתה על דעת עצמם. הסטודנטים ארגנו תהלוכה שתעבור בבית אלאמה, משכנו של זע'לול, כדי להשיג את אישורם של חברי אל-ופד לפעולתם ופגשו שם בעבד אלעזיז פהמי, חבר המשלחת שביקש שלא יפעילו אלימות ויניחו לחברי אל-ופד לפעול בצורה שקולה. המפגינים נתקלו בדיכוי בריטי חמור, אך עוצמת המהומות גברה. ב-10 במרץ 1919, כללה השביתה את כל ציבור הסטודנטים. למחרת הצטרפו לשביתה בעלי מוניות, חשמליות ואוטובוסים והושבתו העסקים במשרדי הממשלה ובאולמות בתי המשפט בקהיר. בתגובה בוצעו מעצרים והיה שימוש באש מצד הרשויות הצבאיות. השביתה התרחבה וכללה פקידי ממשל, עורכי דין ואזרחים, פועלים ופלאחים. ב-16 במרץ הצטרפו אף נשים להפגנות, משאיות ניזוקו ונותקו קווי טלפון. בערי הפרובינציה, שהצטרפו להפגנות מאמצע מרץ, הוקמו מועצות אוטונומיות וקהיר נותקה מהאזורים הכפריים. הפלאחים שהתקוממו באזורים הכפריים תרמו להרס ולרציחות. הדרך הראשית נחסמה, תחנות רכבת וגשרים נהרסו, מחסני אספקה צבאיים נשרפו ואירופאים נרצחו בדם קר.

השלב הראשון של המהומות התאפיין בהפגנות ופעולות טרור שנעשו על ידי סטודנטים שהתארגנו תוך כדי מאבק ללג'נת אלטלבאת אלתנפיד'יה. הם השתייכו לנאדי אלמדארס אלעליא והשקפתם ייצגה את פירושם של הצעירים לשאלה המצרית. חסן יאסין, מנהיג הארגון, משך אליו צעירים נוספים והם הרכיבו את הזרוע הצבאית של מפלגת אל-ופד. אנשי הזרוע היוו את המארגנים הבכירים של הפעולות בשלב הראשון. עד קיץ 1919 נהרגו במהומות כ-800 מצרים, 31 זרים אירופאים ו-29 חיילים בריטים[14].

השלב השני במהומות

בתגובה, מינו השלטונות הבריטיים בלונדון את גנרל אדמונד אלנבי במקום סר רג'ינלד וינגייט, אשר ניסה לגרום לפילוג בקרב ההנהגה הלאומית המצרית. הוא שחרר את סעד זע'לול וחבריו שהוגלו למלטה. בשל הצהרתו של הלורד קרזון, שר החוץ בממשלת בריטניה, על המשך השליטה הבריטית במצרים, החלה שביתת עובדי הממשלה ב-2 באפריל אשר נמשכה שלושה ימים. ב-7 באפריל, ננטשו שנית כל משרדי הממשלה כאות שמחה על שחרור המנהיגים מהגלות. המשלחת מטעם מפלגת אל-ופד הורשתה לצאת לפריז ובד בבד הוגבר הלחץ בתוך מצרים ומספר שביתות המחאה הוכפל. במקביל הוקמה משטרה לאומית שתפקידה היה לשמור על הסדר ולהוציא לפועל את הוראות הוועדה המרכזית (אללג'נה אלמרכזיה) שהקימו ראשי המחאה.

מלבד הוועדה המרכזית, היו גם ועדות מנהליות, שהחלו את פעולתן במקום ועדות שהפסיקו את פעילותן בשל מעצרי חבריהן. הוועדה המרכזית החלה במשא ומתן עם ממשלתו של רשדי פאשה כדי להביא להסכמתה על שביתה כלל ארצית למען הכרה במנדט של המשלחת לפריז. מטרתה השנייה של הוועדה הייתה חיסול מעמד הפרוטקטורט ומטרתה השלישית החלפת הממשל הבריטי בממשל מצרי. השביתות נמשכו מספר שבועות, והגנרל אלנבי פיטר את כל השובתים מקרב פקידי הממשל ולאחר שאיים בהוצאה להורג של המסיתים לשביתה, נשברה שביתת הפקידים הממשלתיים והם חזרו לעבודתם. עתה עמדו הסטודנטים ואנשי המקצוע בראש הנהגת המהומות. בשל ההצהרה שסיימה את שביתת פקידי הממשל וחיזקה את מעמד הפרוטקטורט, התפטר ראש הממשלה.

לחברי המשלחת בפריז נודע, שהנשיא וילסון הכיר במעמד הפרוטקטורט הבריטי במצרים. פעולות המשלחת בפריז התבססו משום כך על גיוס תמיכה בקרב דעת הקהל באירופה, באמצעות עיתונים, מגזינים וחוגים פוליטיים. ב-28 באפריל, התקיים דיון בוועידה על השאלה המצרית. טיעונם של המצרים היה שאם השתתפות במלחמה מהווה תנאי מחייב המעניק לגיטימציה לאומות להרים את קולן בוועידה הרי שתנאי זה כולל גם את מצרים. אך למצרים נכונה אכזבה מכיוון שגם דוקטרינות וילסון וגם התעמולה כנגד הבריטים לא יכלו להביא להחלטת הוועידה על חיסול הפרוטקטורט במצרים. כישלון זה סימן את סוף השלב השני במהומות וזירת הפעילות עברה מעתה לקהיר[12].

מפלגה אל-ופד

משלחת אל-ופד גדלה והתרחבה והפכה למפלגה. מטרתה הייתה לא רק לייצג את העם המצרי, אלא גם להנהיגו. הרכב המפלגה השתנה מיד לאחר היווצרותה ומעולם לא היה קבוע, זאת בשל המעצרים והמחלוקות שנתגלעו בין חברי אל-ופד וסעד זע'לול לגבי אופן המאבק בבריטים. מוחמד סעיד נעשה ראש ממשלת מצרים והרכיב ממשלה. במאי 1919 מונתה ועדת מילנר הבריטית ל"בדיקת האפשרות למתן מוסדות לממשל עצמי למצרים, תוך שמירה על מעמד הפרוטקטורט והאינטרסים הבריטיים". בבואה למצרים בדצמבר הוחרמה הוועדה על ידי הלאומנים המצרים. בינתיים דרשו הבריטים ממחמוד סלימאן ואבראהים סעיד, מהנהגת הוועדה המרכזית שהוקמה לצורך ארגון המהומות והשתייכה למפלגת אל-ופד, לעזוב את מצרים וכן הושעה מזכיר הוועדה, עבד אלרחמן פהמי. חבריה המושעים של המועצה המחוקקת המצרית מחו ואליהם הצטרפו המועצות האזוריות בפרובינציות שהוקמו במהלך המהומות. משנתחדשו ההפגנות התפטר ראש הממשלה החדש מחמד סעיד וממשלה חדשה לא יכלה לפעול. בתגובה לקריאתה של הוועדה המרכזית למצרים הוטל חרם כללי על ועדת מילנר, אשר נמשך עד לעזיבת המשלחת לבריטניה במרץ 1920. שלב זה של המהומות התאפיין בהשתתפות כל מגזרי האוכלוסייה המצרית, ביניהם הכמרים הקופטים, והנשים המוסלמיות הפכו לסמל המהומות.

לאחר שעזבה ועדת מילנר את מצרים החלו הבריטים להתוות גישה חדשה. מילנר הכיר בכך שנחוצה גישה ישירה יותר ושעתידה של מצרים צריך לכלול משא ומתן עם מפלגת אל-ופד, ושיחות אישיות בינו לבין זע'לול החלו ב-7 ביוני ונמשכו במהלך קיץ 1920 בלונדון. כתוצאה ממה שכונה בשם "הסכם מילנר-זע'לול", הכריזה הממשלה הבריטית בפברואר 1921 על הסכמה לביטול הפרוטקטורט כבסיס למשא ומתן להסכם עם המצרים.

ב-4 באפריל 1921 שב זע'לול למצרים, שם זכה לקבלת פנים חסרת תקדים שהצביעה על התמיכה המכרעת לה זכה בקרב המצרים. אך אלנבי היה נחוש לשבור את כוחו הפוליטי של זע'לול וליצור קבוצה פרו-בריטית איתה תוכל בריטניה לדון בהענקת עצמאות בתנאים נוחים יותר. ב-23 בדצמבר הוגלה זע'לול בשנית לסיישל דרך עדן[12]. הגלייתו לוותה בהפגנות, התנגשויות אלימות עם המשטרה ושביתות סטודנטים ופקידי ממשל שהשפיעו על קהיר, אלכסנדריה, פורט סעיד וסואץ, וכן על ערים קטנות יותר בפרובינציה.

תוצאות המאבק והשלכותיו

לאחר שלוש שנים של משא ומתן ללא תוצאות הגיעו הבריטים בחוסר רצון להכרה כי הסכם שרק ישמור על הסטטוס קוו אינו בר-השגה. לכן, הכריזה בריטניה ב-28 בפברואר 1922 באופן חד-צדדי על ביטול הפרוטקטורט והענקת עצמאות למצרים. ארבעה נושאים "נותרו לשיקול דעתה של בריטניה" עד שהסכמים הנוגעים להם ייחתמו רק לאחר משא ומתן:

  • ביטחון נתיבי התקשורת של בריטניה במצרים ובכללם תעלת סואץ
  • הגנה על מצרים מפני השפעה ישירה או עקיפה של אויב חיצוני
  • שמירה על האינטרסים הזרים במצרים
  • הגנה על המיעוטים
  • שמירתה של סודאן תחת שלטון בריטי

מצריים הוכרזה כמלוכה חוקתית, הסולטאן אחמד פואד הפך למלך פואד הראשון ובנו, פארוק, נבחר כיורשו. ב-19 באפריל 1922 אושרה חוקה חדשה ובהמשך החודש הוכרז על בחירות לפרלמנט בן שני בתים. הבחירת שנערכו לבסוף ב-12 בינואר 1924 הסתיימו בניצחון מפלגת הופד בראשות סעד זע'לול אשר זכתה להקים את ממשלתה העצמאית הראשונה של מצרים. עיקר הכוח הפוליטי נותר בידי המלך, אשר היה בעל זכות וטו על חוקים חדשים ויכולת למנות בעצמו חלק מחברי הפרלמנט.

מחאה שהחלה כהצעה פוליטית שקטה, שהונהגה בתחילה בידי מצרים בני המעמד הגבוה אשר הושפעו מנאומיו של נשיא ארצות הברית לגבי ההגנה על זכות הגדרתם העצמית של עמים, הפכה למהומות בעלות אופי מהפכני בהן השתתפו המוני העם. באופן אירוני, לא הייתה כוונתם של מייסדי אל-ופד לעמוד בראש מהפכה פוליטית או להאיץ שינויים סוציאליים נרחבים, אלא להפעיל לחץ מתוכנן באמצעות מצרים בתפקידים בכירים במנגנון השלטוני ולשכנע את הבריטים לוותר בהדרגה על חלק מכוחם. במקום זאת, המצב שנוצר בשטח עם תחילת המהומות הביא את האוכלוסייה למחאה קיצונית יותר מכפי שהמפלגה עצמה תכננה. בדומה למדינות אחרות תחת שלטון קולוניאלי לאחר מלחמת העולם הראשונה, מצאו המצרים כי רצונם להגדרה עצמית בינלאומית סיפקה בסיס ואף העצימה את המחאה.

המהומות לא גרמו לפינוי הבריטים ממצרים, אך הכניסו למודעות פוליטית אוכלוסייה שגילתה מחדש את גאוותה הלאומית ורכשה מידה של כוח בזירה הלאומית. כוח זה הביא את אלנבי והממשלה הבריטית להכיר בסעד זע'לול ומפלגתו ולא בממשלת מצרים הרשמית כגוף המייצג איתו יש לשאת ולתת על עתיד מצרים[12].

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Elgood Percival, George. The Tranzit of Egypt. E. Arnold, 1928, London
  • Gershoni, Israel and Jankowski, P. James. Egypt Islam and the Arabs: The Search for Egyptian Nationhood. New York University Press, 1987
  • Landau, M. Jacob. Parliaments and Parties in Egypt. 1953, Tel Aviv
  • Quraishi, Masood Zaheer. Liberal Nationalism In Egypt: Rise and Fall of The Wafd Party. 1967, Allabahad
  • Marlow, Jhon. A History of Modern Egypt and Anglo Egyptian Relations 1800-1953. Praeger, 1954, New York
  • Berque, Jacques. Egypt Imperialism and Revolution. Praeger, 1972, London
  • Botman, Selma. Egypt from Independence to Revolution 1919-1952. Syracuse University Press, 1991. מסת"ב 0815625316
  • Hourani, Albert Habib. Khoury, Philip Shukry. Wilson, Mary Christina. The Modern Middle East: a reader. University of California Press, 1993. מסת"ב 0520082419
  • Roberts, Andrew D. Fage, John Donnelly. Oliver, Roland Anthony. The Cambridge history of Africa, כרך 8.Cambridge University Press, 1984. מסת"ב 0521225051

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מהומות 1919 במצרים בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בימינו, מצרים: האחות הבכירה, האוניברסיטה הפתוחה, 2003, עמ' 29
  2. ^ Roberts, עמודים 751-752
  3. ^ וטיקיוטיס, פ.ג., תולדותיה של מצרים ממחמד עלי עד סאדאת, (פרינסטון, 1991)
  4. ^ כ-45.02 קילוגרם
  5. ^ Badrrawi, Malak. Political Violence in Egypt 1910-1925. Routledge, 2000, Surrey. מסת"ב 0700712313
  6. ^ 6.0 6.1 Berque, Jacques, Egypt Imperialism & Revolution. London, 1972.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 Hourani, עמודים 396-397
  8. ^ שארל עיסאווי, מצרים במהפכה, עיינות - הוצאה לאור, 1966, עמ' 29-30
  9. ^ Quraishi, Masood Zaheer, Liberal Nationalism In Egypt: Rise and Fall of The Wafd Party. Allabahad, 1967, עמוד 13
  10. ^ הכוונה למהגרים מהלבאנט, שנכלל בתחום המדינות המודרניות של סוריה, לבנון, ישראל וירדן, על פי Lanver Mak
  11. ^ Mak, Lanver. The British in Egypt: Community, Crime and Crises 1882-1922. I.B.Tauris, 2012. מסת"ב 1848857098. עמודים 23-24
  12. ^ 12.00 12.01 12.02 12.03 12.04 12.05 12.06 12.07 12.08 12.09 12.10 12.11 בוטמן, עמ' 25-30.
  13. ^ 13.0 13.1 Hourani, עמוד 400
  14. ^ על פי Helen Chapin Metz
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24511975מהומות 1919 במצרים

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מהומות_1919_במצרים&oldid=745322"