טיוטה:פורים קטן טבריה
| ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מכלול התורה" של המכלול והוא בשלבי כתיבה. אתם מתבקשים לא לערוך ערך זה עד שתוסר הודעה זו. אם יש לכם הצעות לשיפור או הערות אתם בהחלט מוזמנים לכתוב על כך בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה! |  |
 | |
| מדינה | ישראל |
|---|---|
| מועד | |
| תאריך | ד' בכסלו, י"ג בסיון, י"ד בתמוז, ט"ו בתמוז וז' באלול |
פורים קטן טבריה הם חמישה ימים (ד' בכסלו, י"ג בסיון, י"ד וט"ו בתמוז וז' באלול) בהם נהגו בעבר לחגוג בעיר טבריה זכר לניסים שנעשו בזמן רבי חיים אבולעפיה, כיום מציינים ימים אלו באי אמירת תחנון בלבד.
תקציר
בשנים בהן חידש רבי חיים אבולעפיה את היישוב היהודי בטבריה הגיע סולימאן אל עזאם פחת דמשק להילחם נגד דאהר אל-עומר שהיה מושל טבריה. הוא פתח במצור על העיר וירה פצצות רבות אך בניסים אף פצצה לא פגעה בשום אדם, בעל חיים או בית, ולזכר אותם ניסים תיקן רבי חיים שני ימי פורים קטן בד' בכסלו ובז' באלול לתושבי טבריה.
בימים אלה היו יהודי טבריה שובתים מתלמודם וממלאכתם, וכל בני הקהילה, אנשים נשים וטף, היו יוצאים מן הסמטאות הצרות שברחוב היהודים אשר בעיר העתיקה אל מחוץ לחומת העיר וחוגגים שם בחיק הטבע זכרון ראשונים צדיקים וימי זכרון בקורות היישוב היהודי.
— ספר טבריה, עודד אבישר
שלושת ימי פורים האחרים לא נודעה סיבתם. אך הם מוזכרים בספר 'טוב רא"י'[1] לרבי יוסף חיים ילוז וכתב שימים אלו י"ג בסיון וי"ד וט"ו בתמוז הם 'ימי פורים' ונקראים בשם "פורים אבו דהאבו" ו"פורים בני מעתאר".
השתלשלות האירועים
רקע גאופוליטי
במאה ה-18 הייתה ארץ ישראל בשליטת האימפריה העות'מאנית והתחלקה לשני אזורים אשר היו משוייכים כל אחד לאיילט (מחוז) אחר. אזור הגליל ועמק יזרעאל השתייכו לאיילט צידון ושאר הארץ הייתה משויכת לאיילט סוריה המכונה גם איילט דמשק.
בראש כל איילט מינה הסולטאן מושל (בערבית: ואלי) תפקיד זה נקרא פאשה והוא חודש מדי שנה. עיקר תפקידו של הפאשה היה לגבות את המיסים מהתושבים ולהעבירם לסולטאן בקונסטנטינופול. הכסף שנותר מהגבייה לאחר תשלום המיסים נשאר ברשות הפאשה. מאחר שתפקיד זה היה תקף לשנה בלבד ואף אחד לא ידע האם יכהן בתפקיד זה שנה נוספת, דאגו הפחוות לגבות מיסים רבים ככל האפשר, על מנת להגדיל את רווחיהם האישיים. ולעומת זאת, רווחת התושבים ושיפור חייהם ואף שמירה על הקיים נראו בעיניהם בזבוז זמן, כסף, מרץ והשקעה.
עם השנים הלך ונחלש השלטון המרכזי באיסטנבול, ובמקביל עלה כוחם של המושלים המקומיים באזורים השונים. הם אמנם שאבו את כוחם הרשמי מכוח הדרגים שמעליהם, אך לא תמיד היו ממושמעים לשלטון המרכזי, ולעיתים קרובות התלקחו מלחמות בין צבאות הפאשה למושלים שאמורים היו להיות כפופים למרותו. הפחוות שלטו בעיקר בערים המרכזיות ובסביבתן, ואילו באזורים מרוחקים יותר שלטו ראשי השבטים הבדואים הגדולים, שרכשו את המעמד הרשמי שלהם מהפחוות.
אחד מראשי השבטים הללו היה דאהר אל-עומר ממשפחת זידאן.
עלייתו של דאהר אל-עומר
דאהר אל-עומר (מערבית: דאהר, בנו של עומר) היה הצעיר מבניו של עומר, אך למרות זאת הוא שאף להיות ראש המשפחה, ולשם כך הרחיק אט אט את אחיו הבוגרים. הוא החל לקשור יחסי ידידות עם בני הכפרים הסמוכים (עראבה למשל), לעזור להם במאבקיהם עם שכניהם הבדואים ולהגן על תושבי הסביבה מפני הפקידים הטורקים, כאשר המטרה העומדת למול עיניו היא לחכור בעצמו את זכות גביית המסים מידי הפחווה של צידון.
דאהר נשא את בתו של אחד מעשירי דמשק, לאחר זמן קצר האב הדמשקאי מת, ודהאר זכה לקבל הון רב. הונו הרב איפשר לדאהר להקדים ולשלם את מסי החכירה מראש, דבר שהקנה לו אמינות רבה אצל הפחה. דאהר עבר להתגורר בטבריה ואת אחיו סעד (שהיה אמור להיות ראש המשפחה) השאיר כשליט בבקעת בית-נטופה כאשר מושבו בדיר חנא. אשתו הדמשקאית סירבה להתגורר כאחת הנשים הבדואיות, לכן הוא בנה לה בנצרת ארמון שלימים הפך לבית הסראייה (בית המושל) ששרד עד ימינו, ועד שנות התשעים שימש כבניין העירייה של נצרת. במסגרת אחד מביקוריו בנצרת הכיר נערה מבנות נצרת ונשאה לאישה, דבר שהביא אותו להיות מעורב בחיי העיר.
כך, עם פוליטיקה זעירה, ערמומית ומחושבת, הצליח דאהר בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-18 להשתלט באופן הדרגתי על כל אזורי הגליל העליון והתחתון ולהיות חוכר המיסים הראשי מטעם הפחה. הוא היה אמן במתן שוחד וידע לתת לאדם המתאים בזמן המתאים ובצורה זו השתלט על טבריה, נצרת וצפת.
השבטים שישבו בעמק סאנור ליד שכם, שהשתייכו לפחוות דמשק, שלטו בעמק יזרעאל. שבטים אלו הציקו לתושבי נצרת. דאהר יצא בראש צבאו, הביס את השבטים, רדף אחריהם עד סאנור והעביר את עמק יזרעאל לשליטתו.
הגעתו של רבי חיים אבולעפיה לטבריה
_Abulafia_tomb_1081_(511251968).jpg)
בשנת ה'ת"ק (1738) נודע לדאהר, כי רבי חיים אבולעפיה שוקל לעלות ארצה מאיזמיר. דאהר הזמין אותו לחדש את היישוב היהודי בטבריה, זאת לאחר שבעקבות רדיפת הערבים והמלחמות התכופות פסק היישוב היהודי בעיר משנת ה'ת"ל (1670) ולא חודש במשך שבעים שנה. לפני כן כיהן זקנו רבי חיים אבולעפיא הזקן כרב העיר, דבר שהוסיף לרצונו של נכדו לרצות להחזיר את העטרה ליושנה.
רבי חיים נענה לבקשה ובאותה שנה הגיע לטבריה דרך עכו. דהאר קיבל אותו בכבוד רב, "הלבישו לבוש יקר הערך כלבוש מלכות. וכל אשר שאל ממנו הרב לא חסר דבר"[2].
חידוש היישוב היהודי בטבריה
עם בואו של רבי חיים התחיל להתפתח יישוב יהודי הן מסחרי והן דתי, בחסותו של דהאר.
על חורבותיו של בית הכנסת העתיק בו התפלל האר"י נבנה בית כנסת, כדברי חתנו, רבי יעקב בירב: "נאה ומפואר מאין כמוהו בכל ארץ ישראל". בית הכנסת נקרא בשם "עץ החיים".
רבי חיים אבולעפיה התמסר להתפתחות העיר ודאג למקורות פרנסה ליושבי העיר. לשם כך נבנו חנויות שוק ובית בד לשמן שומשמין. כמו כן נבנו בעיר בית מרחץ, ניטעו כרמים ושדות ונסללו דרכים חדשות. "כל אנשי טבריה דשנים ורעננים שמחים אלי גיל כי הארץ שקטה מפחד רעה ואין מחריד".
חידוש היישוב העברי בטבריה עשה רושם רב בגולה, ורבים ראו בכך סימן לגאולה הקרובה. גם רבי חיים אבולעפיה האמין שחידוש היישוב היהודי בגליל הוא פתח לימות המשיח, וגאולת העם היהודי כולו. לפיכך בתקופתו התגברה העלייה לארץ.
בכ"א באדר ב' ה'תק"ב (27 במרץ 1742) ביקר רבי חיים בן עטר (ה'אור החיים') את רבי חיים אבולעפיה בטבריה. הרב אבולעפיה ניסה לשכנע את הרב בן עטר להשאר בעיר טבריה ולא להמשיך הלאה לירושלים ולהקים בה את ישיבתו ('כנסת ישראל') מחמת קשיי הכלכלה והחיים בירושלים ורבי חיים בן עטר שקל בחיוב הצעה זו אך בסופו של דבר עלו כל התלמידים עמו לירושלים.
מידע מקדים
.JPG)
שלטונו של דאהר אל עומר לא מצא חן בעיני הפאשה היושב בדמשק, סולימאן אל-עזאם, בעידוד השבטים המובסים על ידי אל-עומר הוא הצליח להסיט את הסולטאן מחמוד נגד אל-עומר ולקבל ממנו רשות להילחם נגדו למרות שלא היה בתחום הטריטוריאלי שלו.
בכ"ב באב ה'תק"ג (12 באוגוסט 1743)[3], רבי חיים קיבל מכתב מדמשק שנכתב על ידי השולחנים של סולימאן רבי חיים פרחי ורבי יוסף לושאטי ובו מידע על כך שסולימאן קיבל אישור מהסולטאן להילחם נגד אל-עומר ולשם כך הוא גייס אנשים רבים מכל מחוזותיו ותכניתו לצאת למלחמה נגד טבריה עם אמצעי לחימה מתקדמים הכוללים: "אבני בליסטראות המסוגלות להרוג ממרחק ו' מילין וכל שכן עשויה להרוג 20 נפשות כשהם בחבורה אחת וגם לנתץ חומות ובניינים".
פרחי ולושאטי יעצו לרבי חיים לשלוח את רכושם לעיר עכו ולהימלט עם בני הקהילה לעיר צפת שם יהיו מוגנים.
רבי חיים סיפר על כך למושל. והוא מצידו בחר להתעלם מהאזהרה למרות ששמע דיווחים נוספים על כך כשהוא מנמק את התעלמותו בכך שאם אכן אמת הדבר שההוראה יצאה מאיסטנבול היו יהודי טורקיה מדווחים על כך לרבי חיים ועוד שאין הוא חי בשטח שתחת שליטת סולימאן אלא תחת מושל צידון וכן שמעולם לא עבר על שום חוק והוא משלם את המיסים בעיתם ובזמנם. לדעתו המכתב נכתב על ידי סולימאן מתוך קנאה כדי לאלץ את אל-עומר לשלם כופר נפש כדי שלא ילחם נגדו. רבי חיים קיבל את השערת המושל והודיע לשליחים להחזיר תשובה לפרחי ולושאטי ולומר להם שאין אמת בדבר.
לאחר חמשה ימים הגיע מכתב שני שמאמת את דברי המכתב הראשון. שוב פנה רבי חיים למושל והוא הרגיעו שוב ואמר שקיבל מכתב ממושל צידון שמבטיח לו הגנה וסיפר שהזהיר את מושל דמשק שלא להכנס לשטח חסותו משום שבכך יהיה נזק למס הסולטאן. כשהתפסרמו השמועות על כך פנו תושבי הכפרים הסמוכים לטבריה ושאלו את אל-עומר אם כדאי להם להיכנס לעיר טבריה שהייתה בצורה גם כדי להציל עצמם וגם כדי לסייע לו במלחמתו נגד אל-עזאם. ואל-עומר הרגיעם שהכל שקר ולא יעשו דבר.
ההכנות לקרב
בה' באלול (25 באוגוסט), קיבל אל-עומר מידע על כך שאל-עזאם יצא לכיוון טבריה עם "חיל גדול".
אל-עומר החל להתכונן למלחמה ויצא למגדל קטן מחוץ לעיר במרחק מיל[4]. היהודים הבינו שאכן יתרחש בקרוב קרב ושאלו את רבי חיים אבולעפיה האם לבורח לצפת או לעכו. הרב לא הסכים לעזוב את טבריה מכמה סיבות, האחת שאינו יכול לעזוב את בית הכנסת וכל העשייה שנעשתה בעיר, השנייה שהדרך לצפת בוודאי משובשת ובחזקת סכנה מחמת החיילים שמגיעים, והדרך לעכו ארוכה ואני כבר מבוגר ואף הדרך מעכו בבואו לארץ ישראל כשהיה בשמחה הייתה איטית מאד, ועתה הוא בצער, השלישית שיהיה הדבר ככפיות טובה כלפי אל-עומר ותתעורר אנטישמיות, מה גם שיתכן ויעצרו אותם מלצאת מהעיר, ואם יתנו להם תושבי העיר יהרסו בתיהם על כפיות הטובה שלהם. "ואנו שמים בטחוננו בהשפ יתברך החפץ בישובה של ארץ ישראל וזכותם של כל הצדיקים התנאים והאמוראים הקבורים בארץ הזאת יגן עלינו ועל הארץ".
ברם, היו מספר יהודים שלא שמעו בקול הרב וברחו מטבריה והם נהרגו תוך פחות מחודש[5].
הקרב הראשון
בזריחת השמש של ט' באלול (29 באוגוסט)[6] נצפה סולימאן על ההרים שסביב טבריה בראש חיל גדול. החיל התקרב לעיר ושומרי המגדל ירו עליהם פצצה (טיר"ו) שהרגה 14 חיילים בפעם אחת. צבאו של אל-עזאם חזר אחורה 4 מילין, שם נבנה הקסרקטין ומשם החלו ההכנות לקרב. אנשי טבריה ראו בכך סימן שהם ינצלו שהרי "תחילת נפילה - ניסה".
בערב ירה צבא אל-זעאם 200 כדורי נפץ ששקלו כל אחד בין 15 ל-36 אוקאס[7], הירי בוצע על ידי ארבעה תותחים שהובאו מדמשק.
ורבו ניסי השם יתברך שלא הרסו בית אחד ולא הרגו איש אחד, שכולם נפלו בים, וגם אלו שהגיעו אל העיר היו עוברים מעל גגות הבתים והיו נופלים אל תוך הרחוב, שהוא אדמת עפר, והיו שוקעים בתוך האדמה, והילדים היו באים וחופרים ומוציאים אותם ומביאים אותם אל השייך והיה נותן להם כסף. ומקצתם היו מתפוצצות באוויר קודם שירדו למטה. והיו נופלים רסיסים רסיסים בלי להזיק לשום אדם. ואנשי העיר היו גם עוברים ברחובות קריה וכדורי הנפץ היו עוברים ביניהם ולא היו פוגעים בהם כלל, וגם הסוסים והחמורים והבקר שהיו עוברים ברחוב לא היו ניזוקים. וגם גגות הבתים בטבריה אף על פי שהיו נוהגים לשטוח עליהם עצים לייבוש לא נגע בהם ניצוץ של כדורי הנפץ. וגם הסוכות שהיו עושים על גבי הגגות לא ניזוקו. וכמה כדורי נפץ באו בכיוון מבוי היהודים ובפרט לבית הרב והיו נופלים באמצע החצר ושבח לשם יתברך שלא הפילו שום בית ולא המיתו אפילו עוף. ועדיין נמצאים הרבה מהם בבית הרב למשמרת לאות ולהראות לעם בני ישראל ולעולי רגלים שידעו חסדי ה'.
— זמרת הארץ לרבי יעקב בירב
מספר כפרים שהיו סביבות טבריה מחוץ לחומה והיו בשליטת אל-עומר נחרבו במתקפה זו.
נסיון ראשון להסכם שלום
לאחר 14 ימים כשהסתיימה התחמושת אמר אל-עומר כי נראה שמן השמים מסייעים לו ובכל זאת הוא מוכן לשלוח לו דורון קטן על מנת לעשות עימו שלום.
לאל-עזאם נשלחה אשת אביו הזקנה של אל-עומר[8], כשלצידה שני נערים וסוס בשווי 1,000 אריות (גרוש)[9]. הזקנה חזרה ללא הסוס ולמרות תקוות תושבי טבריה שהדבר מורה על הסכם שלום בהיותה בחצי ההר נזרקו שוב חיצים ובליסטראות על טבריה.
הזקנה סיפרה שהסוס נלקח ממנה אך לא קיבלה תמורתו דבר, ולדבריה אל-עזאם אינו מוכן לחזור לביתו עד שיהרוג את אל-עומר ויפיל את המגדל משום שזהו ציוויו של הסולטאן ומשום כך הוא מבקש מהתושבים שיתנו בידו את אל-עומר או יפילו המגדל ובכך יצילו את עצמם. למרות שהדברים עוררו חשש אל-עומר מרגיע את עמו שאחרי שנהג בדיפלומטיה כעת הוא מוכן אלי קרב ויש לו חיל מוכן בדיר חנא (אצל אחיו סעד) שיעזור לו להילחם.
אל-עומר שלח שליחים דרך הכנרת לאחיו סעד שיספרו לו את כל השתלשלות האירועים עד כה. הוא סיפר שמושל צידון התיר לו להרוג את מושל דמשק (אל-עזאם) והבטיח להמליץ בעדו אצל הסולטאן, לכן הוא מבקש שיברר את אמיתות ההבטחה על ידי שישלח סוחרים צרפתיים שיאמרו למושל צידון לצאת עם חילו לצפת או עכו כדי להראות שהוא נלחם נגד אל-עזאם על כך שנלחם נגד יישובים שתחת חסותו ובמידה ויעשה כן יבוא סעד וחילו ויהרגו את אל-עזאם בלא חשש, אך אם הוא לא יעשה כן כנראה שאינו דובר אמת והוא עשה יד אחת עם אל-עזאם להורגו. בינתיים, נודע לאל-עומר שמושל דמשק שידל את מושל צידון לא להילחם עמו והבטיח לו כסף תמורת מה שיפסיד מהמיסים של אל-עומר.
הנהגת היהודים בזמן הקרבות
למרות המצור והירי הבלתי פוסק המשיכו היהודים להתכנס בבית הכנסת לשלש תפילות ביום, ובזמנים אלו היה רבי חיים אבולעפיה מעודד אותם בדברי חיזוק כשהוא אומר שמלחמתו של אל-עזאם היא מלחמה נגד השכינה כביכול ”שהים של טבריה רומז לשכינה, ובו נמצא בארה של מרים שגם הוא רומז אל השכינה” ובזכות היהודים ינצלו גם גויי טבריה.
היהודים המשיכו לחיות בבתים שלהם ולא היה חסר להם מזון אך המחירים התייקרו.
התגברות הקרבות
בתוך העיר, עמדו החיילים על החומות ושמרו, וכדי שלא ירדמו בשמירתם היו משמיעים להם קול צעקה. ובינתיים מושל דמשק שלח להביא מחיפה שני תותחים גדולים אחרי שראה שהכדורים שירה עד עתה לא פגעו כלל. תותחי חיפה היו גדולים פי 20 ויכלו לירות כדור שמשקלו 2,000 דירהם[10], מתותחים אלו נורו כ-1,500 כדורים ”ובכל זאת לא גרמו כל נזק ולא המיתו שום אדם. ברוך שעשה ניסים”.
ניסיון שני להסכם שלום
שוב ניסה אל-עומר ללכת בדרכי שלום ושלח את הזקנה לאל-עזאם יחד עם שי סוס ששוויו 500 אריות, וגם הפעם אל-עזאם לקח את הסוס והחזיר תשובה שלילית.
.jpg)
בזמן ניסיונות השלום נערכה הפסקת אש ובחסותה יכלו להגיע שליחים לרבי חיים אבולעפיה עם מכתב מלושאטי שממליץ ליהודים להתחבא ולהיזהר והרב יוכל לשלוח את שני בניו לאל-עזאם כיון שקיבלו ממנו הבטחה שישמור על בניו של הרב, אך הרב סירב להצעה זאת.
תושבי העיר שחיכו לצבא הסיוע מדיר חנא שהתמהמה התמרמרו בפני אל-עומר על כך שאינו נלחם נגד אל-עזאם ורק מנסה לפייסו ומדוע לא יעברו מהגנה להתקפה. אך אל-עומר טען שכל עוד שאין לו סיוע ממושל צידון, וכל זמן שלא נפגע אף אחד מתושבי טבריה הוא אינו מעוניין לצאת למתקפת נגד, מה גם שתיכף מגיע החאג' ואם מחמת הקרב הוא ימנע מהמוסלמים לעלות למכה הוא יחשב ל'בן מוות'.
המצור
אל-עזאם הבין שבכלי נשק הוא לא יכול לשבור את אל-עומר ותושבי טבריה והחליט לערוך מצור על העיר ולחסום את כל דרכי אספקת המזון ואבק שרפה הן מהיבשה והן מהכנרת וכך יכנעו תושבי העיר וימסרוה לידיו.
אל-עזאם הזהיר את תושבי עכו שלא לתת נשק או מזון לתושבי טבריה והעובר על ציווי זה ידקר בחרב, ובמקביל העמיד שומרים בפתח העיר עכו ובדרכים לוודא שהצו מתבצע. אך תושבי עכו היו נאמנים לאל-עומר ושלחו לו בלילות ובסתר את כל צרכיו.
בצד המזרחי של טבריה, בה נמצאת הכנרת לא היה מצור, אך אל-עזאם שלח שתי ספינות קטנות שהגיעו מצידון אם חיילים כדי לבדוק האם אל-עומר ישלח ספינות להילחם בהן. אך הואיל והן היו קטנות והיו בכל אחת רק 30 איש ואילו ספינותיו של אל-עומר היו גדולות והכילו כל אחת 100 אנשים לכן ברחו חיילי אל-עזאם וירו מרחוק בתותח שלהם אך לא פגעו כלל.
כיום
כאמור, כיום אין אירועים מיוחדים הנחגגים בימים אלו, אך תושבי טבריה אינם אומרים תחנון. בשנת ה'תשע"ט לאחר שנכנס הרב בוחבוט לכהן כרב העיר הוא ביטל את אי אמירת התחנון, והשמיט את האיזכורים לכך בלוחות שנה היוצאים מטעם המועצה הדתית, אך לאחר מכן בשנת ה'תש"פ חזר בו והחזיר את הציונים ללוח.
מקורות
הסיפור נכתב בזמנו על ידי רבי יעקב בירב חתנו של רבי חיים אבולעפיה בספר זיכרונות מיוחד בשם 'זמרת הארץ' כדי להודות לה' על הניסים שנעשו. הסיפור הועתק בכמה מקומות, כגון ילקוט מעם לועז על מגילת אסתר, וספר 'טבור הארץ' לרבי משה קלירס. ובסגנון מליצי בספר 'מעשה הצדיקים' לרבי אברהם הלוי אבן סוסן.
לקריאה נוספת
- רבי יעקב (בן חיים) בירב, זמרת הארץ, עם מבוא והערות על ידי מאיר בניהו, סדרת "מקורות - ארץ ישראל", הוצאת מוסד הרב קוק, תש"ו.
- רבי יעקב (בן חיים) בירב, זמרת הארץ, ליקט וערך אהרן בחבוט, הוצאת מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ו (מהדורה מורחבת).
- אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א': פרק ב': הרפתקאות מחדשי היישוב היהודי בטבריה, מזכרונות ר' יעקב בירב. תק"ב–תק"ג (1743–1742), עמ' 74–100.
קישורים חיצוניים
- שאלה בנושא פורים קטן טבריה לרב בן ציון מוצפי באתר דורש ציון.
- יצחק ברוך, היינו בצרות, מה עושים? פורים קטן טבריה ודיון בקביעת חגים לזכר ניסים, ד' בכסלו ה'תשע"ט, באתר צריך עיון.
- דוד בנבנשתי, קומפלאס (פואימות) לפורים טבריה, אוצר יהודי ספרד, כרך י', באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- זאב וילנאי, אגדות ארץ ישראל, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
- פורים טבריה בתמוז, המבשר תורני, פרשת מטות ה'תשע"א, באתר אוצר החכמה
- רבי יעקב בירב, זמרת הארץ, באתר היברובוקס
- פורים טבריה השני, תור הזהב, גליון 105, באתר אוצר החכמה
- בני נחשון, המצור על טבריה על פי זמרת הארץ על פי ר' יעקב בירב, קתדרה 14, ינואר 1980
הערות שוליים
- ↑ אוצרות יוסף, עמוד סט.
- ↑ אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, עמ' 75.
- ↑ תאריך זה נכתב בספר 'זמרת הארץ'. ברם, תאריך זה יוצא ביום שני בשבוע, ואילו בהמשך הדברים נכתב "עד כאן תוכן המכתב שנשלח לרב הנ"ל בערב שבת בין השמשות", ואולי יש הבדל בין תאריך השליחה לתאריך המסירה.
- ↑ מגדל זה נבנה לאחר שני ניסיונות קודמים של מושל דמשק לפרוץ את חומות העיר טבריה.
- ↑ על פי הפואמה לפורים טבריה שכתב רבי יעקב בירב.
- ↑ בספר זמרת הארץ ציין שהיה זה ביום שבת, ברם, תאריך זה חל ביום חמישי.
- ↑ אוקה היא יחידת משקל טורקית שוות ערך ל-400 דירהם (1.28 ק"ג).
- ↑ כך היה המנהג אצל הערבים לבקש בקשה מאדם גדול על ידי אשה חכמה.
- ↑ איגרת על עלית אברהם רויגו וסיעתו, בתוך: אברהם יערי (עורך), אגרות ארץ ישראל, עמ' 237.
- ↑ רבי יעקב בירב מציין שהתותחים הראשונים שהובאו מדמשק היו יורים כדור במשקל 100 דירהם. ברם, בראשית דבריו ציין כנ"ל שירו 200 כדורים שמשקל כל אחד מהם בין 15 ל-36 אוקאס, ומשקל אוקה אחת היא 400 דירהם.