מבצע מקרה אדום
| קובץ:4June-12June1940-Fall Rot.jpg | ||
| תאריכים | 5 ביוני 1940 – 25 ביוני 1940 (3 שבועות) | |
|---|---|---|
| קרב לפני | פינוי דנקירק | |
| קרב אחרי | הפלישה האיטלקית לצרפת | |
|
| ||
מבצע מקרה אדום (בגרמנית: Fall Rot) היה התוכנית לשלב השני בכיבוש צרפת על ידי הצבא הגרמני והחל ב-5 ביוני 1940. הדבר התאפשר בזכות הצלחתו של מבצע מקרה צהוב, הפלישה למדינות בנלוקס וצפון צרפת במהלך המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה וניתוק צבאות בעלות הברית בצפון על חוף התעלה. כוחות עוצמתיים היו אמורים להתקדם גם לצרפת. [1]
המבצע כלל שתי פעולות משנה, מתקפה ראשונית במערב החלה ב-5 ביוני, מעל נהר סום בכיוון נהר הסן והמתקפה העיקרית של קבוצת ארמיות A החלה ב-9 ביוני במרכז מעבר לנהר אן.[1]
רקע כללי
בסוף מאי 1940 נשלחו צבאות צרפת המאובזרים בצורה הטובה ביותר צפונה ואבדו במהלך מבצע מקרה צהוב והפינוי מדנקירק, שעלה לבעלות הברית ב-61 דיוויזיות. ווייגאן עמד בפני האפשרות להגן על 965 קילומטרים (600 מיל) שנמתחו מסדאן, לאורך נהרות האן והסום עד אבוויל על תעלת למאנש, עם 64 דיוויזיות צרפתיות, הדיוויזיה הבריטית ה-51 (היילנד) וכמה דיוויזיות בריטיות שנשלחו לנמלים צרפתיים דרומית לסום כדי ליצור את "BEF השני" והיו התרומה הבריטית היחידה. לווייגאן חסרו עתודות כדי למנוע פריצת דרך על ידי הצבא הגרמני, שכלל 142 דיוויזיות, והלופטוואפה שהחזיק בעליונות אווירית, למעט מעל תעלת למאנש. [2]
בין שישה לעשרה מיליון פליטים אזרחיים ברחו מהלחימה וגדשו את הכבישים, במה שנודע בשם L'Éxode (יציאת מצרים) ומספר מעט סידורים נעשו לקבלתם. אוכלוסיית שארטר פחתה מ-23,000 ל-800 ואוכלוסיית ליל מ-200,000 ל-20,000, בעוד ערים בדרום כמו פו ובורדו צמחו במהירות. [3]
הקדמה
קרב אבוויל
קרב אבוויל התרחש בין 28 במאי ל-4 ביוני 1940 ליד אבוויל במהלך קרב צרפת מלחמת העולם השנייה. בזמן שמבצע דינמו, פינוי דנקירק, היה בעיצומו, ניסה הגנרל מקסים וייגאן לנצל את השתתפותם של כוחות גרמנים כדי לתקוף צפונה מעל הסום ולהציל את כוחות בעלות הברית הלכודים בכיס דנקירק. ההתקפה של בעלות הברית בוצעה על ידי הדיוויזיות המשוריינות הצרפתיות ה-2 וה-4 והדיוויזיה המשוריינת הבריטית הראשונה. התקפות בעלות הברית הקטינו את גודל ראש הגשר הגרמני בכ-50 אחוז. [4]
קו וייגאן
צבאות צרפת שוב פעלו באזור קווי האספקה והתקשורת שלהם והיה להם גישה קלה יותר למרכזי תיקונים, למאגרי אספקה ולחנויות. כ-112,000 חיילים צרפתים שפונו הוחזרו מחדש דרך נמלי נורמנדי ונמלי ברטאן. מה שהיווה תחליף כלשהו לדיוויזיות האבודות בפלנדריה. הצרפתים הצליחו גם להציל סכום משמעותי מהכוחות המשוריינים שלהם והקימו מחדש את דיוויזיות השריון ה-1 וה-2; ואילו לדיוויזיית השריון ה-4 נשלחו תחלופות במקום הכוחות שהיא איבדה; המורל עלה והיה גבוה מאוד בסוף מאי 1940. [5]
המורל השתפר מכיוון שרוב החיילים הצרפתים ידעו על הצלחה גרמנית רק באמצעות שמועות; הקצינים הצרפתים ששרדו צברו ניסיון טקטי נגד יחידות ניידות גרמניות והגבירו את האמון בכלי הנשק שלהם, אחרי שראו את התותחנים שלהם והטנקים מתפקדים טוב יותר בקרב מאשר השריון הגרמני. לטנקים הצרפתים היו שריון כבד יותר ותותחים גדולים יותר. [6] בין ה-23 ל-28 במאי, הצליחו הצרפתים להקים מחדש את הארמיות השביעית והעשירית. וייגאן החליט על טקטיקות של קיפוד, בהגנה לעומק, כדי לגרום להתשה מקסימלית ליחידות הגרמניות. הוא העסיק יחידות בעיירות ובכפרים קטנים שהיו מוכנים להגנה על כל מקום. מאחוריהן, היו דיוויזיות הרגלים, המשוריינות והממוכנות מוכנות להתקפה נגדית ולהקל על היחידות המוקפות, שהצטוו להחזיק מעמד בכל מחיר. [7]
הקרב
קבוצת ארמיות B תקפה את שני צדי פריז; ב-47 הדיוויזיות שלה נכללו רוב היחידות הניידות. [2] לאחר 48 שעות, הגרמנים לא פרצו את ההגנה הצרפתית. [8] על האן, הקורפוס הממונע ה-16 (הגנרל אריך הפנר) כלל למעלה מאלף כלי רכב משוריינים (AFVs) בשתי דיוויזיות פאנצר ודיוויזיה ממונעת עימם לחם נגד הצרפתים. התקיפה הייתה גסה והפנר איבד 80 מתוך 500 כלי רכב משוריינים בהתקפה הראשונה. הארמייה הרביעית הגרמנית כבשה את ראשי הגשרים מעל הסום אך הגרמנים נאבקו להתגבר על האן כשההגנה הצרפתית לעומק סיכלה את המעבר. באמיין גורשו הגרמנים שוב ושוב על ידי ריכוזי ארטילריה צרפתיים עוצמתיים, ושיפור ניכר חל בטקטיקות הצרפתיות. [9]
הצבא הגרמני הסתמך על הלופטוואפה כדי לשתק את הארטילריה הצרפתית, תוך שחיל הרגלים הגרמני זינק קדימה, אולם הוא הצליח לתפוס מעברים רק ביום השלישי. [9] חיל האוויר הצרפתי ניסה להפציץ אותם אך נכשל. מקורות גרמנים הכירו כי הקרב היה "קשה ויקר בחיי לוחמים, והאויב התנגד בצורה קשה, במיוחד ביערות ובחורשות והמשיכו במאבק כאשר כוחותינו דחקו מעבר לנקודת ההתנגדות". [10] דרומית לאבוויל, נשברה חזית הארמייה העשירית (הגנרל רובר אלטמאייר) והחזית שלו נאלצה לסגת לרואן ובדרומה מעל נהר הסן. דיוויזיית הפאנצר ה-7 פנתה מערבה מעל נהר הסן דרך נורמנדי וכבשה את נמל שרבור ב-18 ביוני, ואילצה את כניעתה של חלק גדול מהדיוויזיה ה-51 (היילנד) ב-12 ביוני. [11] כוחות החוד הגרמנים היו פרוסים יתר על המידה ופגיעים למתקפות נגד, אך הלופטוואפה שלל מהצרפתים את יכולת הריכוז, והחשש מתקיפה אווירית הביא לשלילת השימוש בכוחות השריון שלהם על ידי וייגאן. [12]
ב-10 ביוני הכריזה ממשלת צרפת על פריז כעיר פתוחה. [13] הארמייה ה-18 הגרמנית התקדמה לעבר פריז נגד התנגדות צרפתית נחושה אך הקו נפרץ בכמה מקומות. וייגאן טען שלא ייקח הרבה זמן עד שהצבא הצרפתי יתפורר. ב-13 ביוני השתתף צ'רצ'יל בישיבה של מועצת המלחמה העליונה האנגלו-צרפתית בטור. הוא הציע איחוד פרנקו-בריטי, אך הצרפתים דחו זאת. [14] ב-14 ביוני נפלה פריז והפריזאים שלא הצליחו להימלט מהעיר גילו כי ברוב המקרים הגרמנים היו בעלי אופי נוח ביותר. [11] [15]
העליונות האווירית שקבע הלופטוואפה הפכה לעליונות אווירית מוחלטת, כאשר חיל האוויר הצרפתי עמד על סף קריסה. [16] הצרפתים רק החלו לייצר את רוב המפציצים; בין ה-5 ל-9 ביוני במהלך מבצע פאולה, התבצעו מעל 1,815 גיחות, 518 מתוכם נערכו על ידי מפציצים. מספר הגיחות שהתבצע ירד ככל שלא ניתן היה להחליף את האבדות. ה-RAF ניסה להסיט את תשומת ליבו של הלופטוואפה עם 660 גיחות שנערכו נגד יעדים באזור דנקירק אך איבדו מטוסים רבים; ב-21 ביוני, 37 בריסטול בלנהיים הושמדו. לאחר 9 ביוני, כמעט ולא התקיימה ההתנגדות האווירית הצרפתית וכמה מטוסים ששרדו נסוגו לצפון אפריקה הצרפתית. התקפות הלופטוואפה התרכזו בתמיכה ישירה ועקיפה של הצבא. הלופטוואפה תקף קווי התנגדות שקרסו אז במהירות תחת מתקפת שריון. [17]
קו מאז'ינו
קבוצת ארמיות C במזרח אמורה הייתה לסייע לקבוצת ארמיות A להקיף וללכוד את הכוחות הצרפתים בקו מאז'ינו. מטרת המבצע הייתה ללכוד את אזור מץ, עם ביצוריה, למנוע מתקפת נגד צרפתית מאלזס כנגד הקו הגרמני בסומא. הקורפוס הממונע ה-19 (הגנרל היינץ גודריאן) היה אמור להתקדם לגבול צרפת עם שווייץ וללכוד את הכוחות הצרפתים בהרי הווז' ואילו הקורפוס הממונע ה-14 תקף את קו מז'ינו ממערב, אל עורפו הפגיע בכדי לכבוש את הערים ורדן, טול ומץ. הצרפתים העבירו את קבוצת הארמיות השנייה מאלזס ולורן לקו ווייגאן שבסומא, והותירו רק כוחות קטנים ששמרו על קו מז'ינו. לאחר שקבוצת ארמיות B החלה במתקפה נגד פריז ונורמנדי, קבוצת ארמיות A החלה את התקדמותה לעבר האזור העורפי של קו מז'ינו. ב-15 ביוני השיקה קבוצת ארמיות C את מבצע טייגר, תקיפה חזיתית מאזור הריין לצרפת. [18]
הניסיונות הגרמניים להבקיע את קו מז'ינו לפני טייגר נכשלו. תקיפה אחת נמשכה שמונה שעות בקצה הצפוני של הקו, ועלתה לגרמנים 46 הרוגים ו-251 פצועים לעומת שני צרפתים שנהרגו ב-Ouvrage Ferme Chappy (מקלט חוות צ'פלי) ואחד ב-Ouvrage Fermont. ב-15 ביוני נערכו הכוחות הצרפתיים האחרונים החזקים, כולל הארמייה הרביעית, לקראת עזיבת הגרמנים; רק כוח שלד החזיק את הקו. הגרמנים עלו בהרבה על הצרפתים והפעילו את הקורפוס ה-1 שכלל שבע דיוויזיות ו-1,000 תותחים, למרות שרובם היו מתקופת מלחמת העולם הראשונה ולא הצליחו לחדור את השריון העבה של המצודות. רק תותחי הנ"מ 88 מ"מ היו יעילים ורק 16 הוקצו למבצע; תותחי 150 mm ושמונה סוללות רכבת הועסקו גם הם, בנוסף לקורפוס האוויר ה-5 של הלופטוואפה . [19]
הקרב היה קשה והושגה התקדמות איטית נגד התנגדות צרפתית חזקה, אך המבצרים הובסו בזה אחר זה. Ouvrage Schoenenbourg ירה 15,802 פגזי 75 מ"מ לעבר החי"ר הגרמני. המבצר ספג את ההפגזה החזקה ביותר מכל העמדות הצרפתיות, אך השריון שלו הגן עליו מפני נזק קטלני. באותו יום בו החל מבצע טייגר, החל גם מבצע דב קטן. חמש דיוויזיות תקיפה של הקורפוס ה-7 חצה את הריין לאזור קולמר במטרה להתקדם להרי הווז'. היו בו 400 כלי ארטילריה כולל ארטילריה כבדה ומרגמות. הדיוויזיות ה-104 וה-105 הצרפתיות נסוגו חזרה להרי הווז' ב-17 ביוני. באותו יום, הקורפוס הממונע ה-19 הגיע לגבול שווייץ והמגינים בקו מז'ינו נותקו מצרפת. מרבית היחידות נכנעו ב-25 ביוני והגרמנים טענו כי לקחו 500,000 שבויים. כמה מבצרים עיקריים המשיכו במאבק, למרות פניות לכניעה. המבצר האחרון לא נכנע עד ה-10 ביולי וגם אז רק תחת מחאה ואחרי בקשת הגנרל ז'וזף ז'ורז'. מתוך 58 הביצורים הגדולים בקו מז'ינו, עשרה נלכדו על ידי הצבא הגרמני. [20]
לאחר מכן
פינוי BEF שני
פינוי ה-BEF השני התרחש במהלך מבצע אריאל בין התאריכים 15-25 ביוני. הלופטוואפה, עם שליטה מוחלטת על שמי צרפת, היה נחוש למנוע פינוי גדול יותר של בעלות הברית לאחר פינוי דנקירק. קורפוס האוויר ה-1 הוקצה לגזרות נורמנדי וברטאן. ב-9 ו-10 ביוני נמל שרבור הופצץ ב-15 טון של פצצות גרמניות, בעוד לה האבר הותקף 10 פעמים, והוטבעו בו 2949 טונות של ספונה שהבריחה את כוחות בעלות הברית. ב-17 ביוני, מטוסי יונקרס Ju 88 (בעיקר מ-Kampfgeschwader 30) הטביעו את האונייה לנקסטריה מחוץ לסן נאזר, והרגו כ-4,000 אנשי בעלות הברית (כמעט הכפילו את ההרוגים בקרב הכוחות הבריטים בקרב על צרפת), ובכל זאת הלופטוואפה לא הצליח למנוע את פינוים של כ-190,000–200,000 אנשי בעלות הברית. [21]
שביתת נשק
מיואש מהתגובה העוינת בקבינט להצעה בריטית לאיחוד פרנקו-בריטי, ובשל אמונתו כי שריו אינם תומכים בו עוד, התפטר ראש הממשלה פול ריינו ב-16 ביוני. אחריו והוחלף על ידי המרשל אנרי פיליפ פטן, שמסר הודעה ברדיו לעם הצרפתי, בה הודיע על כוונתו לבקש שביתת נשק עם גרמניה. כאשר קיבל היטלר הודעה מהממשל הצרפתי כי הם מעוניינים לנהל משא ומתן על שביתת נשק, הוא בחר את יער קומפיין, אתר שביתת הנשק מ-1918, כמקום האירוע. [22] ב-21 ביוני 1940 ביקר היטלר במקום כדי להתחיל במשא ומתן, שהתקיים בקרון הרכבת בו נחתם הסכם שביתת הנשק ב-1918. [23] לאחר שהאזין למילות הקדמה, היטלר עזב את הקרון במחוות זלזול מחושבת בפני הצירים הצרפתים והמשא ומתן הועבר לווילהלם קייטל, הרמטכ"ל של הפיקוד העליון של הוורמאכט (OKW). שביתת הנשק נחתמה למחרת בשעה 6:36 אחר הצהריים (זמן צרפת), בין הגנרל קייטל מטעם גרמניה והגנרל שארל הונציגר מטעם צרפת ונכנס לתוקף בשעה 12:35 בבוקר ב-25 ביוני, לאחר חתימת שביתת הנשק הפרנקו-איטלקית, בשעה 6:35 בערב ב-24 ביוני, ליד רומא. [24]
איטליה
איטליה הכריזה מלחמה על צרפת ובריטניה בערב ה-10 ביוני, שנכנסה לתוקף מעט לאחר חצות. שני הצדדים החליפו תקיפות אוויריות ביום הראשון למלחמה אך קרבות מעטים התרחשו בחזית האלפינית, מכיוון שגם צרפת וגם איטליה נקטו אסטרטגיה הגנתית. נערכו קצת התכתשויות בין סיורים למבצרים הצרפתיים של Ligne Alpine אשר החליפו אש עם עמיתיהם האיטלקיים Vallo Alpino.
ב-17 ביוני הודיעה צרפת כי תבקש שביתת נשק עם גרמניה וב-21 ביוני, עם שביתת נשק פרנקו-גרמנית שעומדת להיחתם, האיטלקים פתחו במתקפה כללית לאורך כל החזית האלפינית, כשהמתקפה העיקרית נערכה בגזרה הצפונית. והתקדמות משנית לאורך החוף. [24] המתקפה התנהלה על ידי 32 דיוויזיות איטלקיות וחדרה כמה קילומטרים לשטח צרפת, נגד צבא האלפים (הגנרל רנה אולרי) שהחזיקה את הגבול עם שלוש דיוויזיות. עיירת החוף מנטון נכבשה אך בקוט ד'אזור הפלישה נבלמה על ידי הארגון הלאומי הצרפתי ושבעה לוחמים. [25] בערב ה-24 ביוני נחתמה ברומא שביתת נשק פרנקו-איטלקית ונכנסה לתוקף באותה עת עם שביתת הנשק השנייה בקומפיין עם גרמניה (22 ביוני), קצת אחרי חצות ב-25 ביוני. [24]
ראו גם
הערות שוליים
29110418מבצע מקרה אדום
- ^ 1.0 1.1 Frieser 2005, p. 315.
- ^ 2.0 2.1 Healy 2008, p. 84.
- ^ Jackson 2001, pp. 119–120.
- ^ Ellis 2004, pp. 259–271.
- ^ Alexander 2007, pp. 225–226.
- ^ Alexander 2007, p. 227.
- ^ Alexander 2007, pp. 231, 238.
- ^ Alexander 2007, p. 248.
- ^ 9.0 9.1 Alexander 2007, p. 249.
- ^ Alexander 2007, p. 250.
- ^ 11.0 11.1 Healy 2008, p. 85.
- ^ Alexander 2007, p. 240.
- ^ Shirer 1990, p. 738.
- ^ Maier et al. 1991, pp. 300–301.
- ^ Shirer 1941.
- ^ Hooton 2008, p. 86.
- ^ Hooton 2008, pp. 84–85.
- ^ Romanych & Rupp 2010, p. 52.
- ^ Romanych & Rupp 2010, p. 56.
- ^ Romanych & Rupp 2010, pp. 90–91.
- ^ Hooton 2008, p. 88.
- ^ Evans 2000, p. 156.
- ^ Dear & Foot 2001, p. 326.
- ^ 24.0 24.1 24.2 Frieser 2005, p. 317.
- ^ Horne 1982, p. 631.