יעקב רזניק
יעקב (יָאשָה) רֶזניק (1899 – י"ד בתמוז תש"ז, 2 ביולי 1947) היה חלוץ העלייה הרביעית, עיתונאי והומוריסטן עברי ביישוב, עורך עיתון הילדים "עתוננו", עורך השבועון ההומוריסטי "סיכות" וחוברות היתוליות אחרות וחבר מערכת "דבר".
ביוגרפיה
יעקב רזניק נולד בשנת 1899 בעיירה בּרְשַד (Бершадь) שבפודוליה, בדרום-מערב האימפריה הרוסית (בתחום המושב היהודי), בן למרדכי.[1] בגיל צעיר התייתם מאמו, ואביו נישא מחדש ועבר לעיר אחרת, ורזניק התחנך אצל אבי-אמו, הרב נחום, והיה בן-בית גם אצל אבי-אביו, ר' לוי, שהיה שו"ב ומוהל מפורסם בסביבה. קיבל חינוך יהודי מסורתי ב"חדרים" עד לאחר גיל בר-מצווה, ובהמשך נסע לרכוש השכלה בעיר הגדולה אודסה. שם היה פעיל בחוגי "צעירי ציון" ומהפעילים הבולטים של "החלוץ" ברוסיה. ועם יסוד בית הספר העברי לילדי הפליטים מהעיירות שחרבו במלחמת העולם הראשונה, היה ממוריו בהתנדבות. על רקע מלחמת האזרחים ברוסיה עבר את הגבול לבסראביה, ושם הצטרף להכשרה חלוצית ובמשך תקופה עבד בעבודות שונות בקישינב ובערים נוספות ברומניה. לאחר שקיבל סרטיפיקט, עלה לארץ ישראל עם קבוצתו בשנת 1924. בארץ הצטרף למפלגת "הפועל הצעיר", ובתשע שנותיו הראשונות בה עבד כחלוץ בחקלאות ובבניין, תחילה באזור השומרון והשרון, ולאחר כמה שנים התיישב בירושלים, שם היה חבר הוועד הפועל של מועצת פועלי ירושלים. הוא סירב לעבודות שאינן עבודות כפיים, כמו הוראה, אך בסופו של דבר, על רקע בריאותו, עבר לעבודה משרדית כמגיה בדפוס "דואר היום". בראשית שנות ה-30 היה ממייסדיו של העיתון לילדים "עתוננו" שיצא פעם בשבועיים בירושלים על ידי חבורת מורים בהשתתפות יצחק אפשטיין, והיה מעורכיו, יחד עם אברהם אבן-שושן וגדליה אמיתי. כעבור שלוש השנים עברה מערכת העיתון עם רזניק לתל אביב, והעיתון היה לשבועון.[2]
רזניק נישא באביב 1937. מסוף שנות ה-30 עבד כמגיה בדפוס העיתון "דבר", שבו עבד בה עד פטירתו.
במקביל לעבודתו ב"דבר" היה ממייסדי השבועון ההומוריסטי-סאטירי "סיכות", וערך אותו במשך חמש שנותיו הראשונות, עד דצמבר 1944, על רקע סכסוך עם המו"ל והקריקטוריסט יוסף בס.[3] הוא פרסם בו, ב"דבר" ובעיתונים עבריים נוספים רשימות, פיליטונים, הומורסקות וסאטירות, לעיתים בחתימת שמו, אך (כמקובל אז) פעמים רבות תחת שמות עט שונים (אחד משמות העט העיקריים שבהם השתמש היה "ר' יעקב"). כן ערך החל בראשית שנות ה-30 חוברות היתוליות, חלקן עם ידידו צבי קרול.
בשנה האחרונה לחייו היה לחבר מערכת העיתון "דבר".
מכריו תיארו אותו כאדם עדין ו"ללא מרפקים". דוד זכאי הספידו באומרו: "הוא נתברך בהומור טוב. היו לו עיניים פקוחות, טובות, וכך הסתכל בחיינו, ביקש אם להצדיק ואם להרשיעם - מתוך הומור טוב".[4] לדברי זלמן ליבאי בהספדו, בפרסומיו של רזניק "הייתה מבצבצת ועולה לא רק פיקחות, חכמת-חיים וחריפות השכל, אלא גם תם-לב ואהבה רבה לאדם ולעם... על צחוקו ועל אמרתו השנונה, בהם היה פוקד את התופעות השליליות שבחיינו החברתיים, הייתה מרחפת רוח טהורה ונדיבה, אשר קרנה מאישיותו המלבבת".[5]
יעקב רזניק נפטר בקיץ 1947 בבית החולים בילינסון, בן 48 במותו. נקבר בבית העלמין נחלת יצחק.
לקריאה נוספת
- ג. עמית, 'יעקב רזניק' (25 שנה לפטירתו), העבר יט (תשל"ב), עמ' 301 ואילך.
קישורים חיצוניים
- יעקב רזניק למנוחות, דבר, 3 ביולי 1947
- ז. ליבאי, יעקב רזניק, דבר, 4 ביולי 1947
- לזכר יעקב רזניק (שלושים למותו), דבר, 31 ביולי 1947 (נקרולוג, זיכרונות והספדים מאת יעקב מדרשי, נ. תרדיון, א. ארסט, ח. נעמן)
מפרי עטו:
- טיפוסים ו"טיפוסות" בבתי-הבראה (מתוך הסריה "צלליות"), דבר, 17 בספטמבר 1944
- בפרוס עונת הפרסים..., דבר, 1 ביוני 1945
- אגודת חובבי הכלב; עתונאי כותב לאהובתו, דבר, 15 ביולי 1957 (במלאת עשר שנים למותו)
הערות שוליים
- ^ יעקב רזניק באתר חברה קדישא ת"א–יפו
- ^ גרשון ברגסון, שלושה דורות בספרות הילדים העברית העורך המקצועי: משה חלפן; הביא לדפוס דויד פאיאנס, תל אביב: יסוד, תשכ"ו 1966, עמ' 81.
- ^ יעקב רזניק, לקוראי "סיכות לידידיו ולכל המעוניינים, משמר, 31 בדצמבר 1944.
- ^ יעקב רזניק למנוחות, דבר, 3 ביולי 1947.
- ^ ז. ליבאי, יעקב רזניק, דבר, 4 ביולי 1947.
29723396יעקב רזניק