יעקב עורב
יעקב (בודה) עורב (27 במרץ 1921 - 24 בספטמבר 1995) היה אגרונום ישראלי שהתמחה בניצול שטפונות והשבחת מרעה, בייחוד באזורים צחיחים. מרכז חייו ועבודתו היה בנגב וב-1993 הוא זכה בפרס בן-גוריון המוענק לאישים שתרמו להתפתחות הנגב. היה ממיסדי קיבוץ שדה בוקר.
קורות חייו
עורב נולד בעיירה גולוב-דובז'ין שבפולין, בנם האמצעי של שמואל וחנה צ'רנוברודה. משפחתו עלתה לארץ ישראל ב-1935 לאחר שאבי המשפחה חש כי "האדמה בפולין מתחילה לבעור" והמצב טומן בחובו סכנה ליהודים. אבי המשפחה העביר גם לארץ ישראל את בית החרושת המשפחתי לגבינה, "מטע".
עורב למד בגימנסיה הרצליה וסיים בשנת 1939, מחזור כ"ז (נמנו על מחזורו גם אריה לובה אליאב ושמואל (שמוליק) שמעוני, בנו של הסופר והמשורר דוד שמעוני). את כינויו, "בודה" קיבל בזמן לימודיו בגימנסיה "הרצליה", מחברו שמוליק שמעוני. את שם המשפחה "צ'רנוברודה" היה קשה לחבריו בבית הספר לבטא והכינוי "בודה" נקלט מיד. היה חבר "ההגנה" מגיל 16.
בשנת 1941, במלחמת העולם השנייה, הוא התגייס לצבא הבריטי ולחם במספר חזיתות. לאחר שחרורו, בשנת 1943 החל ללמוד חקלאות; תחילה באוניברסיטה העברית על הר הצופים ולאחר מלחמת העצמאות בפקולטה לחקלאות ברחובות. את לימודיו סיים בשנת 1950 לאחר שהפסיק אותם לשנתיים כדי להצטרף לשורות הלוחמים במלחמת השחרור. עורב לחם בגדוד מוריה במסגרת חטיבת עציוני.[1] בין היתר היה בגוש עציון ויצא משם עם השיירה האחרונה, שיירת נבי דניאל ב-27 במרץ 1948. חברו שמוליק שמעוני אמר לו, לאחר שנחלץ מהשיירה בחיים, כי הוא הפסיד הספד נפלא: "ב- 27 במרץ, במלאת לו 27 שנים, נפל בקרב".
הוא סיים את לימודיו ב-1950 ועבר לנגב. תחילה עסק בניסיונות באזור עין יהב וב-1952 נמנה עם מייסדי שדה בוקר. באותה עת הוא אף החל לעבוד במסגרת משרד החקלאות. לאחר שנתיים עזב את שדה בוקר ועבר להתגורר בבאר שבע.
מרכז עבודתו של עורב היה צמח המלוח הקיפח.[2] הוא סבר כי שתילה נרחבת של צמח עמיד זה, באזורים חצי צחיחים בנגב, שאינם מתאימים לחקלאות בעל, תהווה פתרון לבעיית המרעה הקייצי באזורים אלו. באותן שנים גם הבדואים שבנגב התפרנסו מרעיית מקנה וגם חלק מהישובים העבריים בנגב החזיקו בעדרי צאן ובקר שנסמכו על מרעה בשטחים לא חקלאיים.
עורב נשלח בשנת 1965 במסגרת מש"ב - המחלקה לשיתוף בינלאומי לניז'ר אשר במערב אפריקה, שם שהה עם משפחתו שנתיים. בניז'ר רבים זוכרים את עורב כ"איש שהביא לנו מים וחיים". בשנת 1972 נשלח מטעם ארגון המזון והחקלאות של האו"ם לבוצואנה. הנסיעות לעבודה באפריקה היו דרושות לו להרוויח כסף לבניית הסכרים שיתפסו את השטפונות שיוריקו את הנגב, מבלי להוביל מים יקרים כל כך מן הצפון. עורב פרסם מאמרים על חיזוי בצורת, הוציא חוברת ובה פירוט צמחי נוי שאינם זקוקים להשקיה מתמדת, כתב מדריך שדה לאזורים שחונים בהוצאת האו"ם ופרסם מאמרים רבים בנושאים מגוונים כגידול עז סיני בערבה, עדר הפרות הברהימיניות של נאות הכיכר, צמחייה ועצי נוי ללא השקיה ועוד.
נפטר בעיר מגוריו, באר שבע, בערב ראש השנה תשנ"ו, כ"ט באלול תשנ"ה, 24 בספטמבר 1995.
שדה בוקר
חיידק המדבר דבק בעורב בזמן לימודיו באוניברסיטה. הוא רצה להתגורר במקום שיש כדבריו "רק אדמה ושמים" ושכל מה שייעשה בו יהיה מבראשית. בשנת 1950 סיים עורב את לימודי החקלאות בפקולטה לחקלאות ברחובות ובירושלים ומחליט לעבור לנגב. לימים סיפר גם על שיר בוקרים שביטא את רצונו המיוחד במרחבים הפתוחים "don't fence me in" היה השיר ובתרגום חופשי "אל תגדרו אותי". לחבר ששאל אותו "מה פתאום לנגב? בנגב נרקבים!" ענה "בנגב לא נרקבים, בנגב מתייבשים..." ב-17 ביולי 1950 בודה נבחר על ידי משרד החקלאות להקים ולעמוד בראש תחנת הניסיונות בעין-וייבה היא עין יהב.
במקביל, בבואו לחופשות בתל אביב, שימש ביתו של עורב כמקום התכנסות ודיונים של חבורת המייסדים של שדה בוקר. ב-10 בינואר 1950 נקראו לביתו של עורב המייסדים, חגי אבריאל (איברל), יורם מור (מיצ'ק), אהרון ברוך (אהרונצ'ו), איתן מינץ, צבי וולטר, אמנון רבינוביץ', רפאל בכרך, דני הלל (בוגוסלב) ואלקנה פרויליך, לאספה בה הכריזו רשמית על הקמת האגודה שנרשמה בשם "שדה בוקר – חווה לגידול מקנה". את השם "שדה-בוקר" הציע בודה וההצעה התקבלה.[3]
ב- 15 במאי 1952 עלה שדה בוקר על הקרקע. בטקס נכחו בין היתר משה דיין, אלוף פיקוד דרום ואהוד אבריאל, מנכ"ל משרד ראש-הממשלה. כשהאורחים חזרו צפונה נשארו להקים את היישוב החדש יורם מור (מיצ'ק), אהרון ברוך (אהרונצ'ו) ועורב (בודה).
בשנת 1954 הגיע דוד בן-גוריון להתיישב בשדה בוקר ולכבודו נטעה יחידת מילואים עצי סרק בשדרה מהכביש הראשי ליישוב. באותה העת היו מובילים את המים במיכליות מבאר שבע והשימוש בהם היה במשורה. בודה עקר את השתילים. "במצב המים של שדה בוקר", הסביר לבן-גוריון בשיחה ביניהם, "אין מקום לעצי סרק הזקוקים להשקיה מתמדת".
אספת החברים החליטה על סילוקו של בודה בשל עקירת עצי הסרק אולם ביטלה את ההחלטה לבקשתו של בן-גוריון. ביוני 1954, חצי שנה לאחר עקירת העצים, פרש בודה משדה בוקר זאת בשל מה שראה כסטייה מהדרך שבה החליט הגרעין המייסד ללכת. הצטרפותו של בן-גוריון ליישוב גרמה לשינוי בחייו: המוביל הארצי הוארך עד לשדה בוקר. בודה עזב את שדה בוקר ועבר לבאר שבע.
פרס בן-גוריון
ב-1993 הוא זכה בפרס בן-גוריון המוענק לאישים שתרמו להתפתחות הנגב:
מר יעקב עורב יליד פולין עלה ארצה בשנת 1935. עבר הכשרה חקלאית בקיבוץ גבע ובקיבוץ רמת יוחנן. בשנים 1941-1943 שירת בצבא הבריטי. בשובו מן הצבא למד בפקולטה לחקלאות בירושלים וברחובות. לאחר מכן, כשלושים שנה עובד משרד החקלאות בנגב, עם הפסקות של שליחות מטעם ארגון המזון והחקלאות של האו"ם ובשליחות המדינה באפריקה.
גם לאחר צאתו לגמלאות ב-1981 אין הוא חדל מניסויים והסתכלות בשטחי התמחותו: מרעה מדברי ואקלים הנגב.
מר עורב הוא חלוץ מובהק, מראשוני החולמים על ישוב המדבר ובמיוחד אפשרויות המרעה במדבר. הוא התיישב בשדה בוקר, עסק בשימור קרקע, תפיסת מי שטפונות. הוא פיקח על עבודות יזומות של בניית סוללות אבן ועפר לניצול מי השטפונות. מאמץ מיוחד הקדיש לפיתוח חקלאי של הצמח מלוח קיפח למרעה. הוא הקים משתלה לשתילי מלוח קיפח במושב נבטים. בשמונה שנות עבודתו במשתלה, ייצרה המשתלה קרוב למיליון שתילים. בנקודת השיא היו בנגב כעשרת אלפים דונם שתילי מלוח קיפח. במשך שנים אחדות 1958-1963 הקים גם חוות הדגמה לבדואים, שילוב של גידול ירקות ומרעה צאן ללא צורך בנדידה. הוא הקים סכרים ביניהם סכר תת-קרקעי ראשון בארץ ואולי יחיד. שילוב של סכר על קרקעי ותת קרקעי והעלה, לדבריו, את מפלס המים ויצר צמחייה עשירה בנחל חצרים. הוא גם תורם ליבול גדול ושכלול השבחת המרעה וניצול השטפונות. החדרת יריעות פלסטיות בסכר היה אחד מחידושיו.
אין כמעט תחום חיוני להתיישבות בנגב שלא עסק בו. לא רק במחקר תאורטי אלא בניסויים מעשיים בשטח. הוא לא נרתע מכשלונות ומעיכובים ביורוקרטיים. כארבעים שנה הוא מנסה לפענח את סודות הנגב והדרכים להפריחו. על מאמץ בלתי פוסק זה בתחום חזונו של בן-גוריון ראוי הוא, מר יעקב עורב, המכונה בודה, להערכה עמוקה ולפרס בן-גוריון.
לקריאה נוספת
- לחלום בעיניים פקוחות: קיבוץ שדה-בוקר - 50 השנים הראשונות: שדה בוקר, מאי 2007 תשס"ז, אחראית מערכת אביבה פופר
קישורים חיצוניים
- שלמה גבעון, צמח המלוח - אהבתו של "בודה", מעריב, 19 בפברואר 1965
- צבי לביא, חוות קין והבל, מעריב, 29 בנובמבר 1957
- עמי ליבנה, תחזית הבצורת ומסקנתה יש להפנות לנגב את המים הזורמים בשנים גשומות לים המלח, דבר, 16 בנובמבר 1972
- סופר דבר לענייני חקלאות, לא ימליצו לאחר את הזריעה בנגב, דבר, 4 באוקטובר 1972
- סופר "אומר" כותב, המלוח יציל את העדרים, דבר, 12 בפברואר 1959
- מ. סופר, יוגבי הנגב חוששים מבצורת, דבר, 6 באוקטובר 1972
הערות שוליים
- ^ גדוד מוריה במלחמת העצמאות (בפרק 4. "הנקודה החמישית"), באתר עמותת ותיקי גדוד מוריה
- ^ שלמה גבעון, צמח המלוח - אהבתו של "בודה", מעריב, 19 בפברואר 1965
- ^ שדה בוקר , שדה בוקר, דבר, 11 באפריל 1952
25489122יעקב עורב