טכניקות התערבות בטיפול בתנועה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

טכניקות התערבות בטיפול בתנועה הן מכלול שיטות של התערבות טיפולית מתחום הטיפול בתנועה שנועדו לסייע למטופל ולקדם את התהליך הטיפולי.

שיקוף

בתחומי הטיפול השונים השיקוף הוא חזרה של המטפל על דברי המטופל באופן מדויק או בשינוי כלשהו כדי לחזק את ההבנה הרגשית והאמפתיה בין המטפל לבין המטופל או בין חברי קבוצה טיפולית. באופן דומה, בטיפול בתנועה, השיקוף הוא עשיית תנועות דומות בו-זמנית או עם השהייה קצרה בזמן והוא נושא אופי של חיקוי.[1] ההנחה התאורטית של תהליך השיקוף הוא פשוט: יש לקחת את התקשורת הלא מילולית והסמלית של המטופל ולהתייחס אליה ברצינות, לעזור לו להעצים ולהבהיר אותה. בצורה זו ניתן להדגים את השאיפה והיכולת של המטפל לפגוש את המטופל במקום שבו הוא נמצא רגשית ובכך להבין ולקבל את המטופל ברמה עמוקה ואותנטית.

השיקוף דורש מהמטפל את היכולת לנוע ולראות את מה שהמטופל מרגיש ולנסות לתקשר את זה. על המטפל לשקף ולהחזיר על ידי מערכת השרירים שלו והנרטיב המילולי שלו כיצד הוא חווה ומקבל את הגוף של המטופל.

לעומת חיקוי, כלומר העתקה של צורת התנועה ללא שילוב משמעות, שיקוף של תנועה ופרשנות, מתייחס לאמפתיה תנועתית - שיקוף אמפאטי. המטפל עשוי לנוע בדיוק כפי שהמטופל נע או עשוי לחקות את איכויות התנועה של המטופל אשר משקפות את הנימה הרגשית של המטופל.

מטפלים בתנועה מאומנים בהתבוננות וניתוח תנועה ומסוגלים ללמוד את תנועתו של המטופל ולחלץ ממנה איכויות תנועתיות מסוימות על ידי חיקוי בדרגות עוצמה שונות. ברמה המעודנת ביותר המטופל עשוי לא להיות מודע כלל לכך שהשיקוף מתבצע. לעומת זאת, ברמה הבסיסית, מתקיים חיקוי פשוט של התנועות או הגזמה של נושאים תנועתיים. התוצאה הסופית היא הבנה גופנית ורגשית מוגברת של המטפל את המטופל.

במושגים של ניתוח התנועה על פי לאבאן בשיקוף תהיה התאמה לאיכויות של עוצמה, משך, צורה מרחבית, קצב או תבניות קצביות. בטיפול בתנועה השיקוף יכול להתבטא באופן גלוי בצורה אחת או בשילוב כמה דרכים - במאמץ אחד, או בשילוב כמה מאמצים הבאים לידי ביטוי על ידי תנועות, הבעות פנים או קול.[2]

אפשרות נוספת לשיקוף הקבוצה והתהליך שעובר על היחיד היא על ידי שימוש בליווי מילולי. השיקוף יכול לשמש נקודת מוצא למשחקיות או לחלופין לאינטראקציות רציניות מאוד. נושאים שעשויים לעלות בעקבות שיקוף כוללים למשל את החוויה של להיות מוביל, החוויה של להיות מובל.

קשר בין שיקוף לנויורוני מראה

מחקר ענף ומתרחב מצביע על קיומם של מעגלים עצביים הנקראים נוירוני מראה (Mirror Neuron System) המופעלים במידה דומה כאשר אדם מבצע תנועה או כאשר הוא צופה בתנועה. דבר זה הוביל כמה חוקרים להאמין כי אותם תהליכים נמצאים בבסיס תפיסת התנועה ובבסיס יצירת התנועה. נראה כי מעגלים אלו רגישים להתכוונות של התנועה, כך שהם מגיבים באופן דומה לתבניות תנועה שונות אשר להן כוונה זהה באופן חד-משמעי.

אם כך, באופן תאורטי, מערכים דומים של נוירונים מופעלים במערכת העצבים המרכזית של המטפל כאשר הוא נע בהתאמה למטופל או כאשר הוא פשוט עד לתנועתו של המטופל מבלי להתנועע בהתאמה. במקרה הראשון הרשת של נוירוני המראה המתואמים באופן פעיל, יוצרים למעשה חיבוריות בין-עיצבית בין המטפל והמטופל. יש המאמינים שאימון המשלב שיקוף מוביל לתפקוד מוגבר של נוירונוי המראה הן אצל המשקף והן אצל המשוקף.

יתרונות השיקוף

ייתכן כי אפשר להשתמש בתרגול שיקוף כטיפול בפני עצמו, בשימושם של אנשים אשר להם נטיות פחותות לחיקוי טבעי. כאשר הוא משקף תנועה רגשית של המטופל, בנוסף לכך שהמטפל מקבל הבנה יתירה של המטופל הוא גם מעביר למטופל מסר של הבנה וקבלה. לכן, בה בעת שהשיקוף מגביר את האמפתיה של המטפל כלפי המטופל, סביר גם שהוא יגביר את תחושת החיבור של המטופל אל המטפל.[1] מחקרים מראים כי כאשר תנוחה רגשית מבוצעת באופן מוגזם, הפנמה גופנית (embodiment) של תנוחה זו מובילה להכרה וחוויה מוגברת של הרגש הרלוונטי.[3] שימוש במוזיקה קצבית תוך כדי ההתנועעות ושיקוף עשוי להגביר את ההתכוונות הרגשית המתאפשרת הודות לשיקוף.

מריאן צ'ייס, ממייסדות הטיפול בתנועה, הבינה באופן אינטואיטיבי כי יצירת קשר אמפאתי מהווה כלי עיקרי לתקשורת. על ידי שיקוף מצב הרוח של המטופלים, תנועותיהם וקולותיהם היא הצליחה ליצור איחוד אינטרסובייקטיבי עם המטופלים.

הייחודיות של השיקוף בשירות המטפל

בעוד הפסיכותרפיות המסורתיות נמנעות באופן פעיל מהעברה נגדית, תוך הדגשת גישה של נפרדות על מנת לספק שירות מקצועי למטופל, המטפלים בתנועה נוטים להיות מעורבים באופן פעיל בשיקוף על מנת להגביר דווקא את ההעברה הנגדית הגופנית.[4]

תפקיד השיקוף מבחינה התפתחותית

מרגע שמופיע החיוך הראשון על פני התינוק, בדרך כלל בגיל 4 עד 6 שבועות, האם תגיב על ידי חיקוי ההבעה הזו. לאחר מכן, הבעות פנים נוספות, מחוות גופניות וקולות ישוקפו אף הם.

התכונות המובנות האלו של השיקוף עוזרות להסביר את המנגנון של ההבנה וההכרה החברתית, תנועתית, רגשית.[5]

יש חשיבות למבט משקף בקשר הדיאדי של האם והתינוק, בגיל המוקדם, כניצן ראשוני של האינטרסובייקטיביות.[6]

השתתפות פעילה בשיקוף נחשבת חיונית ליצירת סכמת התקשרות נורמלית.[7][8][9][10]

קשיבות

קשיבות היא מצב תודעתי של התבוננות פאסיבית של ההווה, נעים או לא נעים כמו שהוא, לא להיצמד אליו ולא לדחות אותו. הקשיבות יוצרת קשר בין התודעה לחוויה, ממקדת את תשומת הלב ללא שיפוטיות. ביום-יום ובכל רגע ורגע, התודעה נוטה לקפוץ ממקום למקום וטכניקת הקשיבות מאפשרת תשומת לב לחוויה. מתפתחת מודעות, ישנו מושג של עד צופה פנימי המתבונן בחוויה. בכל פעם שהמחשבות הולכות לאיבוד, מחזירים את תשומת הלב ואת עצמי מהמחשבות המסתובבות לכאן ועכשו. הקשב יכול להיות בכל דבר שעושים, לחוות את החוויה. אנחנו רוצים להיות כל הזמן בנוכחות, מודעות ותשומת לב וכך להאיר את ההזדהות עם התהליך נפשי-רגשי.

השיטה מתבססת על תורת הבודהיזם שעקרונותיה העיקריים הם להתגבר על ההרגל האנושי להתבונן עם ביקורת, השוואה ושיפוט ובאמצעות טכניקה של לימוד התודעה להישאר במצב קיים ולהתבונן בישות של האדם לשניות ואחר כך ממושכות. הבודהיזם טוען שאנחנו מצוידים עם היכולת להתבוננות פנימית ולפתח את הצופה הפנימי שבמידה ומתאמן נכון, יוכל להתבונן ללא שיפוט, בקור רוח, בנדיבות, בקבלה, בסקרנות, בפאסיביות וברוגע וכך להפחית את הסבל הקיים.

משתמשים בקשיבות בגלל העבודה עם החושים, רגשות והתבוננות בעולם הפנימי יותר מאשר לחשוב עליו. השימוש בקשיבות בפסיכותרפיה גופנית תורמת משום שהגוף הוא האובייקט הראשון והקל להתבוננות באמצעות קשיבות. המציאות הסומטית לא רק שטבועה עמוק בפנים אלא גם משקפת אותה בדיוק, מאפשרת לנו לגלות את הנושאים המהותיים והזכרונות שצפים.

כמו כן, מושג העד המתבונן בחוויה, שנמצא גם בשיטת התנועה האותנטית, שבה העד צופה במתנועע תוך תשומת לב למה קורה למתנועע ומה מתרחש בתוכו אילו דימויים ואסוציאציות נוצרים אצלו. וכשם שהעד צופה במתנועע ועולים בו דימויים ואסוציאציות כך גם נעשית ההתבוננות במחשבות ונוצר הקשר בין התודעה לחוויה. כאשר האדם מתחיל לשחרר את החוויה של המהות או מצב האגו כמציאות היחידה או משהו שהוא נגרר לתוכו ובמקום זה, הוא חווה מצב של צפייה שבו הוא רואה דברים באים והולכים ושמהם הוא יכול להסתקרן או להרגיש חמלה כלפיהם.

הנחיות אפשריות בקשיבות:

  1. המודע מסדיר את תשומת הלב לכניסה פנימה ולנשימה.
  2. להביא את תשומת הלב לשאיפה ולנשיפה ברגע ההווה.
  3. לשים לב לתחושות שהנשימה יוצרת באזור הבטן.
  4. כל פעם שהמחשבות נודדות צריך להחזיר את תשומת הלב ולהתמקד בנשימה.
  5. מסמנים במילים את התחושות שעולות בעקבות הנשימה המתרחשת בהווה.
  6. בכל פעם שהמחשבות נודדות מחזירים את תשומת הלב לחוויה בהווה.
  7. תיוג המחשבות/רגשות שעולות, תשומת לב אילו מחשבות עלו: זכרונות, דאגות, תכנונים, דמיונות.
  8. חזרה לחוויה בגוף ובתודעה.

המטפל כל הזמן מפקח על מצבו של המטופל והקשר שלו עם ההכרה/מודעות ומתקשר לניסיון שלו בדרכים שתומכות בצופה הפנימי. המטפל יכול לצפות אם המטופל נכנס לקשר חזק עם הרגש וכל הזמן להחזיר אותו למצב של התבוננות. התהליך הזה שבו המטפל מציע ניסוי הקשור לנושאים שנמצאים מתחת, ליד וקשורים להתבוננות של המטופל, בסופו של דבר ייצור חוויה מעוצבת שמשאירה חותם על הזיכרון העקיף, שהוא זה שיש לו את הכוח לארגן את חוויות היום-יומיות וההתנהגות.[11]

אלתור

בתרפיה בתנועה אלתור הוא שלב המצאת משחקים וחוקים במשחק קבוצתי, מדובר בעוררות התנועה של הרגע, לפגוש את הצורך התנועתי של הרגע. ברמה של אימפרוביזציה פיזית, לדוגמה, מטופל עם כתפיים תפוסות יתבקש לשחק עם הכתפיים שלו להרים אחת להוריד שנייה וליצור ביניהן דיאלוג.[12] גם מריאן צ'ייס השתמשה בהפקת תנועה ודיאלוג תנועתי של יצירת תקשורת מילולית ולא מילולית עם המטופל. על מנת לגרות למטופל לתגובה תנועתית וליצור דיאלוג, צ'ייס יכלה להשתמש במשחקי תפקידים, פנטומימה וצורות נוספות של משחק בעזרת מוזיקה ודמיון כאשר המכנה המשותף לכולם הוא נקודת המוצא לדיאלוג: הבעה הגופנית של המטופל.[13]

על הדיאלוג הלא-וורבלי שמתרחש בין המטפל למטופל והיוצר את הבסיס לאלתור בין הצדדים כותבת טורטורה בשיטתה Ways of Seeing. שיטה זו מתבססת על תשומת לב עמוקה לביטוי הלא-וורבלי שנעשה באמצעות התבוננות חדה ודיאלוג חוויתי גופני. שיטתה מתבססת על היכולת הגופנית הבסיסית רבת החושים הגורמת לתחושות ומהווה את הבסיס ליצירת ההבעה הרגשית לתקשורת שלנו.[14] סוג נוסף לאלתור הוא ייצוג הדינמיקה של החיים של המטופל בתנועה. לדוגמה, עבור מטופלת שעבדה על דרישות אחרים ממנה, המטפלת סימלה את חוויית חייה, על ידי שהיא צובטת אותה ודוחפת אותה מכל מיני כיוונים.[12]

במהלך אלתור אפשר לקחת תנועה ולשחק איתה ולראות לאן זה מתפתח. לעיתים המטפל נותן למטופל תנועה שהמטפל מרגיש שהמטופל צריך לחקור, למרות שהוא לא הביא את התנועה מעצמו. בדרך כלל המטופל לוקח את התנועה ובתהליך דינאמי נוצרת התנועה שלו. משחק עם התנועה יכול להביא לתהליכים כמו אינטגרציה או הבנה של עצמך. רוב המטופלים לא יכולים לעשות אימפרוביזציה בהתחלה. יכול לקחת חודש עד שמתפתח ביטחון עצמי, במיוחד במי שלא התנסה בתנועה חופשית.

הַמְלָלָה Verbalization

אף על פי שהטיפול בתנועה מתואר כצורה לא מילולית של פסיכותרפיה, הוא ללא ספק משתמש גם בדיבור ומילים. המללה לפני, במהלך או לאחר טיפול בתנועה יכולה להוות כלי אפקטיבי ואף הכרחי לתהליך הטיפולי. המטפל יכול להשתמש בהמללה בדרכים מגוונות: מברכה לשלום ואיחולים לפרידה ועד הזמנת המטופל לתאר דימוי או זיכרון שעולים בראשו ובגופו. המטפל עשוי לבקש מהמטופל להתייחס לדפוס תנועתי מסוים. בקבוצה, ניתן להשתמש בהמללה כדרך להבהיר נארטיב, לשקף, להדריך ולהבנות את התהליך הקבוצתי. באמצעות המללה מתמשכת של הנארטיב הקבוצתי, קול ותנועה ניתן לאחד את הקבוצה ולהבהיר את הכוונות והכיוונים של הקבוצה לאורך המפגש. המללה יכולה לשמש על מנת להעמיק בחקירת נושאים שעלו. המטפל עשוי לשאול שאלות מנחות פתוחות אשר עשויות להיות כלי חשוב על מנת להביא לבהירות ומיקוד המשמעויות הגלומות בתנועות העולות מחברי הקבוצה. גם שימוש בסמלים או דימויים עשוי להעמיק להעשיר ולמקד את החוויה התנועתית של המטופל. ההמללה יכולה לשמש כהשלמה, הבהרה והרחבה של התנועה ושל יחסים בקבוצה. במהלך המפגש המטפל יכול להשתמש בהמללה של הנארטיבים בקבוצה לשם הובלה עדינה של הקבוצה לתנועה הבעתית מלאה יותר. המלל יכול לתת משמעות חיונית ועמוקה למחוות, לתנועות ולתנוחות סמליות. יכול להעשיר את החוויה התנועתית על ידי חיבור לחוויות עבר, הסיטואציה הנוכחית או מטרות עתידיות.[15][13]

סדרת תנועות מאורגנות וקצב

סדרת תנועות מאורגנות וקצב הם סוגי התערבויות שקורות במהלך הטיפול והם שזורים זו בזה, כדי ליצור תנועה מאורגנת קבוצתית נדרש להיות קצב משותף. מריאן ציי'ס החלוצה הגדולה של הטיפול בתנועה, יצרה תבנית של ארבה שלבים בטיפול קבוצתי והם:

  1. פעילות הגוף
  2. סמלים
  3. היחסים של תנועה תרפויטית
  4. פעילות קיצבית-יחסים בקבוצה

לוי במאמרו מתאר Levi את שלב פעילות הגוף שבו נעשה החימום הקבוצתי וכיצד ציי'ס הייתה יוצרת תנועה של קצב מוכר כמו חותם ומכוונת את הקבוצה לנראטיב מילולי ותנועתי ובצורה זו היא בעצם הניעה את הקבוצה לשתי רמות סימולטנית, השימוש היה בתנועות פשוטות כדי לא להפחיד את המשתתפים ולהזמין את אלו שהיו מחוץ למעגל להשתתף.[13]

שלב היחסים הקיצביים- תנועתיים בקבוצה: הכוח של פעילות קיצבית בקבוצה שימש את ציי'ס כדרך מקלה וכתמיכה לביטוי מחשבות ורגשות בצורה מוסדרת ובשליטה. אפילו לקוחות שהיו במצב קשה גויסו ונדבקו בקצב, עם הקצבים הפשוטים והחוזרים הם סיפקו מדיום להחצנה של רגשות כאוטיים ומבלבלים. הקצב לא רק שארגן את המחשבות והרגשות לריקוד עם משמעות, אלא עזר גם לשנות התנהגויות קיצונית כמו היפראקטיביות או נטיות להתנהגויות ביזאריות. בתהליך של הקיצביות והתקשורת הלא-ורבלית ציי'ס הציעה סמלים ותכנים. אלה היו מעשירים את הלקוח והמודעות לגופם עם הסמליות ולאט לאט להתאים את ההתנהגות ואפילו לומר את הקונפליקטים שנמצאו מאחורי התנהגות זו. על בסיס הקצב וסדרת תנועות פשוטות נוסדה גם גישת האקספרסיון פרימיטיב שפותחה כשיטת טיפול בתנועה על ידי ד"ר פראנס שוט-בילמן. השיטה משלבת השפעות מן התאוריה הפסיכואנליטיקאית, הידע האנתרופולוגי (שאמאניזם) והאומנות. לדברי ד"ר בילמן יוצרת השיטה, אקספרסיון פרימיטיב מחברת את הקצב, פשטות התנועות והעוצמה בריקודים האפריקאיים אל תבניות הריקוד והסימבולים המערביים. ברכה הדר, פסיכולוגית קלינית, אנליטיקאית קבוצתית ואנליטיקאית ביו-אנרגטית, המתמחה בעבודה טיפולית גופנית-נפשית, הן בטיפול אינדיבידואלי והן בטיפול קבוצתי, ובעלת ניסיון בעבודה משותפת עם מטפלים בתנועה, כתבה רשמיה מסדנה של ד"ר פראנס שוט בילמן במאמר "המעבר מטבע לתרבות - רשמים מסדנה חווייתית בשיטת האקספרסיון פרימיטיב".[16] במאמר היא מצטטת את מאמרה של בילמן הכותבת על קצב:" התינוק בבטן אימו עטוף צלילים שאותם הוא "שומע" דרך כל גופו. הצלילים העוטפים ומלטפים את התינוק בבטן האם הם "הרעשים" שמייצר גופה, כמו באמבטיית צלילים. הצלילים האלה מייצגים את המבנה המחבר בין שלושת השלבים של המוזיקה לריקודים: קצב פעימות הלב של האם; ההלוך חזור של נשימתה; המלודיה הקצבית של קולות ההורים המגיעים לתינוק דרך הפילטר של מי השפיר.[17]

שיטת האקספרסיון פרימיטיב

השיטה של ד"ר פראנס שוט בילמן, פסיכואנליטיקאית, אנתרופולוגית ומטפלת בתנועה, היא שיטת טיפול שפותחה באמצעות ריקוד, והיא משלבת השפעות מן התאוריה הפסיכואנליטית והידע האנתרופולוגי, כמו גם ממדעי הטבע, האמנות, עולם התנועה והמחול.[17] במהלך תצפיות ומחקרים אנתרופולוגיים שערכה בילמן בתרבויות מסורתיות שונות, וגם בהשפעת מחקריו של האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס, היא מצאה הקבלה בין תהליך התפתחותו של היחיד לבין ההתפתחות התרבותית. המשמעות החברתית של הריקוד במשותף, היחסים בין הרוקדים, ונוכחותו של גורם מאחד שסביבו מתארגן הריקוד (השמאן או המטפל התנועתי) מסמלים תהליכים פסיכולוגיים טבעיים המתרחשים ביחיד ובחברה גם יחד. המאפיינים העיקריים של השיטה הם קצב, חזרתיות, מחזוריות בתנועה, חוויית טראנס, תבניות וסימטריה, שימוש בארכיטיפים ובסימבולים, הבנת חשיבותה של הקבוצה, שימוש ביחסי ניגודים (למעלה-למטה; אור-חושך; רעש-שקט; גלוי-נסתר; מעורר-מרגיע וכדומה), וכן שימוש בזמן ובחלל. השיטה מבוססת על עבודה עם הריתמוס הבסיסי של הגוף האנושי – קצב פעימות הלב וקצב הנשימה (שני המקצבים הראשוניים שכל עובר שומע בבטן אמו). הלב ממלא גם תפקיד ייצוגי-סימבולי, כמייצג החיים והאהבה. הדר,[16] שחוותה את סדנת האקספרסיון כותבת: לקצב יש תפקיד חשוב נוסף של שמירה על מסגרת. לאורך כל הסדנה הדגישה בילמן שוב ושוב את תפקידה החשוב של המסגרת כגורם המאפשר הכלה וויסות, אך גם מגרה ומעורר. הקצב מסמל את הפונקציה האבהית, את החוק. בחברות המסורתיות, האב הוא זה שאמור להוביל את תהליך ההיפרדות של התינוק מהאם, ולהוביל את הילד החוצה, אל החברה. לפיכך, בעבור הילד האב מייצג את הצד הסוציאלי, הקולקטיבי. סינטיה ברול במאמרה בנושא טיפול בתנועה בפגועי ראש, מתארת את התנועה כצורה קינסטטית המבטאה את הרגשות והחוויות של האדם באמצעות רצף של דפוסי תנועות ריתמיות. היא מתארת את הדפוס הקבוע של הקצב כבעל השפעה מרגיעה, מייצבת המאפשרת קישור חיצוני שעושה אינטגרציה בין היחיד לקבוצה. במאמר זה מביאים סיפור מקרה של בחור בשם LG ואת השימוש שנעשה במוזיקה להקניית מיקצב חיצוני ופנימי כעוגן ליציבות פנימית וחיצונית, שאבדה לו בעקבות הפגיעה.[18]

פנפילד, כותבת במאמרה על דרכי התערבות בתנועה ואת שלב רצף התנועות המאורגן היא מציינת, כשלב ההתפתחותי הגבוה ביותר, בהשוואה לשאר דרכי ההתערבות בתנועה. במאמרה, דרכי ההתערבות קובצו לחמש קטגוריות נפרדות המקבילות בקירוב לשלבי התפתחות ילדים: מגע, שיקוף, הגזמה, אלתור ורצף התנועות המאורגן והשלב האחרון של רצף התנועות המאורגן כשלב בו רצף תנועתי מאורגן שנובע מחומר רגשי, או תובנות קודמות, תחושת גוף, חלומות או זכרונות. השלב ההתפתחותי הוא יצירת המשגות אינטלקטואליות.[12]

המטופל מתבקש לבטא זיכרון או תחושת גוף ברצף תנועתי ויזואלי שניתן לחזור עליו. הצורה שבה כל אחד "מכגרף" את תנועתו הפנימית לתנועה ויזואלית היא ייחודית ואינדיקציה לתהליך הפנימי, שבקושי יש לו מילים. איכות התנועה שבה משתמש המטופל ב"ריקודו" חשובה לא פחות מהתנועות עצמן. ניתן להשתמש בכלי זה לסיכום של תהליך- לבקש סקירה תנועתית של החוויה או התהליך, סקירה תנועתית שניתן לחזור עליה ולהראותה לאחר או לקהל. האופן שכל אחד נע מציג נקודה ספציפית של החוויה שלו או סמליות אישית.[19]

הגזמה

הגזמה היא טכניקה פשוטה, של הגזמת התנועה של המטופל. הגזמת התנועה יכולה להתקיים בטווח התנועה, בעוצמת התנועה, במהירות התנועה, בקצב ובאלמנטים נוספים כמו שטף התנועה, ההבעה הסמלית של התנועה. בשלב מסוים המטופל ימשיך עם התנועה המוגזמת ויראה לאן היא מובילה, דבר אשר עשוי להבהיר את התנועה ומשמעויות הקשורות אליה.

מריאן צ'ייס, נהגה להתחיל בשיקוף המטופל ורק לאחר מכן בחרה להרחיב ולהגזים מחווה מסוימת שלו. על ידי הגזמה זו ניסתה צ'ייס לעזור להבעה להתפתח להצהרה תנועתית שלמה כדי להעשיר את זהותו של הלקוח ואת מחויבותו לביטוי העצמי שלו ולתקשורת עם האחר.

צ'ייס התמקדה בסגנון התנועה הראשוני של המטופל ותוך כדי התמקדות זו השתמשה בהגזמה ובהרחבת התנועה על מנת להוביל את המטופל, בעדינות ובהדרגתיות, לתנועה מגוונת ומשתנה.

המקבילה ההתפתחותית לטכניקת ההגזמה היא שלב המשחק הקבוצתי בין ילדים (peer-group play).[13][12]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Mills, L., & Daniluk, J. (2002). Her body speaks: The experience of dance therapy for women survivors of child sexual abuse. Journal of Counseling and Development
  2. ^ Stern, D.N. (1985/2000). The interpersonal world of the infant: A view from psychoanalysis & developmental psychology. New York, Basic Books.
  3. ^ Atkinson, A. P., Dittrich, W. H., Gemmell, A. J., & Young, A. W. (2004). Emotion perception from dynamic and static body expressions in point-light and full-light displays. Perception
  4. ^ Vulcan, M. (2009). Is there any body out there?: A survey of literature on somatic countertransference and its significance for DMT. The Arts in Psychotherapy
  5. ^ (2005b Gallese)
  6. ^ (Schore 1994, 2005)
  7. ^ McGarry, M. L., Russo, A. F. (2011) : Mirroring in Dance-Movement Therapy - Potential mechanisms behind empathy enhancement. The Arts in Psychotherapy 38 178– 184
  8. ^ Berrol, C. F. (2006) : Neuroscience meets dance/movement therapy: Mirror neurons, the therapeutic process and empathy. The Arts in Psychotherapy 33 302–315
  9. ^ Levi, F. (1988). Dance Movement Therapy: A healing art – Marian Chace. American Alliance for Health and Dance
  10. ^ Penfield, K. (1992). Individual movement psychotherapy: dance movement therapy in private practice. In, Payne H.(Ed.) Dance movement therapy: Theory and Practice . Tavistock/Routledge. Ch. 8
  11. ^ Weiss, H.(2009). The use of mindfulness in psychodynamic and body oriented psychotherapy. Body, Movement and Dance in Psychotherapy 4 1 5–16
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 Penfield, K. (1992). Individual movement psychotherapy: dance movement therapy in private practice. In, Payne H.(Ed.) Dance movement therapy: Theory and Practice. Tavistock/Routledg
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 Levy. F(1988) 'Marian chace'. dance movement therapy: a healing art
  14. ^ Tortora, S. (2011). 2010 Marian Chace Lecture. The Need to Be Seen: From Winnicott to the Mirror Neuron System, Dance/Movement Therapy Comes of Age Springer Am J Dance Ther (2011) 33: 4-17
  15. ^ Capello, P.(2009). An intra/interactional Model of DMT with the Adult Psychiatric Patient. In Chaiklin, S. & Wengrower, H. (Eds.), The Art and Science of Dance movement Therapy, Life is Dance. N Y: Routledge
  16. ^ 16.0 16.1 הדר, ב. (2010). המעבר מטבע לתרבות. רשמים מסדנא חווייתית בשיטת ה"אקספרסיון פרימיטיב"
  17. ^ 17.0 17.1 Schott-Billman, F. (2001). Le Besoin de Danser. Paris: Editions Odile Jacob.
  18. ^ Berrol, C. (1990). Dance/movement therapy in head injury rehabilitation Brain Inj. 1990 Jul-Sep; 4(3):257-65
  19. ^ Levi-Strauss, C. (1958). Antropologie Structurale. Paris: Plon; Levi-Strauss, C. (1962). La Pensee Sauvage. Paris: Plon
טיפול באמנויות
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32176875טכניקות התערבות בטיפול בתנועה

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=טכניקות_התערבות_בטיפול_בתנועה&oldid=1953974"