לחצנית (מעוז)
מעוז "לחצנית" היה מוצב מחלקתי של צה"ל בקו בר-לב. המעוז שכן בגזרה הצפונית של תעלת סואץ, כ-17 קילומטר מדרום לפורט סעיד וכ-24 קילומטר מצפון לקנטרה. תשעה קילומטרים מצפון לו שכן מעוז אורקל וששה קילומטרים מדרום לו שכן מעוז דרורה. תפקידו ההגנתי היה, כמו שאר המעוזים בקו בר לב, לתצפת על פעולות המצרים ולמנוע התקפות ממערב. המוצב נבנה על גבי שרטון מלאכותי שנוצר בזמן חפירת תעלת סואץ. מדרום, ממזרח ומצפון לו היו מלחות בלתי ניתנות למעבר רכב וממערב לו היו תעלת סואץ ומצרים. ב-1971 נסללו על גבי המלחה כבישים שכונו "דרך הפלסטיק". הכביש המרכזי הגיע מבלוזה במזרח והתחבר על ציר הרוחב בדיוק מול מעוז לחצנית. עובדה זו הפכה את המעוז לנקודה בעלת חשיבות טקטית.
עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-6 באוקטובר 1973, הותקף המעוז על ידי הצבא המצרי כחלק ממבצע בדר ונכבש לאחר יום, ב-7 באוקטובר. עשרה מחיילי צה"ל שהגנו על המוצב נהרגו בו ושמונה נפלו בשבי המצרי.
מלחמת ההתשה
המעוז הוקם כחלק מהקמת שלושה מעוזים על הציר מקנטרה אל מעוז "טמפו" (בזמן מלחמת יום הכיפורים נקרא "אורקל"), מדרום לצפון: "כתובה", "דרורה" ולחצנית. אולם המרחקים בין המעוזים היו עדיין גדולים דיים כדי לאפשר למצרים להחדיר חוליות מארבים גם ביום וגם בלילה.[1]
דרך הפלסטיק
הגישה אל המעוזים שמצפון לקנטרה הייתה רק דרך הציר הסלול שעבר על השרטון והיה חשוף להתקפות המצרים. הגישה דרך הביצה המלוחה הייתה יכולה להתבצע במקרים מיוחדים, רק באופן רגלי, במסע לילי מפרך של כ-10 שעות,[2] או באמצעות גמלים, במסע לילי של כארבע שעות.[3]
בניסיון של חיל ההנדסה להתגבר על בעיה זו, גויסו מומחי מיכון חקלאי מהפקולטה להנדסה חקלאית בטכניון ומהנדסי ועובדי חברת סולל בונה, ובמאמץ גדול יצרו את "דרך הפלסטיק". בביצה נמתחו יריעות פלסטיות ארוכות ורחבות. על היריעות נשפך חול רב. כך במספר שכבות. בצורה זו נפתח נתיב תחבורה בתוך הביצות שבין בלוזה ותעלת סואץ. השלמת הדרך הייתה במחצית השנייה של 1970, לאחר הפסקת האש באוגוסט 1970. במפת קוד סיריוס הציר קיבל את השם "זגוגית" ונעשה בו שימוש במלחמת יום הכיפורים. ציר זה הגיע אל מעוז "לחצנית". דרכי פלסטיק נוספות נסללו גם אל מעוז דרורה וגם אל הציר שעבר בצמוד לים התיכון והוביל אל מעוז בודפסט.[4]
מלחמת יום הכיפורים
את המעוז אייש ערב המלחמה כוח מגדוד 68 של החטיבה הירושלמית שהיה תחת פיקוד החטיבה המרחבית 275. במוצבים המצרים שמול "לחצנית" הוצבו ערב המלחמה יחידות קומנדו ושריון מצריות שהשתייכו לחטיבה העצמאית 135.[5]. במעוז שהו ב-6 באוקטובר 17 חיילי צה"ל[5] (לפי טענה אחרת - 18 חיילים).[6] מפקד המעוז היה סגן מולי מלכוב. הוא נחשב כמפקד מנוסה יחסית ונבחר לפקד על "לחצנית" בגלל ההערכה לחשיבות המעוז.[6] במעוז שהו 16 לוחמים מגדוד 68 וקצין שהיה בתפקיד עוזר קצין חימוש ונהגו. סך הכל 18 חיילי צה"ל.[6]
6 באוקטובר, כוננות לפני פרוץ המלחמה
על פי התחקיר שנערך לאחר המלחמה, דאג מלכוב בימים שקדמו למלחמה, לסידור המוצב, להשמשת כלי הנשק והתחמושת ולהדרכת הלוחמים על כל עמדות המוצב.[6] בבוקר שבת 6 באוקטובר הועבר המעוז למצב כוננות. בצהריים הועלתה רמת הכוננות ככוננות להפגזה ארטילרית וליום קרב, עם צפי לפתיחה באש ב-18:00. למרות זאת האיץ מלכוב בתצפית שהייתה מחוץ למוצב לחזור אליו כבר ב-13:00 והתצפית הספיקה לחזור למוצב בדיוק לפני הפתיחה באש.[6] ב-13:40 התקבלה ידיעה כי האש תפרוץ באופן מיידי ומלכוב הכריז על כוננות ספיגה והורה לכל החיילים ללבוש שכפ"צים, חגורים וקסדות ולהיכנס לבונקר בשעה שהוא יצא לעמדת המ"מ הפונה אל תעלת סואץ.[6]
6 באוקטובר, תחילת ההתקפה המצרית
בדקות הראשונות של ההפגזה המצרית לא זיהה מלכוב את הצליחה המצרית. לאחר שקשר המעוז קלט את קריאות מעוז "אורקל" שהמצרים תוקפים רגלית, הפנה את תשומת לב מלכוב לכך, ומלכוב זיהה תקיפה מצרית וקרא בקשר הפנימי של המוצב: "עולים עלינו, לצאת כולם לעמדות".[6] בדיעבד, על פי הערכת מפקד גדוד 68, אמיר ראובני, הכוח המצרי שעלה על "לחצנית" היה בגודל של שתי פלוגות חי"ר. הם התקיפו את המוצב גם מצפון, גם ממערב וגם מדרום. ההתקפה מצפון זוהתה ראשונה ונפתחה עליה אש, כולל אש מרגמה 81, אלא שחוליית המרגמה ספגה פגיעה ישירה ושניים מחייליה נהרגו. ההערכה היא שעד השעה 16:00 נהרגו 8 לוחמים, כולל המפקד מלכוב והקצין השני - עוזר קצין החימוש.
6 באוקטובר, ניסיונות הסיוע של השריון הישראלי ושל חיל האוויר
המצרים הצליחו לעלות על סוללות המעוז, וחדרו פנימה לפאתי המעוז. כמו כן, עקפו את המעוז מדרום והשתלטו על ה"סנפירים" (רמפות הטנקים).[6] טנקים של צה"ל מפלוגה ל' בגדוד 9 הוקפצו לסיוע ל"לחצנית" על פי פקודת שובך יונים. הם יצאו מבלוזה על "ציר זגוגית" (ציר הפלסטיק), שני טנקים נפגעו בדרכם,[7] ושני טנקים נוספים, בפיקוד מפקד הפלוגה, סגן אורי הקמן, יצאו לסייע להם. אך כ-1.5 קילומטרים לפני הסנפירים נפגעו מטילי סאגר, כנראה מהכוח המצרי שהשתלט על הסנפירים.[6] בנוסף, שני טנקים בפיקוד סגן מפקד הפלוגה, מירון אלתגר, נעו ממעוז "כתובה" צפונה. אחד נפגע בדרך והטנק של אלתגר כנראה עבר את מעוז דרורה בכיוון "לחצנית", נפגע גם הוא ואנשי צוותו מוגדרים כנעדרים.
אחרי שמפקד המעוז נהרג לא היה מי שיפעיל את הארטילריה הישראלית לסיוע באש למעוז. הוזנקה גם רביעיית מטוסי סקייהוק של חיל האוויר הישראלי לסיוע. אחד מהם הופל.[8]
6 באוקטובר, נסיגה ושהות בבונקר החמ"ל
בסביבות השעה 17:00 נסוגו כל החיילים, שנותרו ללא פיקוד, אל בונקר החמ"ל, שהיה אחד משלושה בונקרים סמוכים. הם היו תשעה, כשאחד פצוע קשה (מאוחר יותר מת מפצעיו) ושלושה פצועים קל. המצרים כיתרו אותם ולא הייתה להם גישה אל תרופות בבונקר הסמוך. הקשר עם המפקדה בבלוזה, ועם כוחות שכנים שניסו ליצור עמם קשר, אבד. במשך הערב והלילה שמרו החיילים על פתחי בונקר החמ"ל ולא איפשרו למצרים לחדור אליו.
7 באוקטובר, כניעת חיילי צה"ל וכיבוש המוצב על ידי המצרים
סביב השעה 02:00 הצליחו המצרים לזרוק רימון זרחן אל מרכז בונקר החמ"ל. הרימון גרם לפציעת שני חיילים נוספים ולהרס פנימי מוחלט של הבונקר. בסביבות 07:00 סברו המצרים שכל החיילים הישראלים מתו וניסו להיכנס לבונקר, אך נהדפו ביריות המגינים. ב-11:30 השליכו המצרים ליד פתחי הבונקר אבוקות עשן שגרמו לקשיי נשימה וחנק אצל המגינים. אחד מחיילי צה"ל שדובר ערבית צעק למצרים שהם מוכנים להיכנע בתנאי שלא יירו בהם. המצרים, בפיקוד קצין בדרגת רב-סרן, השיבו בהסכמה, בתנאי שיצאו ללא כל ציוד צבאי עליהם. שמונה חיילים נשבו והועברו בסירות גומי אל העבר השני של תעלת סואץ ומשם לפורט סעיד באמבולנס. בנסיעתם הותקף האזור שלהם על ידי חיל האוויר הישראלי, אך הם לא נפגעו.[6]
שמונה חיילי צה"ל שנשבו על ידי המצרים ב"לחצנית" הושבו לישראל בחילופי השבויים שהתבצעו במחצית השנייה של נובמבר 1973, לאחר סיום המלחמה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- תיק מעוז לחצנית בארכיון מלחמת יום הכיפורים
- מעוז "לחצנית" מלחמת יום כיפור
- נופלי מעוז לחצנית, באתר יד לבנים, עיריית ירושלים
- גדוד 9 — תיאור הלחימה הגדודי, באתר חטיבה 14
הערות שוליים
- ↑ יואב גלבר, "התשה — מלחמה שנשכחה", הוצאת דביר, 2017, עמ' 416
- ↑ אבינועם גרנות, תקווה בבוץ המלוח, סיפורי לוחמים, העמותה להנצחת מלחמת ההתשה, 2011
- ↑ אבי שמואלביץ', טכנאי קשר במרחבי סיני ובמעוזים במלחמת ההתשה 1967-1970, עמ' 136–138, באתר העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב
- ↑ עמוד לציון סיום סלילת כביש הפלסטיק בין בלוזה למעוז בודפשט והקדשתו לצה"ל, 1971, אתר הספרייה הלאומית
- ^ 5.0 5.1 מלחמת יום הכיפורים - מפות ומבצעים
- ^ 6.00 6.01 6.02 6.03 6.04 6.05 6.06 6.07 6.08 6.09 תחקיר מעוז לחצנית שנערך באפריל 1974
- ↑ טנק אחד נפגע וכל צוותו נהרג. בטנק השני נהרג המפקד וצוותו המשיך בנסיעה והגיע למעוז אורקל.
- ↑ עמוס ידלין, מלחמת יום כיפור שלי — לספר חמישים שנה למלחמת יום כיפור – קורס 68
לחצנית (מעוז)42749574Q138662942