יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | אלכסנדר סולז'ניצין |
| שפת המקור | רוסית |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | 1962 |
| הוצאה בעברית | |
| תרגום |
1962 - אליהו פורת וחיים פלג, ספריית פועלים 1993 - צבי ארד, הוצאת זמורה ביתן |
יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ' (ברוסית: Оди́н день Ива́на Дени́совича) הוא נובלה מאת אלכסנדר סולז'ניצין המגוללת בפירוט רב יום אחד בחייו של אסיר בגולאג בסיביר בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20. הסיפור מתאר בלשון ישירה ופשוטה את הרעב, ההתעללות, מערכות היחסים בין האסירים לבין עצמם ובינם לבין המשגיחים עליהם וכן זכרונות ומחשבות של האסיר וקטעי שיחות. הטקסט פורסם לראשונה ב-1962 בירחון נובי מיר (באישורו האישי של ניקיטה חרושצ'וב, שביקש לחשוף את פשעיו של קודמו, יוזף סטלין[1]). השם המקורי של הסיפור היה "Щ-854, יום אחד בחיי אסיר" (Щ-854 .(Один день одного зэка. Щ-854 הוא מספרו האישי של גיבור הסיפור, איוואן דניסוביץ' שוחוב, התפור על בגדיו ומשמש את הסוהרים על מנת לקרוא לו.
עלילה
העלילה מתארת יום של שגרת מחנה אפורה. ביום זה לא מתחוללת דרמה מיוחדת, אין תיאורי זוועה ולא קורה שום אירוע בעל חשיבות. עבור המספר זהו עוד יום של השרדות. המספר, איוואן דניסוביץ' שוחוב, אינו מצייר את עצמו כחכם או גיבור באופן מיוחד ואף לא כאומלל באופן יוצא דופן. יש לו חכמת חיים ותבונה שנרכשה בשמונה שנותיו כאסיר ומסייעת לו לשרוד, אך הוא גם עושה טעויות ומודה בהן. גישתו הכנה מסייעת לאמינות בה מתקבלים הדברים, כדיווח או עדות ולא כסיפור עלילתי. מכאן גם נובעים הזעזוע והאימה. שוחוב הוא "כל אדם", בנקל היה הקורא יכול להקלע למצבו ולבלות כך, ימים על גבי ימים של שגרה שוחקת ביקום מקביל ובו חוקים כתובים ובלתי כתובים, שסטיה מהם פירושה מוות בייסורים וגם החיים בו קשים מנשוא.
עלילת הספר מלווה את שוחוב מרגע שהוא שומע את קולות ההשכמה בבוקר קר של ינואר ועד שהוא עולה על משכבו בלילה, בסוף אותו יום רגיל, אחד מכ-3660 ימי כליאה. כפי שעולה במהלך מחשבותיו באותו יום אנו למדים כי שוחוב נשפט לעשר שנים ב"מחנה מיוחד" במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא הוצב בחזית הצפון-מערבית כחייל ביחידת הצבא האדום שכבר לא נותרו לה מזון ותחמושת ולפיכך נפל בשבי הגרמני. הוא הצליח להימלט מן השבי חזרה לקווים הרוסיים, אך שם נשפט על ידי הפוליטרוק בהאשמת שוא של שיתוף פעולה עם האויב.
אט-אט נגלים לנו דרך עיניו של שוחוב, שהוא אסיר ותיק שנותרו לו רק שנתיים עד לשחרורו, סדרי המחנה והרכבו. המחנה מחולק ל"בריגדות" עבודה. הבריגדה של שוחוב, שמספרה 104, מונה 24 עובדים. האיש החשוב ביותר בבריגדה הוא ה"בריגדיר", אסיר שמנהל למעשה את עבודת האסירים שתחת מרותו. לפי דיווח אחוזי הביצוע של עבודות הכפייה המוטלות על הבריגדה (ביום המדובר עוסקת הבריגדה בבניית קומה בתחנת כוח), היא זוכה לטובות הנאה שונות, ובראשן תוספת מזון. כך נוצר מנגנון המעודד לכאורה את האסירים לעבוד היטב. אולם, הדבר החשוב באמת הוא דיווחו של הבריגדיר לממונים ולא הביצוע בפועל. לפיכך - בריגדיר טוב הוא זה המצליח לדווח על אחוזי ביצוע גבוהים (ולשחד במידת הצורך את חשבי הנורמה), מצליח לזכות באתר עבודה בעל תנאים סבירים, מעניק מידה של מוטיבציה לאנשיו, מגונן עליהם מפני גחמות הממונים ומונע מהם לבצע עבירות אשר בשלן יסבלו כל שאר חברי הבריגדה. הבריגדיר של שוחוב, טיורין, הוא בריגדיר טוב ודמותו זוכה לאהדה רבה של המספר.
כלכלת היום יום מבוססת על מנות מזון זעומות, מהן ניתן להתקיים אך בקושי. כיוון שכך, נוצרת מוטיבציה לזכות במנות מזון נוספות, הן על ידי גנבה (גם כאן מתגלה כוחה של הבריגדה המגוננת על מנות המזון של כל חבריה), הן על ידי ביצוע עבודות נוספות או בזכות מילוי תפקיד בהיררכיה (סגן הבריגדיר, למשל). אסירים זכאים לקבל חבילות מבני משפחתם, כך שלאסיר המקבל חבילה יש יתרון גדול, הן מבחינת התזונה האישית והן מבחינת משא ומתן על טובות הנאה מול אסירים אחרים. הדרך הבזויה ביותר לזכות בהקלות ומנות מזון היא הלשנה לממונים. מלשינים שנתפסים מוצאים לעיתים להורג על ידי האסירים האחרים.
חוקי המחנה נראים כנזילים למדי. חוק יציב אחד הוא שלא יוצאים לעבודה אם הטמפרטורה יורדת מתחת ל-40 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. פרט לכך, ההיתר לשאת פריטי לבוש, הנעלה או מזון ליציאה לעבודה למשל, משתנה מדי יום לפי שרירות ליבם של הממונים. חיפושים אחר פריטים אסורים מתבצעים באופן תדיר. במחנה מתקיימת מערכת ענישה פנימית, כאשר על הפרת חוקי מחנה, מוכנס האסיר לצינוק בבית כלא פנימי במחנה. רוב היום מועסקים האסירים בעבודות פיזיות שונות. ביום האחד עליו מדווח בספר עבדה הבריגדה של שוחוב באתר בנייה של תחנת כוח והייתה עסוקה בבניית קומה בבניין שחלקו כבר הוקם, בטמפרטורה של 27 מעלות מתחת לאפס. האסירים-פועלים נאלצים לגלות תושיה וכושר אלתור ולעיתים נהנים ממעשי ידיהם ומן הפתרונות המעשיים אותם הם מפתחים. שוחוב, למשל, מקפיד להחביא לעצמו כף-סיידים טובה, במקום לקבל בכל פעם כף-סיידים ממחסן כלי העבודה, שטיבה הגרוע לא יאפשר לו לעבוד כהלכה. בניגוד לאסירים הנבונים, מתגלים מנהלי העבודה והמשגיחים כאטומים, טיפשים, בורים ומונעים אך ורק מפחד מן הממונים עליהם או משוחד.
בסוף היום מסכם שוחוב לעצמו שהיה זה יום טוב. מעמדו בהיררכיה הפנימית של האסירים לא התדרדר, הוא הצליח להשיג תוספות מזון ולסחור בטבק עם אסיר שקיבל חבילה, מצבו הבריאותי תקין והוא עדיין בחיים ולא בצינוק.
התקבלות
מיד עם פרסומו, עורר הסיפור דיון ער ברחבי ברית המועצות על תקופת הגולאגים[2] ומיקד את תשומת הלב בסולז'ניצין[3]. באופן יוצא דופן הוא צורף לאיגוד הסופרים הרוסים על סמך יצירתו זאת, הראשונה[4]. הסיפור היה בין התיאורים הספרותיים הראשונים של מוסדות אלו, שפרץ אל מעבר למסך הברזל ותורגם לשפות רבות.
ב-1970 הוענק לסולז'ניצין פרס נובל לספרות, כאשר "יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'" זכה לאזכור מיוחד בדברי חבר השופטים[5].
קישורים חיצוניים
- דף הספר באתר המוקדש לסולז'ניצין
- אב קלמן בלאט, גילויו של אלכסנדר סולז'ניצין, הצופה, 21 ביוני 1963
- ביקורת ראשונה על התרגום האנגלי, הניו יורק טיימס, 22 בינואר 1963
- Critical Essays Levels of Meaning in One Day in the Life of Ivan Denisovich
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ פיליפ בן, ייבטושנקו נתמנה לעורך בבטאון הסופרים הצעירים, מעריב, 26 בנובמבר 1962
- ^ פיליפ בן, ניקיטה פסק: להדפיס ולהציג!, מעריב, 29 בנובמבר 1962
- ^ שיחה עם סולז'ניצין, על המשמר, 21 בדצמבר 1962
- ^ א. סולז'ניצין - חבר באיגוד הסופרים, למרחב, 31 בדצמבר 1962
- ^ נאום הענקת פרס נובל לספרות, 1970
32649735יום אחד בחיי איוואן דניסוביץ'