לדלג לתוכן

יום הדין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף יום הדין האחרון)

יום הדין הוא המועד שבו עומד האדם לפני בית דין של מעלה לתת דין וחשבון על מעשיו, המתקיים בכל שנה בראש השנה על מעשיו שעשה במשך השנה, ולאחר מותו כשמגיע לעולם הנשמות על כלל מעשיו בימי חייו. לדעת רוב הראשונים, צפוי להתקיים יום דין גדול למין האנושי כולו לפני תקופת תחיית המתים בעמק יהושפט[1]. בהשאלה, הצירוף 'יום הדין' משמש כינוי ליום הכרעה גורלי.

יום הדין בראש השנה ולאחר המוות

חז"ל דרשו[2] מהנאמר 'מראשית השנה ועד אחרית שנה'[3] שבראש השנה כל באי עולם נידונים על מעשיהם בשנה החולפת, ונחתם גזר דינם ביום הכיפורים[4], דין זה עוסק בעיקר בענייני העולם הזה אם יזכה לחיים ולשלום או לייסורים ומיתה.

בנוסף לדין השנתי, נידון האדם מיד עם פטירתו על כלל מעשיו בימי חייו. חז"ל תיארו[5] כי בשעת פטירתו של אדם, כל מעשיו נפרשים לנגד עיניו. ואומרים לו: "כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני", והוא מודה, חותם ומצדיק עליו את הדין. במסכת שבת[6] מובא סדר השאלות המרכזיות שבהן דנים את האדם תחילה: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? עסקת בפרייה ורבייה? ציפית לישועה? פלפלת בחכמה?".

יום הדין הגדול

בעוד שהדין בראש השנה ולאחר המוות הוא יסוד מוסכם המופיע במקורות רבים, העמדתו של האדם לדין נוסף לעתיד לבוא, שנוי במחלוקת בפירוש הפסוקים ודברי חז"ל, הדעה הרווחת היא דעת הרמב"ן[7][8] שלמד מהנאמר בספר מלאכי ”כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כׇל זֵדִים וְכׇל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת...הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא”[9], והנאמר בספר דניאל ”וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ, אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם”[10] שיהיה יום ידוע לעתיד לבוא בתחילת תחיית המתים, שהוא הנקרא בחז"ל 'יום הדין הגדול'[11], שבו הקב"ה דן את נפשו וגופו של כל אדם, מי יזכה לחיי העולם הבא שלאחר התחייה ומי תכרת נפשו מן העולם ולא יזכה לחיי נועם אלו, בשונה מיום המוות שבו הקב"ה דן את האדם רק על נפשו אם תזכה לגהינום או לגן עדן.

הרמב"ן מדגיש כי בראש השנה, לעומת זאת, האדם אינו נידון אם יזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או לגהינום ולאבדון, אלא על ענייני העולם הזה אם יזכה לחיים ולשלום או לייסורים ומיתה.

דעת החולקים

מנגד, יש מהחכמים שכתבו[12] שכיוון שהאדם כבר נידון בשעת פטירתו ונקבע מעמדו כצדיק או כרשע, אין מקום לדין מחודש, שהרי האדם אינו יכול לבצע מצוות או עבירות לאחר מותו[13].

לפי גישה זו, קיימים שני מועדי דין בלבד: בראש השנה ולאחר המוות[14], ומה שנראה מהפסוקים ומדברי חז"ל שיהיה יום דין ביום התחייה, הם מפרשים לא כמשפט שבו נבחנת זכאותו של האדם, אלא כיום של הוצאה לפועל – שבו יעניש הא-ל את הרשעים וישלם לצדיקים את שכרם לעיני כל בשר.

דרך אמצעית

יש שכתבו שיהיה יום הדין גם לאחר התחייה, אבל הוא יהיה רק לאומות העולם[15], ויש שכתבו שיהיה יום הדין גם לאחר התחייה, אבל הוא יהיה רק לאלו שמתו קרוב ליום התחייה, שיתאחר דינם עד התחייה, אבל אלו שכבר מימים רבים מתו וקיבלו שכרם או ענשם, לא ידונו בהם שוב[16].

סימוכין לדעת הרמב"ן

הרמב"ן הביא כהוכחה לדבריו את הנאמר במסכת סנהדרין[17] שדור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדים בדין, שמשמע שישנו דין עתידי לקראת העולם הבא. ואף הוסיף להוכיח זאת מן מהמובא במסכת עבודה זרה[18] שהמצות שישראל עושים בעולם הזה, באות ומעידות עליהם לעולם הבא, ומתיאור הגמרא שם שלעתיד לבוא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר מי שעסק בזה יבוא ויטול שכרו.

ראיה נוספת לשיטת הרמב"ן, מהנאמר בחז"ל[19] שהסיבה שרגז שמואל על שאול, כאשר בעלת האוב מעין דור העלתה את שמואל באוב[20], כיוון שנבהל, שחשב שנקרא לעמוד ל"יום הדין".

על פי דרכו מעמיד הרמב"ן את דברי הגמרא במסכת ראש השנה "שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת הֵן לְיוֹם הַדִּין...צַדִּיקִים גְּמוּרִין נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְחַיֵּי עוֹלָם רְשָׁעִים גְּמוּרִין נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְגֵיהִנָּם...בֵּינוֹנִיִּים יוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם וּמְצַפְצְפִין (בוכים) וְעוֹלִין" על יום הדין שלאחר התחייה[21].

יום הדין בדתות אחרות

ערך מורחב – יום הדין באסלאם

האמונה ביום דין קוסמי באחרית הימים היא אבן יסוד גם בנצרות ובאסלאם, אשר הושפעו מהתפיסה היהודית אך העניקו לה פרשנות משלהן, אולם כל אחת תופסת את הדברים לפי אמונתם, כך שלמשל בנצרות מאמינים כי בהביאה השנייה רק הנוצרים המאמינים בו יזכו לגאולה ולמחילת עוונות. בעוד באסלאם מאמינים, שביום הדין (יַום א-דין / יַום אל-קִיָאמָה) יישפטו את בני האדם על פי מעשיהם וצדקותם בהתאם לחוקי הקוראן.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ראו גם

הערות שוליים

  1. מדרש משלי י א, מדרש ויושע בסוף.
  2. תוספות יום טוב, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה ב'
  3. דברים, י"א
  4. תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ז, עמוד א'
  5. תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף י"א, עמוד א'
  6. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א, עמוד א'
  7. רמב"ן, שער הגמול, עמ' מד, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום), דרשה לראש השנה - כתבי רמב"ן ח"א עמוד רכא, הוצאת מוסד הרב קוק
  8. וכעין זה כתב הרס"ג (האמונות והדעות מאמר ו פרק ז, מאמר ט פרק ח), וכך כתבו גם רבי חסדאי קרשקש (אור השם מאמר ג' ח"א כלל ד' פרק א), הרמח"ל במאמר העיקרים - גאולה, ורבי יצחק אבן גיאת (קהלת יב יד).
  9. ספר מלאכי, פרק ג', פסוקים י"ט-כ"ג
  10. ספר דניאל, פרק י"ב, פסוק ב'
  11. תרגום על ספר תהילים, פרק ע"ג, פסוק ב', תרגום על ספר שמואל ב', פרק כ"ג, פסוק ז', תרגום על מגילת קהלת, פרק י"ב, פסוק י"ד, מכילתא בשלח ויסע פרשה ד.
  12. אברבנאל (מעיני הישועה, המעין השמיני סוף תמר ז)
  13. בישוב קושיא זו כתב רבי יעקב סקילי (תורת המנחה, פרשת נצבים, דרשה עו, וראו עוד: תוספות, מסכת ראש השנה, דף ט"ז, עמוד ב' דה' ליום הדין.) כי אם אדם השאיר אחריו בנים, תלמידים או ספרים הממשיכים להשפיע לטובה או לרעה, מעשיהם נזקפים לזכותו או לחובתו ומולידים דין מחודש שלא היה קיים בשעת המוות.
  14. וכך מדוקדק מדברי המשנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ג', הלכה ג', שנקט יום הדין של יום המיתה ויום הדין של ראש השנה ולא הזכיר את יום הדין לעתיד לבוא (רמב"ן בדרשה לראש השנה).
  15. נשמת חיים המאמר הראשון פרק י"ז, בשם האר"י בספר הכוונות.
  16. נשמת חיים המאמר הראשון פרק י"ז.
  17. משנה, מסכת סנהדרין, פרק י', משנה ג'
  18. תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ב', עמוד א'
  19. תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ד', עמוד ב', מדרש תנחומא פרשת אמור פיסקא ב', מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרשת אמור פרק כא.
  20. ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ט"ו
  21. וכך כתבו רש"י, והתוספות שם, שמדובר על הזמן שיחיו המתים.