יהדות קירואן
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | בית כנסת |
| שימוש | לא פעיל |
| כתובת | rue Salah Souissi (El Marr), Kairouan, Tunisia |
| מיקום | קירואן |
| מדינה |
 תוניסיה |
| בעלים | עיריית קירואן |
| מייסדים | קהילת יהדות קירואן |
| הקמה ובנייה | |
| תאריך פתיחה רשמי | 1920 |
| קואורדינטות | 35°40′39″N 10°05′57″E / 35.67737740067358°N 10.099264881879714°E |
יהדות קירואן התקיימה בעיר קירואן שבתוניסיה, שבה היה מרכז חשוב ללימוד תלמוד והלכה. מרכז זה עמד בקשר עם המרכז התורני בבבל. לקהילה היהודית בקירואן היה חלק חשוב בהפצת תורת ישראל לאחר שקיעת המרכז בבבל, באגן הים התיכון, מסוף המאה ה-8 לספירה ועד ראשית המאה ה-11 במשך כ-200 שנה.[1]
היסטוריה מוקדמת
היהודים הראשונים הגיעו לקירואן מאזור קירנאיקה (לוב), עם יסודה בשנת 670 (שנת 50 להג'רה).[2][3] גל שני של מתיישבים יהודים הגיע לעיר בסוף המאה ה-7. תקופת תור הזהב של הקהילה היהודית בקירואן החלה בסוף המאה ה-8 ונמשכה עד תחילת המאה ה-11, כלומר מתקופת שלטון האע'לבים לשלטון החפצים (الحفصيون) (אנ'). בעיר היו בית כנסת, ישיבה, בית קברות, ארגון צדקה קהילתי ומוסדות נוספים. יהודים בעיר היו בקשר עם הישיבות הבבליות בפומבדיטה וסורה, ועם קהילות יהודיות במערב ספרד.
בשנת 880 ביקר אלדד הדני בעיר ובקהילה המקומית וספר על מסעותיו. הוא ריתק את הקהל בשליטתו בעברית. הוא הציג אוסף חוקים שלטענתו נהוגים בקרב עשרת השבטים האבודים. חוקים אלו היו בלתי מוכרים ליהודי קירואן, לכן הם שלחו שאלות לרב צמח בן חיים מישיבת סורא, שניסה להסביר אותם וליישב אותם על פי ההלכה. רבנים אחרים, ביניהם רבי מאיר מרוטנבורג וחברי התוספות, לא אהבו את החוקים שהציג אלדד הדני.
בתחילת המאה ה-10, יהודי בשם יצחק בן שלמה ישראלי (נפטר בשנת 950) לימד בבית הספר לרפואה בקירואן [4] ושימש כרופא האישי של השליט הסופי של השושלת האגלאבית (אמיר זיאדאת אללה השלישי)[5] והשליט הראשון של השושלת הפאטמית. הוא כתב מאמרים אודות הפילוסופיה הניאופלטונית, והתכתב עם רבי סעדיה גאון בבבל. [6] יהודי קירואי שני, בשם דונאש בן תמים, היה רופא ופילולוג, ששימש גם כרופא בחצר הפאטמית. יהודי קירואי שלישי מאותה תקופה, נתן הבבלי, (950) תיעד את רשמיו מיהדות בבל בסדר עולם זוטא.[7]
במהלך המאה ה-11, היהודי הבולט בקירואן היה אברהם בן נתן (אבו אישאק איברהים בן אתא),[5] "מגדולי המנהיגים היהודיים של ימיו", אשר בשנת 1015 קיבל את התואר נגיד הגולה ( "נסיך הגולה") וראש הקהילות מהמנהיג הרוחני של דורו, חי גאון.[7] הוא היה הרופא האישי של הסולטן אל-מועיז בן באדיס (אנ'), משושלת אָ-זִירְיוּן (אנ') (الزيريون) מצפון אפריקה, ככל הנראה גם רופא של הסולטן הקודם, באדיס בן מנסור, אביו של מועז.[5][7]
אחד מבני דורו של אברהם בן נתן, יהודה בן יוסף, היה הסוחר הבולט בעיר, ששלט על נתיבי השיט המסחריים בים התיכון ובנתיבים להודו. בזמן מלחמה, כשנאסר על כל שאר הספינות להפליג, הסחורות של בן נתן הועמסה על ספינות המלחמה המלכותיות השייכות לסיידה, יורש העצר המלכה זיריד. [8] חי גאון כינה אותו ראש כלה, ראש הסדר שעמד בראש ההתכנסויות בירחי כלה במהלך החודשים אדר ואלול.[7]
גם אברהם בן נתן וגם יהודה בן יוסף מתו באותה שנה, אי שם בשנות ה-30 של המאה ה-11.[7]
דחייה וגירוש
במהלך המאה האחת עשרה, העיר קירואן נכבשה בשנת 1057 על ידי שבטי בדואים, אנשי באנו הלאל שהגיעו ממזרח ובני המוראביטון שפלשו מדרום מרוקו. כיבוש זה גרם להרס העיר ושינה באופן דרמטי את הנוף התרבותי והפוליטי שלה. כובשי העיר אסרו על לא-מוסלמים מלהתגורר בעיר והיהודים הוכרחו להתאסלם או לעזוב אותה. גזרות אלה גרמו להגירה המונית של האוכלוסייה היהודית מאזור קירואן והעיר וסביבתה הפכו למעוז ערבי. אף על פי שהכיבוש הרס את אזור העיר, ערי החוף שגשגו, ערים כמו תוניס נשארו חשובות, לייצור טקסטיל, קרמיקה, זכוכית, שמן, סבון ומוצרי ייצור אחרים. תוצאה הרסנית נוספת שנגרמה מהכיבוש הובילה למדבור.
גודל הקהילה היהודית ירד משמעותית. הקהילה היהודית התפרקה סופית ב-1270. האוכלוסייה היהודית שחיה בעבר בעיר נדדה לאזורים כמו מצרים וסיציליה.[2]
לאחר הקמת תוניסיה כמדינת חסות צרפתית ב-1881, חזרו מספר יהודים לעיר.[9] בין היהודים שחזרו היו מספר סוחרים וחנוונים ונפתחו שני בתי כנסת.[9] כאשר גרמניה כבשה את תוניסיה במהלך מלחמת העולם השנייה, רבים מהיהודים הללו ברחו.[9] לאחר המלחמה חלקם חזרו. בין השנים 1946–1960 יהודי הקהילה עברו למקום אחר בתוניסיה או היגרו מחוץ למדינה.[9] בשנת 1936 חיו בעיר 348 יהודים בשנת 1946 חיו בעיר 275 יהודים והחל מאמצע שנות השישים של המאה העשרים אין כלל יהודים בעיר אף על פי שהמקום היה מרכז תורני יהודי חשוב 900 שנה קודם לכן בצפון אפריקה.[3]
ישיבת קירואן
ערך מורחב – ישיבת קירואן
לאורך כל השנים קירואן נודעה כמרכז תורני ללימודי התלמוד וההלכה והיהודי העיר ניהלו התכתבות בנושאי ההלכה עם קהילות מספרד ואירופה וגם עם קהילות בבל, לרבות עם רבנים גדולים בתורה כמו הרב שרירא גאון, הרב חי גאון ושמואל הנגיד. בשיא יוקרתה של הישיבה, יהודי קהילות מצרים היו פונים לחכמי קירואן, אף על פי שהם היו כפופים לרבנות ארץ ישראל. [10] רבי יעקב בן נסים הנהיג את ישיבת קירואן בסוף המאה ה-10. במהלך כהונתו הגיע רבי חושיאל בן אלחנן לקירואן מאיטליה,[1] עם פטירתו של רבי יעקב בן נסים, בשנת 1006, חושיאל ירש אותו. עם פטירתו של רבי חושיאל, רבינו נסים בן יעקב,[1] בנו של רבי יעקב בן נסים, קיבל על עצמו את הנהגת הישיבה והדריך את רבינו חננאל בן חושיאל.[1] באותה תקופה למד גם הרב אייזיק אלפסי בקירואן, לפני שעבר לפאס שבמרוקו. רבנו נסים נפטר בשנת 1062,[7] ועד אמצע המאה ה-11 איבדה ישיבת קאירואן את מעמדה כמרכז עולמי ללימוד תורה.
בית הכנסת
מבנה בית הכנסת מצופה בטיח בצבע תכלת דהוי ומתקלף למחצה. הוא ממוקם ברחוב סלאח-סויסי בכתובת: rue Salah Souissi (El Marr), Kairouan, Tunisia שברובע היהודי. לא ניתן להבחין בו בסביבה המקיפה אותו אלמלא הדלת המעוגלת וצבע התכלת שלהן.
בשנת 1920, זמן קצר לאחר הקמת הפרוטקטורט הצרפתי בתוניסיה, חזרה קירואן אל עברה היהודי התוסס עם הקמת בית כנסת חדש הממוקם ברחוב סלאח-סויסי ברובע היהודי. הקהילה היהודית של קירואן בחרה להקים את בית הכנסת הראשי שלה בלב הרובע על מנת להצהיר שהקהילה נוכחת בעיר. [11] בשנות ה-70 של המאה העשרים, לאחר עצמאות תוניסיה ומלחמת ששת הימים שהובילה לעזיבת הקהילה היהודית מקירואן, בית הכנסת הועמד לרשות השלטונות התוניסאיים כדי שישמש כבית ספר קוראני (מדרסה) לאחר שיצא מכלל שימוש. נכון להיום בית הכנסת הרוס בחלקו .
בשנת 2015 הוכרז כי בית הכנסת הישן של קירואן ישוחזר בהוראת מועצת העיר. שיקום בית הכנסת הוא חלק מפרויקט השיקום של מקומות תפילה בקירואן, שמועצת העיר לקחה על עצמה. [12] נכון לשנת 2023, מצב פרויקט השיקום אינו ידוע.
בית הקברות
הכניסה לבית הקברות הרוסה. בית הקברות קיים כאחד השרידים האחרונים של הקהילה היהודית של קירואן. הוא מתפוגג במהירות מהזיכרון הקולקטיבי של תושבי העיר.
ראו גם
לקריאה נוספת
- מנחם בן-ששון, "צמיחת הקהילה היהודית בארצות האסלאם: קירואן, 1057-800", ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשנ"ז
- Stillman, Norman. "The Jews of Arab Lands: A History and Sourcebook (Philadelphia, JPS, 1979) p42-46
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Teich, Shmuel (1982). The Rishonim. Brooklyn, NY: Mesorah Publications. ISBN 978-0-89906-452-9.
- ^ 2.0 2.1 Synagogue, Kairouan, Tunisia | Archive | Diarna.org, archive.diarna.org
- ^ 3.0 3.1 Kairouan, www.jewishvirtuallibrary.org
- ^ ABRAHAM BEN NATHAN". Encyclopedia Judaica. Vol. 2. 2007.
- ^ 5.0 5.1 5.2 "ABRAHAM BEN NATHAN". Encyclopedia Judaica. Vol. 2. 2007.
- ^ Brener, Ann (2003). Isaac Ibn Khalfun. Hebrew Language and Literature Series. Vol. 4. Brill/Styx. p. 191. ISBN 9789004124158. LCCN 2003270832.
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 Brener, Ann (2003). Isaac Ibn Khalfun. Hebrew Language and Literature Series. Vol. 4. Brill/Styx. p. 191. ISBN 9789004124158. LCCN 2003270832. Retrieved October 21, 2015.
- ^ Brener (2003), p.20, at note 33: Goiten, "Medieval Tunisia" p.324 suggests this was Umm al 'aziz (976-996) the sister of sultan Muizz, but Ben-Sasson calls her the mother of Muizz
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 "The Jewish Community of Kairouan". The Museum of the Jewish People at Beit Hatfutsot.
- ^ Frank, Daniel H. (1995). "The Jews of Medieval Islam: Community, Society, and Identity: Proceedings of an International Conference Held by the Institute of Jewish Studies, University College London, 1992". Études sur le Judaïsme médiéval. Vol. 16. London: Brill. p. 357. ISBN 9004104046.
The scholars of Kairouan were even consulted by Egyptian communities who were officially under the rashut of Land of Israel; see S. Abramson, R Nissim Gaon: Libelli Quinque (Hebrew) (Jerusalem, 1965), 25-26, 43-46
- ^ Colette Bismuth-Jarrassé and Dominique Jarrassé, Synagogues de Tunisie: monuments d'une histoire et d'une identité (Le Kremlin-Bicêtre: Editions Esthétiques du Divers, 2010), 210-214.
- ^ Fatma Zaghouani, “L'ancienne Synagogue de Kairouan va être restaurée (in French).
36339472יהדות קירואן