יוזף שקודה
 | |
| יוזף שקודה |
יוֹזֶף שְׁקוֹדָה (בצ'כית: Joseph Škoda), או גם יוֹזֶף רִיטֶר פוֹן שְׁקוֹדָה (בגרמנית: Joseph Ritter von Škoda; 10 בדצמבר 1805 – 13 ביוני 1881) היה רופא, פרופסור לרפואה ודרמטולוג אוסטרי ממוצא צ'כי. יחד עם קרל פרייהר פון רוקיטנסקי, הוא היה מייסד האסכולה הרפואית המודרנית של וינה (גר').
קורות חיים
שקודה נולד בפלזן (בגרמנית: Pilsen, פילזן), ממלכת בוהמיה, האימפריה האוסטרית, כבנו השני של מנעולן. הוא למד בגימנסיה בפילזן, החל ללמוד באוניברסיטת וינה בשנת 1825, וקיבל תואר דוקטור לרפואה ב-10 ביולי 1831.
הוא שירת לראשונה בבוהמיה כרופא במהלך התפרצות הכולרה. בשנים 1832–1838 שימש כרופא עוזר בבית החולים הכללי של וינה. בשנת 1839 הוא היה רופא העיר (אנ') של וינה לעניי קהילה. ב-13 בפברואר 1840, בהמלצת לודוויג פרייהר פון טירקהיים, יושב ראש הוועדה הקיסרית לחינוך, הוא מונה לתפקיד ללא שכר בצידו של רופא ראשי במחלקה לשחפת שנפתחה זה עתה בבית החולים הכללי.
בשנת 1846, הודות לפעולותיו הנמרצות של קרל פון רוקיטנסקי, פרופסור לאנטומיה פתולוגית, שקודה מונה לפרופסור בקליניקה הרפואית, זאת בניגוד לרצון שאר חברי הסגל הרפואי. בשנת 1848 הוא החל להרצות בגרמנית במקום בלטינית, והיה הפרופסור הראשון לעשות זאת. ב-17 ביולי 1848, הוא נבחר כחבר פעיל בחטיבה המתמטית-פיזיקלית של האקדמיה האוסטרית למדעים (אנ'). בווינה, בשנת 1851, שקודה טיפל בפטאר השני פטרוביץ'-נייגוש (אנ'), נסיך-בישוף של מונטנגרו שסבל משחפת. בשנת 1856, הוא נבחר לחבר באקדמיה לאופולדינה. שקודה היה בין המעטים שהגנו על התאוריות של איגנץ זמלווייס.[1]
בתחילת 1871, הוא פרש מכהונתו כפרופסור; המאורע נחגג על ידי הסטודנטים ותושבי וינה בתהלוכה גדולה לאור לפידים לכבודו. הוא נפטר בווינה. רוקיטנסקי כינה אותו "אור ללומדים, מודל לשואפים, וסלע למתייאשים". נטייתו המיטיבה של שקודה באה לידי ביטוי הטוב ביותר בכך שלמרות הכנסתו הגדולה ופשטות אורח חייו הידועה, הוא הותיר אחריו הון קטן יחסית, ובצוואתו הוריש סכומים למספר מוסדות צדקה.
יוזף שקודה היה דודו של התעשיין אמיל פון שקודה (אנ'), מייסד מפעלי סקודה.
עבודתו
מעלתו הגדולה של שקודה טמונה בפיתוח שיטותיו לבדיקה גופנית לצורך אבחנה ברפואה. גילוי שיטת אבחון ההקשה, שנעשה בשנת 1761 על ידי הרופא הווינאי לאופולד אאונברוגר (אנ') (1722–1809), נשכח, והידע עליו הושב לתחייה לראשונה בשנת 1808 על ידי הצרפתי ז'אן-ניקולה קורביזר (1755–1821), רופא החצר של נפוליאון הראשון. רנה לאנק (1787–1826) ותלמידיו פייר אדולף פיורי (אנ') (1794–1879) וז'אן-בטיסט בואיו (אנ') (1796–1881) הוסיפו לשיטה זו את ההאזנה.
שקודה החל את מחקריו הקליניים בקשר הדוק לאנטומיה פתולוגית בעודו רופא עוזר בבית החולים, אך מנהליו לא הבינו את דרכו, ובשנת 1837, כעונש, העבירו אותו למחלקה לחולי נפש, בטענה שהמטופלים כעסו על בדיקותיו, ובמיוחד משיטת ההקשה.
פרסומיו של שקודה, כולם בכתב העת "Medizinische Jahrbücher des k.k. österreichen Kaiserstaates" ("שנתונים רפואיים של הקיסרות האוסטרית המלכותית-קיסרית"), כללו:
- Über die Perkussion (על ההקשה), כרך ט' (1836)
- Über den Herzstoss und die durch die Herzbewegungen verursachten Töne und über die Anwendung der Perkussion bei Untersuchung der Organe des Unterleibes (על דפיקות הלב והצלילים הנגרמים מתנועות הלב, ועל יישום ההקשה בחקירת איברי הבטן), כרכים י"ג, י"ד (1837)
- Über Abdominaltyphus und dessen Behandlung mit Alumen crudum (על טיפוס הבטן וטיפולו עם אלומה גולמית), כרך ט"ו (1838)
- Untersuchungsmethode zur Bestimmung des Zustandes des Herzens (שיטת חקירה לקביעת מצב הלב), כרך י"ח (1839)
- Über Pericarditis in pathologisch-anatomischer und diagnostischer Beziehung (על דלקת קרום הלב (פריקרדיטיס) ביחס פתולוגי-אנטומי ואבחנתי), כרך י"ט (1839)
- Über Piorrys Semiotik und Diagnostik (על סמיוטיקה ואבחון של פיורי), כרך י"ח (1839)
- Über die Diagnose der Herzklappenfehler (על אבחון פגמים במסתמי הלב), כרך כ"א (1840)
יצירתו המרכזית של שקודה, שהייתה קטנה, אך ללא תחרות במשך שנים רבות לאחר מכן, "Abhandlung über die Perkussion und Auskultation" ("חיבור על ההקשה וההאזנה", וינה, 1839), פורסמה שוב ושוב ותורגמה לשפות זרות, ובכך ביססה את המוניטין העולמי שלו כמאבחן.
בשנת 1841, לאחר מסע מחקר לפריז, הוא יצר חטיבה נפרדת במחלקתו עבור מחלות עור, ובכך נתן את הדחיפה הראשונה לרה-ארגון הדרמטולוגיה על ידי פרדיננד פון הברה (אנ'). בשנת 1848, לבקשת משרד החינוך, הוא ניסח מזכר בנושא רה-ארגון החינוך הרפואי, ומאוחר יותר עודד בעצותיו את הקמת המנהלה הגבוהה הנוכחית של האסכולה הרפואית של וינה (גר').
בנוגע לטיפול רפואי, הוא הואשם לעיתים קרובות בכך שדגל ב"ניהיליזם" של אסכולת וינה. למעשה, הטיפול שלו היה פשוט ביותר בניגוד למגוון הגדול של תרופות ששימשו באותה תקופה, אותן ראה כחסרות תועלת, שכן מניסיונו מחלות רבות נרפאו ללא תרופות, רק באמצעות השגחה רפואית מתאימה ותזונה נכונה.
מסירותו הרבה להוראה, כמות העבודה הגדולה שביצע כרופא, והופעתה המוקדמת של מחלת לב, הן כנראה הסיבות לכך שמשנת 1848 ואילך הוא פרסם פחות ופחות. המאמרים המעטים שכתב משנת 1850 נמצאים בכתבי האקדמיה למדעים ובכתב העת של אגודת הרופאים בווינה, שהיה נשיא הכבוד שלה.
לקריאה נוספת
- A Sakula. Joseph Skoda 1805–81: a centenary tribute to a pioneer of thoracic medicine. Thorax, London, June 1981, 36 (6): 404–411.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ הערך שְׁקוֹדָה, יוֹזֶף באנציקלופדיה העברית, כרך ל"ב, טור 322
יוזף שקודה41330773Q79165