יוסף חזנוביץ

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יוסף חזנוביץ

יוסף חזנוביץ (22 באוקטובר 1844 הורדנה, בלארוס21 בדצמבר 1919 יקטרינוסלב, אוקראינה) היה רופא יהודי-ציוני וביבליופיל, ממייסדי "מדרש אברבנאל" (כיום הספרייה הלאומית של ישראל).

ביוגרפיה

חזנוביץ נולד בגרודנה שברוסיה. אביו, אהרן, היה סוחר שנעדר הרבה מן הבית. אמו נפטרה כשהיה עוד ילד. אחרי מות אמו העביר אותו אביו לידי הוריו כדי שיגדלו אותו. סבו וסבתו היו אנשים יראי שמיים וסבתו הייתה ידועה במעשיה הטובים. הוא התחנך, בתחילה, בחדר ואחרי תום לימודיו שם החליט לדאוג לעתידו וללמוד מקצוע שיפרנס אותו. לשם כך הוא למד רוסית בעצמו והתקבל לגימנסיה. אך הוא לא סיים אותה מכיוון שהכריחו אותו לכתוב בשבת ולכן עזב אותה. עם זאת, כדי למנוע שערורייה הוא קיבל תעודה שסיים חמש שנות לימוד בגימנסיה. לאחר מכן נסע לקניגסברג שם השלים את לימודיו והתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטת קניגסברג. בזמן לימודיו באוניברסיטה עבד חזנוביץ' בבית החולים המקומי. ב-1872 סיים את לימודיו בהצטיינות. הוא חזר לרוסיה והתחיל לעבוד כרופא בסנקט פטרבורג עד 1878. לאחר מכן עבד כרופא בגרודנה. ב-1877 נשא לאישה את פרידה וילבושביץ, אחותה של מניה שוחט, אך שנים ספורות אחרי החתונה התאבדה אשתו. הוא לא נישא פעם נוספת ונותר ערירי כל חייו. ב-1878 התיישב חזנוביץ בביאליסטוק ושם חי את רוב חייו.

פעילות ציבורית

בעבודתו כרופא התפרסם כמי שמטפל במסירות בעניים. פעמים רבות לא היה לוקח שכר ממטופליו ולעיתים אף השאיר כסף לחולה כדי שיוכל לקנות את התרופות אותן רשם[1]. בנוסף לעבודתו כרופא עסק רבות גם בענייני ציבור. הוא היה ממקימי אגודת חובבי ציון שנוסדה בביאליסטוק ב-1882.[2] באותה שנה, אחרי הפרעות בדרום רוסיה הסופות בנגב עשה רבות למען הנפגעים בפרעות.

הוא גם היה בין התומכים הנלהבים במועמדותו של הרב שמואל מוהליבר לכס הרבנות בביאליסטוק משום שהרב תמך בתנועת חובבי ציון.[3] אחרי בחירתו של מוהליבר נעשה חזנוביץ ליד ימינו ושניהם נבחרו לייצג את העיר בוועידת חובבי ציון שנערכה בקטוביץ בשנת 1884. ב-1890 יצא חזנוביץ יחד עם הרב מוהליבר למסע בארץ ישראל. מטרת הנסיעה הייתה לבחון את מצב היישוב הישן והחדש.[4] במסגרת זאת הם נפגשו עם מנהיגי היישוב, ביניהם אליעזר בן יהודה. חזנוביץ השתתף בכל הקונגרסים הציוניים, מלבד הראשון, עד מותו.

בנוסף לכך היה חזנוביץ בין השנים 1887-1885 יושב ראש של אגודת לינת צדק שמטרתה הייתה לסייע לחולים. ב-1916 עזב חזנוביץ, בשל הכיבוש הגרמני, את ביאליסטוק ועבר ליקטרינוסלב שם גם נפטר. בסוף חייו חי חיי עניות ונפטר בבית אבות מקומי ב-1919 מדלקת ריאות.[5]

הספרייה הלאומית

חותמת של חזנוביץ על אחד הספרים שתרם

מפעל חייו היה יצירת הבסיס לאוסף הספרייה הלאומית בירושלים. בפגישתו בירושלים ב-1890 עם מנהיגי היישוב הם הציעו לו להקים ספרייה בירושלים. הרעיון להקים ספרייה לאומית בירושלים קדם לחזנוביץ. כבר ב-1875 ניסו כמה משכילים, ביניהם ישראל דב פרומקין, אברהם משה לונץ ועוד כמה להקים ספרייה שקראו לה, לכבודו של משה מונטיפיורי, "בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי", אך הספרייה לא הצליחה, בין השאר בשל חרם שהטילו עליה הרבנים של ירושלים ובראשם ר' שמואל סלנט משום שהיו בה ספרי מינות. בעקבות החרם ביקש מונטיפיורי שיסירו את שמו משם הספרייה. ניסיון נוסף היה של לשכת בני ברית בשנת 1892. יוזמי הספרייה היו ד"ר זאב וילהלם הרצברג, אפרים כהן, ר' חיים הירשנזון, ר' אברהם משה לונץ, דוד ילין וזאב יעבץ. כאמור נפגש אתם חזנוביץ ב-1890 והוא קיבל את עצתם לעזור בבניית הספרייה הלאומית. חזנוביץ היה אספן ספרים וביבליופיל עוד משנות השמונים[6]. ההצעה של מנהיג בני ברית קסמה לו כאספן והוא הפך את הרעיון למרכז חייו והקדיש לו את רוב זמנו וכספו. הוא התחיל לאסוף ספרים, תמונות וכל דבר שנראה לו שצריך להיות בספרייה לאומית. את חזונו הוא פרסם ב-1899 ב"מכתב להזכיר" שפרסם המהווה גם היום את התשתית הרעיונית לבחירת האוסף:

"בירושלים זאת יבנה בית גדול, רם ונשא ובו יאָצר כל פרי רוח ישראל מיום היותו לגוי. כל הספרים הכתובים עברית וכל הספרים בכל הלשונות המדברים על היהודים ותורתם. כל הכתבים והציורים הנוגעים אל חייהם או שצריכים לפי דעת חרשי צירים להתנהג בתוכם. הכל יאצר בבית הגדול הזה, ואל הבית הזה ינהרו רבנינו, חכמינו וכל משכילי עמנו וכל אשר לו לב מבין בספרותנו ורוחו שוקקה ושואפת לתורה ולחכמה ולדעת דברי ימי עמנו וחיי אבותינו."[7].

ב-1893 באספה שהתקיימה בביתו של חזנוביץ הוחלט לייסד אגודה בשם "בית נאמן" שתאסוף כסף להקמת הספרייה, לקניית ספרים ולדמי משלוח. ב-1895 נשלח המשלוח הראשון – 8,800 ספרים ב-34 ארגזים. היו לחזנוביץ כמה דרישות ממקבלי התרומה:

"א. בהוסד "אוצר הספרים הכללי" בירושלים, עליכם החובה למסור כל ספרי אל אוצר הכללי הזה. ב. באוצר הכללי הזה יועד חדר מיוחד שבו ימצאו כל ספרַי והחדר הזה יקרא על שמי" גנזי יוסף בירושלים", ואנכי אשתדל כל ימי אי"ה, להרחיב את חדרי ולהגדילו בהוסיפי בו ספרים ישנים וחדשים עד מקום שיכולתי תגיע."[8]
ב-1896 נפתח אוסף גנזי יוסף לקוראים.

אחרי המשלוח הראשון של הספרים הוא פעל עוד ביתר מרץ. הוא שלח מכתבים לאישים יהודים חשובים על מנת לעניין אותם ברעיון הספרייה. הוא דרש מסופרים, מו"לים וכדומה לאסוף ספרים אותם ישלחו במתנה לבית נאמן. אפילו מחוליו הוא לקח ספרים שנראו לו מעניינים. ה"שיגעון" שלו לרעיון הספרייה היה ידוע בביאליסטוק ולעיתים חולים שלא היה להם כסף לשלם עבור הטיפול היו נותנים לו ספר במקום תשלום, דבר שהתקבל על ידו בסבר פנים יפות[9]. ב-1899 היו בספרייה, יחד עם ספרי חזנוביץ, כ-15 אלף ספרים אך הם היו עדיין בבניין שכור ולא היה ביטחון שאפשר יהיה לשמור על האוסף. לשם כך פרסם חזנוביץ את "המכתב להזכיר" (לעיל). לאיגרתו של חזנוביץ הייתה השפעה ובשנת 1900 יסד מנחם אוסישקין חברה שעסקה בהתרמה לטובת "בית נאמן"[10]. עד 1914 הוא אסף בערך 36,000 ספרים. מהם 20,000 בעברית וביניהם כמה ספרי אינקונבולה. אחרי מותו, ב-1920 נשלחו הספרים אותם אסף לירושלים בעזרת חברת דורשי האוניברסיטה בוורשה. היה זה אחד מהמשלוחים הגדולים ביותר של ספרים לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה. אפשר לראות את הספרים אותם תרם גם היום. על כל ספר שנקנה על ידו יש חותמת גנזי יוסף בירושלים. חזנוביץ ראה בספרייה מרכז רוחני לעם ישראל בארץ ישראל. מרכז זה צריך היה לכלול גם מוזיאון, אוניברסיטה ואקדמיה למדעים[11]. הוא פעל למען הספרייה גם בקונגרסים הציוניים וב-1900 החליט הקונגרס לתת הקצבה שנתית של 1000 פרנק לספרייה. הסכום הזה וחוסר התמיכה של המוסדות הציוניים בספרייה גרם לו לאכזב גדולה ולרוגז רב. חזנוביץ היה די מפוכח וידע שהוא לא יראה את הספרייה הלאומית בימי חייו. עשרים שנה לפני מותו כתב לראובן בריינין:

"מספקני אם אזכה לראות בעיני את הבית הזה, אשר הקדשתי לו כל ימי חיי, אבל דיי אם אהיה בטוח כי אחרי מותי נכון יהיה הבית הזה, שבו יתגלם רוח ישראל במשך גלותו המרה וכל עברי אשר יחפץ לדעת מה פעל רוח ישראל בטהרתו במשך אלפים שנה ימצא בו את מבוקשו."

לקריאה נוספת

  • יוסף חזנוביץ. דבר אל העם העבר: על אוצר הספרים שבירושלים, עם הקדמה וביוגרפיה מפורטת של הד"ר יוסף חזנוביטש. וורשה, תרע"ג.
  • דב שידורסקי. ספרייה וספר בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית. ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ן 1990.
  • Norbert Weldler, Zum Andenken an Josef Chasanowitsch (1844-1920) und Awraham Scharon (1878-1958), Schweizerischer Verband der Freunde der Hebräischen Universität Jerusalem (מוציא לאור), Zürich: Der Scheideweg, 1960
  • דוד קלעמענטיאווסקי. דר. יוסף חאזאנאוויטש : דער אידעאליסט, נאציאנאליסט און פאלקסמענטש. ניו יארק : ביאליסטאקער היסטארישער געזעלשאפט, 1956.
  • תולדות בית הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"פ. ירושלים, תר"ץ.
  • אברהם יערי. בית הספרים הלאמי והאוניברסיטאי בירושלים : במלאת יובל לקיומו. תל אביב : אמנות, תש"ב 1942.
  • אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל כרך ב':
    • פרק ע', ראשיתו של בית הספרים הלאומי, יוסף חזנוביץ, 1895

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דוד קלעמענטינאווסקי. ד"ר יוסף חאזאנאוויטש.
  2. ^ דוד קלעמענטינאווסקי. ד"ר יוסף חאזאנאוויטש, עמ' 39
  3. ^ דוד קלעמענטינאווסקי. ד"ר יוסף חאזאנאוויטש, עמ' 41
  4. ^ דוד קלעמענטינאווסקי. ד"ר יוסף חאזאנאוויטש, עמ' 43
  5. ^ די לויה פון ד"ר יוסף חאזאנאוויטש בעתון דער מאמענט
  6. ^ דב שידורסקי, ספריה וספר בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית
  7. ^ יוסף חזנוביץ, "מכתב להזכיר", הצפירה, 18 באוקטובר 1899
  8. ^ יוסף חזנוביץ, "למנהלי בית עקד הספרים מדרש אברבנאל בירושלים", המליץ, 14 ביוני 1895
  9. ^ דוד קלעמענטינאווסקי. ד"ר יוסף חאזאנאוויטש
  10. ^ אברהם יערי, בית הספרים הלאמי והאוניברסיטאי בירושלים
  11. ^ דב שידורסקי. ספרייה וספר בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0