טריסטן דה קונה

טריסטן דה קוניה
Tristan da Cunha
דגל	סמל
מוטו לאומי	באמונתנו כוחנו ; Our faith is our strength
המנון לאומי	האל נצור המלך
ממשל
משטר	מונרכיה חוקתית
שפה נפוצה	אנגלית
עיר בירה	אדינבורו על שבעת הימים 37°04′00″S 12°18′43″W / 37.066667°S 12.312°W; (והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת	אפריקה
אזור זמן	UTC
היסטוריה
הקמה
חלק ממושבת הכף בדרום אפריקה; תחת חסות של סנט הלנה	12 באוגוסט[דרושה הבהרה] 1816; 12 בינואר 1938
דמוגרפיה
	אוכלוסייה לפי גילאים
גילאי 0 - 14	13.66%
גילאי 15 - 24	8.74%
גילאי 25 - 54	33.10%
גילאי 55 - 64	17.56%
גילאי 65 ומעלה	26.95%
כלכלה
מטבע	לירה שטרלינג‏ (GBP)
שונות
קידומת בין־לאומית	290

טריסטן דה קונה או דה קוניה (באנגלית: Tristan da Cunha) היא קבוצת איים געשיים מרוחקים, השוכנים בדרום האוקיינוס האטלנטי, 2,816 ק"מ מדרום אפריקה ו-3,360 ק"מ מדרום אמריקה. האיים הם חלק מהטריטוריה הבריטית סנט הלנה, אסנשן וטריסטן דה קונה. שטחם של האיים מורכב מן האי המרכזי, טריסטן דה קונה (98 קמ"ר) וכן ממספר איים בלתי מיושבים: אינאקססיבל (Inaccessible Islands מילולית: האיים הבלתי נגישים) וכן איי נייטינגייל והאי גוף (Gough) הנמצא 395 ק"מ מדרום-מזרח לאי המרכזי ואף הוא חלק מקבוצת האיים. יחד עם אי הפסחא, נחשבים איי טריסטן דה קוניה למקומות המיושבים הנידחים ביותר בעולם.^[1]

היסטוריה

איי טריסטן דה קוניה נצפו לראשונה בשנת 1506 על ידי הספן הפורטוגזי טרישטאו דה קוניה. אף על פי שכף רגלו לא דרכה על האיים, הוא קרא לאי המרכזי על שמו, Ilha de Tristao da Cunha אשר מאוחר יותר קיבל גרסה אנגלית כשמו היום. הסקר הראשון של הארכיפלג נעשה על ידי פריגטה צרפתית בשנת 1767. נערכו מדידות לעומק הים סביב האיים וכן נסקר קו החוף. התוצאות פורסמו על ידי ההידרוגרפר של הצי המלכותי בשנת 1781. בשנת 1810 הגיע לאיים המתיישב הקבוע הראשון, ג'ונתן למברט מהעיר סיילם שבמסצ'וסטס. הוא הכריז על האיים כרכושו הפרטי וקרא להם "האיים המרעננים". שלטונו של למברט היה קצר, והוא מת בתאונה בשנת 1812.

ב-12 באוגוסט 1816 סיפחה הממלכה המאוחדת את האיים באופן רשמי ושלטה עליהם ממושבת הכף שבדרום אפריקה. הסיבה העיקרית למהלכם זה של הבריטים היה כדי למנוע מן הצרפתים לעשות שימוש באיים כבסיס לפעולת חילוץ נפוליאון בונפרטה אשר היה כלוא באי סנט הלנה. תפיסת האיים על ידי הבריטים אף מנעה מארצות הברית לעשות שימוש באיים, כפי שעשו בעת מלחמת 1812. ניסיונות לבנות יישוב קבע באיי אינאקססיבל נכשלו.^[2]

באיים היה מוצב בריטי והאוכלוסייה האזרחית במקום נבנתה לאיטה. ציידי לווייתנים עשו שימוש באיים כבסיס למסעותיהם בדרום האוקיינוס האטלנטי. עם פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869, יחד עם עליית השימוש באוניות הקיטור, פחתה חשיבות האיים והתנועה אליהם התדללה.

בשנת 1867 ביקר באיים הנסיך אלפרד, הדוכס מאדינבורו, בנה השני של המלכה ויקטוריה. שמו של היישוב המרכזי באי, אדינבורו על שבעת הימים, נקרא כך לכבודו. הנסיך פיליפ, בעלה של המלכה אליזבת השנייה, ביקר באיים בשנת 1957 כחלק מסיור עולמי על סיפון היכטה המלכותית בריטניה. אחיו הצעיר של הסופר לואיס קרול, הכומר אדוין ה. דודג'סון, שירת כמיסיונר אנגליקני על טריסטן דה קוניה.

בצו מלכותי מה-12 בינואר 1938, הוכרזו האיים כבני חסות של סנט הלנה. בתקופת מלחמת העולם השנייה הקים הצי המלכותי הבריטי באיים בסיס. אונית הוד מלכותה "האי האטלנטי" הוצבה במקום כדי לפקח על תנועות ספינות גרמניות בדרום האוקיינוס האטלנטי. בתקופת מלחמת העולם השנייה מונה לכהונתו המינהלן הראשון של האיים, על ידי הממשלה הבריטית.

בשנת 1961 אילצה התפרצות געשית לפנות את כל אוכלוסיית האי, כ-260 במספר, לבריטניה. בהזדמנות זו נחשף לראשונה העולם האקדמאי לניב המיוחד שהתפתח בלשונם של תושבי האי.^[3] בשנת 1963 שבו תושבי האי לביתם. בשנת 2002 ניתן לאיים דגל ייחודי משלהם. בשנת 2005 קיבל האי מיקוד דואר משלו (TDCU 1ZZ), זאת כדי להקל על תושביו לבצע הזמנות דרך רשת האינטרנט.

פוליטיקה ומשפט

הסמכות השלטונית העליונה באיים היא מלך בריטניה המיוצגת על ידי המושל של סנט הלנה. כיוון שמקום מושבו הקבוע של המושל הוא בסנט הלנה, מונה לאיים מינהלן המייצג את המושל בשטח האיים. המנהלן ממלא את תפקיד ראש הסמכות השלטונית בשטח והוא מתייעץ עם מועצת האי, בה חברים שמונה מאנשי הקהילה הנבחרים לתפקידם אחת לשלוש שנים ושלושה אשר מונו לתפקיד.

לאיי טריסטן דה קוניה מערכת חוקים משלהם, אלא שהחוק המונהג בסנט הלנה הוא שמיושם במקרים שבהם אינו בא בסתירה לחוק המקומי ומתאים לתנאי הארץ ותושביה.

גאוגרפיה

השם "טריסטן דה קוניה" משמש כשמו של האי המרכזי ואף כשם הארכיפלג כולו המורכב מן האיים הבאים:

טריסטן דה קוניה, האי המרכזי, שטחו 98 קמ"ר
האי אינאקססיבל ("הבלתי נגיש") שטחו 10 קמ"ר (Inaccessible Island)
איי נייטינגייל, שטחם 2 קמ"ר
- האי נייטינגייל (Nightingale Island)
- האי האמצעי (Middle Island)
- האי שטולטנהוף (Stoltenhoff Island)
האי גוף (Gough Island) ‏ (91 קמ"ר)

האי אינאקססיבל ואיי נייטינגייל ממוקמים 35 ק"מ מדרום-מזרח לאי המרכזי, בעוד שהאי גוף ממוקם 395 ק"מ בכיוון דרום-דרום-מזרח לאי המרכזי. האי המרכזי הררי למדי. האזור היחיד באי שהוא שטוח יחסית הוא אזור היישוב אדינבורו על שבעת הימים, השוכן על החוף הצפון-מערבי. הנקודה הגבוהה באי היא פסגת המלכה מרי (2,010 מטר מעל פני הים), המתכסה בשלג מדי חורף.

האיים האחרים בקבוצת איים זו אינם מיושבים, פרט לתחנת מזג האוויר על האי גוף. התחנה ובה צוות של שישה אנשים, מופעלת על ידי ממשלת דרום אפריקה מאז שנת 1956. האי גוף הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, בשנת 1995, בזכות אוכלוסיית בעלי החיים הייחודית הנמצאת עליו. בשנת 2004 החליט ארגון אונסק"ו להרחיב את ההכרזה אף על האי אינאקססיבל ולצרפו כחלק מאתר המורשת העולמית.

האקלים באי המרכזי ממוזג אך הפכפך מאוד, עם שינויים מהירים במזג האוויר. הטמפרטורות נעות בין 4 מעלות בחורף ל-26 מעלות בקיץ. כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 1,676 מ"מ.

כלכלה

מקור ההכנסה העיקרי של האי, במטבע זר, הוא ממכירת בולים ומטבעות לאספנים בעולם. מקור הפרנסה העיקרי על האי הוא חקלאות. רוב תושבי האי מועסקים על ידי הממשלה המקומית ובשאר זמנם עוסקים בדיג ובציד. אזור האיים עשיר מאוד בדגה ועל האיים קיימות מושבות של ציפורי אלבטרוס, פינגווין ועוד. בהתפרצות הר הגעש בשנת 1961 נהרס בית החרושת לשימורי סרטני לובסטר שהיה במקום, אולם הוא נבנה מחדש זמן קצר אחר כך ומעסיק בקביעות מעל 20 מתושבי האי, בעונות הדיג מועסקים במפעל מעל 100 תושבים. לתושבי האי משקי בעלי חיים ויבולי אדמה, בעיקר תפוחי אדמה.

תקציב הממשל באי ממומן מדמי רישיונות לדיג הלובסטר. תנועת התיירות באיים מוגבלת מאוד בגלל ריחוקו. אף על פי שמספר ספינות טיולים מגיעות אל האיים, רובן אינן מורידות נוסעים אל היבשה.

דמוגרפיה

אוכלוסיית האיים מונה 243 איש נכון ליוני 2021, רובם יושבים באדינבורו על שבעת הימים (הידועה בפי התושבים כ"היישוב"). הדת העיקרית היא נצרות בשניים מפלגיה: אנגליקנית וקתולית. מחלות מסוימות כגון גלאוקומה ואסתמה נפוצות באוכלוסייה כתוצאה מנישואי קרובים. נחיתת זרים על האי כרוכה בקבלת אישור מן המינהלן המקומי.

ריחוקם של האיים מקשה על התחבורה אל העולם החיצון. אין באיים שדה תעופה וניתן להגיע אליהם בספינה בלבד. ספינות דייגים מדרום אפריקה מבקרות באיים באופן קבוע וספינת הוד מלכותה "סנט הלנה" מקיימת קשר בין האיים לבין סנט הלנה והאי אסנשן.