טום מק'קול
 | |||||||
| טום מק'קול | |||||||
| לידה | סיצ'ואיט, מסצ'וסטס, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | פורטלנד, אורגון, ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | תומאס לוסון מק'קול | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | רדמונד, אורגון, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
תומאס לוסון מק'קול (באנגלית: Thomas Lawson McCall; ) היה עיתונאי ופוליטיקאי אמריקאי מאורגון, איש המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כמושל אורגון ה-30 בשנים 1967–1975. הוא נולד במסצ'וסטס, גדל בה ובמרכז אורגון, ולמד באוניברסיטת אורגון. לאחר סיום לימודיו הוא עבד כעיתונאי, כולל בעיתון The Oregonian בפורטלנד במהלך מלחמת העולם השנייה.
בהמשך עבד מק'קול ברדיו ובטלוויזיה כמגיש חדשות וכפרשן פוליטי. ב-1954 הוא התמודד ללא הצלחה בבחירות לבית הנבחרים של ארצות הברית, ונוצח בבחירות הכלליות על ידי אידית גרין. כאשר עבד עבור תחנת הטלוויזיה KGW, הוא הפיק סרט תיעודי על בעיות איכות הסביבה באורגון, שסייע להאיץ את ניקוי הסביבה של האוויר ושל נהר וילאמט. ב-1964 הוא ניצח בבחירות הראשונות שלו למשרת פוליטית, כאשר נבחר כמזכיר המדינה של אורגון, תפקיד בו הוא כיהן שנתיים, שלאחריהן הוא כיהן שתי תקופות כהונה כמושל אורגון, תפקיד בו הוא שם דגש בין השאר על פעילות למען איכות הסביבה, חוק מיחזור הבקבוקים, והבעלות הציבורית על החופים. פארק גדת המים בפורטלנד הוא אחד מהמקומות שקרויים על שמו.
ראשית חייו
טום מק'קול נולד בסיצ'ואיט שבמסצ'וסטס. סביו היו איש העסקים הבוסטוני תומאס לוסון, ומושל מסצ'וסטס וחבר בית הנבחרים של ארצות הברית, סמואל מק'קול. כילד הוא חילק את זמנו בין אחוזתו של סבו תומאס לוסון במסצ'וסטס, שנקראה דרימוולד, לבין חוותו של אביו שליד פרינוויל, אורגון, שנקראה וסטרנוולד.
עם סיום לימודיו בבית הספר התיכון שברדמונד, אורגון, החל מק'קול ללמוד באוניברסיטת אורגון. בשל הקשיים הפיננסיים שמשפחתו נקלעה אליהם, הוא נאלץ להפסיק את לימודיו לתקופה ממושכת ורק לאחר חמש שנות לימודים הוא סיים תואר בעיתונאות.
קריירה עיתונאית
לאחר סיום לימודיו ב-1936 עבד מק'קול כעיתונאי מחליף לעונת הקיץ בעיתון Bend Bulletin. לאחר מכן הוא עבר בפברואר 1937 צפון-מזרחה לאזור צפון-מרכז איידהו, לעיירה מוסקו, שם הוא כתב עבור העיתון News-Review, ולאחר מיזוג, עבור העיתון Daily Idahonian.[1]
במרץ 1942, לאחר חמש שנים במוסקו, הוא עזב. שנה קודם לכן אירעה אנדרלמוסיה בנבחרות הספורט של אוניברסיטת איידהו, כאשר פוטרו המאמנים הראשיים של נבחרת הפוטבול והכדורסל של המוסד, ומק'קול כעיתונאי מתח ביקורת על הנעשה שם. מק'קול והממונה עליו הגיעו להסכמה שהוא צריך להתקדם לקריירה בכיוון אחר.[1] הוא שב לאורגון כדי לחפש עבודה בפורטלנד, שכלכלתה החלה לשגשג על רקע מלחמת העולם השנייה. בקשתו להתגייס לשירות צבאי נדחתה בשל בעיות בברכיו ובשל בקע חוזר ונשנה, ועיתונאים, שאז נמנו עליהם בעיקר גברים, חסרו אז מאוד. עד מהרה הוצעה לו עבודה בעיתון "האורגוניאן" (The Oregonian), בשכר שהיה גבוה פי שלושה כמעט מזה שהוא הרוויח באיידהו.
בהמשך השהה מק'קול את הקריירה שלו כדי להתגייס בכל זאת, ושירת בצי ארצות הברית ככתב צבאי על סיפון הסיירת הקלה "סנט לואיס" (USS St. Louis) בזירה הפסיפית.
בעת שעבד על ידיעה עיתונאית, פנה אליו בכיר בתחנת הרדיו KGW, שהייתה בבעלות האורגוניאן, וביקש ממנו לקרוא הודעה בשידור. הנהלת התחנה התרשמה מקולו הייחודי והציעה לו משרה כקריין חדשות. מק'קול עבד ב-KGW עד 1949, ואז הוא היה לעוזר מנהלי למושל אורגון דאגלס מקיי.[2] ב-1952 שב מק'קול לתחנת הרדיו, שם הוא שימש כקריין חדשות וכפרשן פוליטי עד 1955, עת הוא עבר מתחנת הרדיו לתחנת הטלוויזיה KPTV.
בתחנת KPTV שימש מק'קול כמגיש חדשות וכפרשן. התחנה הייתה תחנת הטלוויזיה הראשונה של אורגון והוקמה כשנה וחצי קודם לכן. בנובמבר 1956 הוא הלך בעקבות עמיתו, איוון סמית', ופרש מהתחנה על רקע עימות עם הנהלתה על הצבתו של מוצר של נותן חסות באולפן החדשות. חודש לאחר מכן עלתה לאוויר תחנת הטלוויזיה של KGW, ומק'קול וסמית' היו חלק מצוות החדשות הקבוע שלה שנשאר בה שבע שנים, עד שב-1964 עזב מק'קול את התחנה כדי להתמודד על תפקיד מזכיר המדינה של אורגון.
מק'קול הוביל מאמצים לסיוע למהגרי עבודה. בספטמבר 1958 הוא הוביל פגישה שהתקיימה בפורטלנד כיושב ראש ועדת ההיגוי של הוועדה למהגרי עבודה של אורגון.[3] מהלך זה הוביל בסופו של דבר לחקיקה לזכויות מהגרי העבודה פורצת הדרך שעברה בבית המחוקקים המדינתי ב-1959.
בנובמבר 1962 הפיק והגיש מק'קול סרט תעודי שאפתני של תחנת KGW שתיאר באופן גרפי את המצב הרעוע של נהר וילאמט ושל איכות האוויר בכל רחבי אורגון. התוכנית, שזכתה בפרסים, "הזיהום בגן העדן" (Pollution in Paradise), סייעה למשוך את תשומת לב הציבור לבעיה. התחנה שידרה את התוכנית שוב בינואר 1963, ערב פתיחת מושב בית המחוקקים, ומושב זה דרבן כמה מהניסיונות המוקדמים של אורגון להאבק בבעיית הזיהום. מק'קול גם הנחה תוכנית בתחנת הטלוויזיה בשם "נקודת מבט" (Viewpoint), שעסקה בענייני השעה בפוליטיקה. ב-1975, לאחר תום כהונתו כמושל, הופיע מק'קול בהופעת קמע בסרט קן הקוקייה כמגיש מהדורת חדשות לילית, בהתבסס על ניסיונו ב-KGW.
ראשית הקריירה הפוליטית
ניסיון ההתמודדות הראשון של מק'קול על משרה ציבורית היה כאשר ב-1954 הוא זכה במועמדות המפלגה הרפובליקנית במחוז הבחירה השלישי של אורגון לקונגרס לאחר שניצח את חבר הקונגרס שכיהן עד אז שמונה תקופות, הומר ד. אנג'ל. בבחירות הכלליות הוא נוצח על ידי אדית גרין, שהחזיקה במושב זה במשך עשר תקופות הכהונה הבאות.
ב-1958, כאשר נבחר מארק הטפילד כמושל אורגון, התפנתה משרת מזכיר המדינה של אורגון. באוטוביוגרפיה שלו, כתב מק'קול שהוא היה סבור שהטפילד הבטיח למנותו למשרה, אך הטפילד בחר בהאוול אפלינג הבן. כאשר ב-1964 בחר אפלינג שלא להתמודד על כהונה נוספת, נבחר מק'קול במקומו.
מושל אורגון
ב-1966 התמודד מק'קול על משרת מושל אורגון, וניצח את מועמד המפלגה הדמוקרטית, גזבר המדינה, רוברט סטראוב. ב-1970 התמודד מק'קול על תקופת כהונה שנייה, גם הפעם מול סטראוב, וניצח אותו.
שמונה שנות כהונתו של מק'קול כמושל בלטו בשל הישגים רבים בתחום הסביבה, כולל חקיקת חוק מיחזור הבקבוקים הראשון של המדינה,[4] ניקוי נהר וילאמט,[5] והעברת החוק לשימור מורשתו של המושל לשעבר אוסוולד וסט לבעלות ציבורית של חופי המדינה, והמערכת המדינתית הראשונה לתכנון שימושי הקרקע, שעל פיה הוגבלו גבולות התפשטות הערים. הישגים אלו תרמו רבות ליצירת מורשתו של מק'קול באורגון.
בינואר 1971 זכה מק'קול לתשומת לב לאומית בשל ההערה שהעיר בראיון שנתן לטרי דרינקווטר בחדשות CBS, שבו הוא אמר:
בואו לבקר אותנו שוב ושוב. זוהי מדינה מרגשת. אך בשם האל, אל תבואו לחיות כאן.[6]
וורטקס 1
ב-1970 ניצב מק'קול מול אתגר של מהומות אפשריות בפורטלנד. במאי אותה שנה, הסתיים סוף שבוע ארוך של מחאות סטודנטים באוניברסיטת המדינה של פורטלנד על הטבח בקנט סטייט בהאשמות על אלימות משטרתית מופרזת. הלגיון האמריקאי תכנן ועידה בפורטלנד מאוחר יותר באותו קיץ. קבוצות אנטי-מלחמתיות מקומיות ארגנו סדרת הפגנות באותו זמן שנקראה "הג'מבורי של צבא העם" והן ציפו שישתתפו בהם כ-50,000 מפגינים.
לאחר ניסיונות לשכנע את מארגני ההפגנות לא לקיימן או לקיימן במועד אחר, החליט מק'קול לקיים פסטיבל רוק בפארק המדינתי מילו מקייבר שליד העיר אסטייקדה, שנקרא "וורטקס 1: פסטיבל חיים מתכלה ביולוגית" (Vortex I: A Biodegradable Festival of Life), כחיקוי לפסטיבל וודסטוק שנערך שנה קודם לכן.
"אני חושב שהרגע ביצעתי התאבדות פוליטית", דווח שמק'קול העיר מיד לאחר אישור האירוע. וורטקס 1 היה עד אז פסטיבל הרוק הראשון בהיסטוריה של ארצות הברית במימון המדינה.
הפסטיבל, שכונה על ידי תושבי אורגון "מסיבת הסירים של המושל", נחל הצלחה, והשתתפו בו בין 50,000 ל-100,000 איש. להקות רבות השתתפו בו והתקשורת הודיעה שקרלוס סנטנה, ג'פרסון איירפליין וגרייטפול דד היו בדרכם למקום, אך בסופו של דבר הם לא הופיעו בפסטיבל. החשש להתנגשויות אלימות בין הקבוצות האנטי-מלחמתית והשמרנים של הלגיון האמריקאי, הופג, והעיר פורטלנד עברה את הקיץ ללא אירועים מיוחדים. בנובמבר אותה שנה נבחר מק'קול לכהונה שנייה לאחר שזכה ב-56 אחוזים מהקולות.[7][8][9]
שינוי החוקה
מסע דיג שערך מק'קול לאורך נהר סנייק הוביל לשינוי בחוקת אורגון.[10] על פי חוקת המדינה, נשיא הסנאט המדינתי שימש כמושל בפועל כאשר המושל נמצא מחוץ לגבולות המדינה. ביולי 1971 יצא מק'קול למסע דיג בחלקים של נהר סנייק שמהווים את הגבול בין אורגון לבין איידהו. כאשר חנו מק'קול ושותפיו למסע לחניית לילה על גדת הנהר בצד של איידהו, הפך נשיא הסנאט, ג'ונס ברנס, איש המפלגה הדמוקרטית, למושל בפועל. השליטה על הרשות המבצעת של המדינה השתנתה שמונה פעמים במהלך מסע זה. האירוע הוביל לאישור ב-1972 במשאל עם של השבה על כנו של סדר הירושה שהיה נהוג עד 1920, על פיו מזכיר המדינה משמש כמושל כאשר המושל נמצא מחוץ לגבולות המדינה, נפטר או מתפטר.
אף על פי שהפופולריות של מק'קול הייתה בשיאה, הוא נמנע על פי חוקת אורגון מלהתמודד על תקופת כהונת שלישית רצופה ב-1974. בבחירות המקדימות שנערכו באותה שנה, ניצח חבר הסנאט המדינתי ויקטור אטיה, אך בבחירות הכלליות הוא נוצח על ידי סטראוב.
לאחר סיום כהונתו כמושל שב מק'קול לעיסוקו בעיתונאות. הוא כתב טור קבוע ושימש כפרשן בתחנת הטלוויזיה KATU בפורטלנד.
ב-1978 ביקש מק'קול להתמודד שוב על משרת המושל. הוא הוביל בסקרים, אך אטיה היה צמוד אליו במקום השני.[11] בסופו של דבר ניצח אטיה את מק'קול בבחירות המקדימות, ובהמשך ניצח בבחירות הכלליות את סטראוב.
שנותיו האחרונות
לאחר ניסיונו האחרון של מק'קול להיבחר למשרת המושל, התגבשה קבוצת יוזמה לביטול מורשתו הממושכת ביותר, מערכת תכנון שימושי הקרקעות של המדינה, שכללה הצבת גבולות להתפשטות הערים. במשאל העם של 1982 עלה הנושא לשאלת הבוחרים, ומק'קול נשבע ללחום נגדו עד כלות. באותה תקופה הוא כבר היה בערוב ימיו וגסס ממחלת הסרטן, ואת חודשי חייו האחרונים הוא הקדיש לפעולות שתכליתן היה לוודא שסעיף זה במשאל העם לא יעבור.
במהלך מאבקו זה אמר מק'קול, "כולכם יודעים שאני חולה סופני במחלת הסרטן - ויש לי הרבה ממנו. אך מה שאתם כנראה לא יודעים הוא שלחץ נפשי מזרז את התפשטותו. לחץ נפשי עלול גם לגרום לו. ועדיין הלחץ הנפשי הוא האנרגיה שמניעה את הפעלתן. פעלתן זה אוהב את אורגון יותר משהוא אוהב את חייו. אני יודע שהם לא יימשכו עוד זמן רב. אך אם המורשת שעזרנו להנחיל לאורגון ושגרמה לה לנצוץ למרחקים - אם היא תעלם, אני סבור שלא ארצה לחיות יותר באורגון".[12]
בבחירות של 1982 לא עבר משאל העם בנוגע לביטול מערכת תכנון שימושי הקרקעות. חודש לאחר מכן אושפז מק'קול בבית החולים השומרוני הטוב בפורטלנד. הוא התבטא פעם בנוגע למוות, "אתה סופני מרגע שבאת לעולם. אתה עומד ללכת מהרגע שהגעת הנה. ועדיין זה בלתי מתקבל על הדעת כאשר לוח השנה מרמז שהתקווה אבדה. הייאוש מכה בך כאשר הבלתי נמנע מתקרב והולך".
מותו ומורשתו
טום מק'קול נפטר כתוצאה מסרטן הערמונית בגיל 69, בבית החולים השומרוני הטוב בפורטלנד ב-8 בינואר 1983. הוא נטמן בבית הקברות ברדמונד.
עוד ב-1968 הקים מק'קול את כוח המשימה של דרך הנמל בפורטלנד, כדי שיגיש הצעות להחלפת הכביש שלאורך גדת נהר וילאמט בשטח פתוח לטובת הציבור. הפארק שמשתרע על שטח של 37 אקרים (150,000 מ"ר) הוקם ב-1974 לאורך גדת הנהר העוברת במרכז העיר פורטלנד. ב-1984 נקרא הפארק על שמו של מק'קול.
"פורום טום מק'קול", שמחבר שני נואמים בולטים בעלי דעות פוליטיות מנוגדות, מתקיים מדי שנה באוניברסיטת פסיפיק.
שמורת טבע במחוז ואסקו שבאורגון נקראה על שמו של מק'קול.
בין בתי הספר באורגון שנקראו על שמו כלולים בית ספר יסודי בפורסט גרוב ובית ספר יסודי ברדמונד.
ב-1998 הוכנס מק'קול להיכל ההישגים של בית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת אורגון.
ב-2008 הוסר הלוט מעל פסל ארד בדמותו של מק'קול במהלך דיג, שהוצב בפארק גדת הנהר בסיילם.
ב-2015 חתמה מושלת אורגון קייט בראון, על חוק "שקובע את ה-22 במרץ כל שנה כ'יום טום מק'קול' כדי להנציח את המושל מק'קול וכדי לעודד את בתי הספר לחנך את הילדים על מורשתו של המושל מק'קול".[13]
מק'קול היה נשוי לאודרי אוון מספוקיין, אותה הכיר בעת שעבד במוסקו. השניים נישאו ב-1939 ונולדו להם שני בנים.
קישורים חיצוניים
- טום מק'קול באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- טום מק'קול באנציקלופדיה של אורגון (באנגלית)
- אתר לזכרו (באנגלית)
- טום מק'קול, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Thoele, Mike (November 24, 1974). "Young Tom McCall". Eugene Register-Guard, Emerald Empire. (Oregon). p. 12.
- ^ Swarthout, John M. (December 1954). "The 1954 Election in Oregon". The Western Political Quarterly. 7 (4): 620–625.
- ^ Tom McCall Letter Regarding the Oregon Committee on Migrant Affairs
- ^ Henkils, Mark (March 21, 2016). "Beverage Container Act (Bottle Bill)". The Oregon Encyclopedia. Oregon Historical Society.
- ^ Wentz, Patty (April 15, 1998). "Blue Ribbon Blues". Willamette Week. Archived from the original on August 10, 2007.
- ^ Mark S. Brocker, Coming Home to Earth, Wipf and Stock Publishers, 2016, p. 7.
- ^ "The Vortex Baptism" by Matt Love
- ^ "Legion convention opens under watchful scrutiny". The Bulletin. (Bend, Oregon). UPI. August 28, 1970. p. 1.
- ^ "Vortex I". The Oregon Encyclopedia
- ^ Bulletin, Gary A. WarnerThe. "How a 1971 fishing trip helped make Kate Brown governor". The Bulletin.
- ^ Cogswell, Phil (1978-05-23). "Oregon's McCall in Stiff Test". Washington Post.
- ^ William G. Robbins, Landscapes of Conflict: The Oregon Story, 1940-2000, University of Washington Press, 2009, pp. 299-300.
- ^ SB 333 :: Oregon Legislature Bill Tracker - Your Government
33361816טום מק'קול
- מושלי אורגון
- מושלי מדינות ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
- מזכירי מדינה במדינות ארצות הברית
- עיתונאים אמריקאים
- בוגרי אוניברסיטת אורגון
- כתבים צבאיים אמריקאים
- קצינים וחוגרים בצי ארצות הברית
- אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה
- פעילי איכות הסביבה אמריקאים
- אמריקאים שנולדו ב-1913
- אמריקאים שנפטרו ב-1983