החזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה
 | ||||||||||||||||||
| ראש ממשלת יוון אלפתריוס וניזלוס (במרכז) בליווי הגנרל מוריס סראי (מימין) והאדמירל פבלוס קונטוריוטיס (משמאל) סוקרים כוח מצבא יוון | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה בבלקן במלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 5 באוקטובר 1915 – 29 בספטמבר 1918 (3 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אלבניה, בולגריה, יוון, מקדוניה וסרביה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מדינות ההסכמה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
החזית המקדונית, או חזית סלוניקי, הייתה חזית לחימה במלחמת העולם הראשונה בין כוחות מדינות ההסכמה לבין כוחות מעצמות המרכז כחלק מהמערכה בבלקן. תחילתו של הסכסוך באוקטובר 1915, בניסיונות הכושלים של הבריטים והצרפתים להגן על ממלכת סרביה מכיבוש. הכרעת המערכה על סרביה לטובת מעצמות המרכז הובילה ליצירת גשר יבשתי ישיר מברלין לאיסטנבול. הכוחות האנגלו-צרפתיים התמקמו בגזרת סלוניקי במטרה להגן על עיר הנמל האסטרטגית והחלו להקים קווי ביצורים. על אף עמדתה הנייטרלית של ממלכת יוון תוך נקיטת עמדה פרו-גרמנית על ידי קונסטנטינוס הראשון, מלך יוון, פלשו כוחות מעצמות המרכז למזרח תראקיה ללא התנגדות מצד צבא יוון. כוחות מדינות ההסכמה נערכו לבלום את כוחות מעצמות המרכז ועד סיומה של 1916 התייצב קו החזית תוך מלחמת התשה בין הצדדים.
הצבא הסרבי, שנסוג לקורפו, הצליח לארגן מחדש חלק מכוחותיו והעביר לחזית המקדונית כ-120,000 חיילים, שאומנו והפכו לכשירים ללחימה במהלך 1917. במקביל, התחולל ביוון הקרע הלאומי בין תומכי עמדתו של המלך קונסטנטינוס הראשון לבין תומכיו של אלפתריוס וניזלוס, שהגיע לסלוניקי והקים ממשלה זמנית אשר שלטה על חלק מיוון. ביוני 1917 ויתר קונסטנטינוס הראשון על כיסאו ווניזלוס חזר לשלטון. בראשית יולי הכריזה יוון מלחמה על מעצמות המרכז, צבאה הצטרף לכוחות הלוחמים ושינה את מאזן הכוחות בחזית. עיקר נטל המערכה מצד מעצמות המרכז נפל על הצבא הבולגרי, אשר לא היה ערוך למלחמה ממושכת ובתוך יחידותיו התגלו בעיות משמעת קשות. בדצמבר 1917 הוחלף מפקד כוחות מדינות ההסכמה בחזית והפיקוד החדש החל בתכנון מתקפה גדולה, שתכריע את המערכה. ב-14 בספטמבר 1918 פתחו כוחות מדינות ההסכמה בפיקודו של לואי פראנשה ד'אספרה במתקפה כוללת לאורך החזית ועד מהרה הבקיעו ומוטטו את קווי הבולגרים, שנסוגו במהירות, תוך שאלמנטים מצבאם מורדים במלך פרדיננד הראשון. ההתקדמות המהירה של צבאות מדינות ההסכמה הובילה את הבולגרים לבקש הפסקת אש לשם כניעה, וב-29 בספטמבר 1918 נחתמה שביתת הנשק של סלוניקי, אשר סיימה את הקרבות בחזית. עד מהרה הוביל הניצחון בחזית המקדונית להכרעת כוללת של המערכה בבלקן לטובת מדינות ההסכמה.
רקע
ערכים מורחבים – המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), מלחמת הבלקן השנייה, הסכם בוקרשט (1913)
משלהי המאה ה-14 ועד שלהי המאה ה-19 נתון היה חבל הבלקן בשליטת האימפריה העות'מאנית. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) הובסו העות'מאנים ונוצר סדר חדש באזור שבמסגרתו הוקמו רשמית ארבע ישויות מדיניות חדשות: נסיכות בולגריה, ממלכת רומניה וממלכות סרביה ומונטנגרו. סיכומי קונגרס ברלין הבליטו את הפיכתו של החבל ל"חבית אבק השרפה של אירופה".[4] הבולגרים והסרבים שאפו להפוך למעצמה אזורית. הבולגרים רצו לחזור לימי תהילת האימפריה הבולגרית השנייה, להחזיר לחזקתם את פלך רומליה המזרחית ולהשיג שטח מוצא נרחב לים התיכון. הסרבים ליבו את גל הלאומנות האתנית בחבל שגאה ככל שגבר תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית, והעניין היה לרועץ בעיני האימפריה האוסטרו-הונגרית שחתרה להשגת שטחים נוספים מהעות'מאנים, תוך דיכוי כוחני של יסודות לאומניים.
הבולגרים נקטו מדיניות כוחנית ובפברואר 1885 סיפחו את פלך רומליה המזרחית, צעד שגרר מתקפת פתע סרבית והוביל לפריצת מלחמת בולגריה–סרביה (1885), שהסתיימה בתבוסה סרבית. הרוסים התייחסו לבלקן כרצועת הביטחון שלהם מפני תקיפת האימפריה מדרום וממערב ולבריטים היה אינטרס מובהק לשמור על הסטאטוס קוו, שעיקרו שמירת האימפריה העות'מאנית במצב גסיסה ובר תמרון. ב-1908 סיפחו האוסטרו-הונגרים את בוסניה והרצגובינה שהיה עד אז שטח אוטונומי בחסותם. בתגובה פעלו הרוסים לכינון הליגה הבלקנית, אשר חברותיה תקפו את העות'מאנים ובמהלך מלחמת הבלקן הראשונה השיגו הישגים טריטוריאליים נכבדים.
אך הברית הייתה קצרת ימים ובין חברותיה פרצה מלחמת הבלקן השנייה אשר הסתיימה בתבוסה בולגרית, שבמסגרתה, בכפוף להסכם בוקרשט, איבדו הבולגרים את חבל מקדוניה הוארדארית לסרבים ואת תראקיה המזרחית ליוונים. לאחר מלחמה זו הפך המצב האזורי לנפיץ אף יותר. האוסטרו-הונגרים המתינו לאמתלה כדי לתקוף את הסרבים המתחזקים, הבולגרים המוכים נזקקו לתמיכת מעצמה מובילה כדי להחזיר את השטחים שאיבדו והבריטים והרוסים לטשו עיניהם לשטחים העות'מאנים.
ראשית מלחמת העולם הראשונה והמערכה על סרביה
- ערך מורחב – המערכה על סרביה במלחמת העולם הראשונה
ב-28 ביוני 1914 נרצח פרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרו-הונגרי, על ידי לאומנים סרבים בסרייבו. האוסטרו-הונגרים ניצלו את העניין וב-8 ביולי הציגו לסרביה אולטימטום, שעם פקיעתו הכריזו מלחמה עליה. ב-12 באוגוסט פלשו שלוש ארמיות אוסטרו-הונגריות בפיקודו של אוסקר פוטיורק לשטחי ממלכת סרביה. מערכת הבריתות האירופיות, שקדמו למלחמת העולם הראשונה, הופעלה ומלחמת העולם הראשונה התחילה. עם כניסת הרוסים למלחמה, הועברה ארמייה אוסטרו-הונגרית למזרח, ובסרביה נותר כוח תוקף של 270,000 לוחמים אל מול 180,000 לוחמים סרבים בפיקודו של ראדומיר פוטניק. הצבא הסרבי הפתיע את האוסטרו-הונגרים בכושר העמידה שלו ובקרב צר, ולאחריו בקרב דרינה, הצליחו הסרבים לבלום את התקדמות האוסטרו-הונגרים, תוך שהאוסטרו-הונגרים סופגים 40,000 נפגעים. בעקבות הצלחתם, עברו הסרבים למתקפה והעמידו כוח לוחם של 250,000 חיילים אל מול האוסטרו-הונגרים, שתגברו את כוחותיהם לכדי 450,000 חיילים. ב-14 בדצמבר נערך קרב קולובארה, שבו הביסו הסרבים את האוסטרו-הונגרים, פגעו או שבו כמחצית מכוחם הלוחם והדפו אותם אל מחוץ לגבולות הממלכה הסרבית.
בראשית המלחמה ייחסו מדינות ההסכמה חשיבות מועטה לגזרה הסרבית. הצטרפות האימפריה העות'מאנית למעצמות המרכז מחד וכישלונות צבא האימפריה הרוסית בחזית המזרחית מאידך היו בראש מעייניהן. מעצמות המרכז לעומתן היו מודאגות מקריסת העות'מאנים. בינואר 1915 הובסו העות'מאנים על ידי הרוסים בקרב סריקמיש בקווקז. בפברואר 1915 הובסו העות'מאנים על ידי הבריטים בקרב על תעלת סואץ. ב-25 באפריל 1915 נפתחה, ביוזמה בריטית, מערכת גליפולי במטרה להבקיע את ההגנות העות'מאניות במצרי הדרדנלים ולחבור לרוסים.
ראש המטה הכללי הגרמני, אריך פון פאלקנהיין, העריך שהצבא העות'מאני נזקק לסיוע צבאי, לוגיסטי ופיקודי רב, וממלכת סרביה היוותה מחסום יבשתי בפני סיוע ישיר של מעצמות המרכז לעות'מאנים באמצעות רכבות משא. המטה הכללי הגרמני הפעיל לחץ על קונרד פון הצנדורף, ראש המטה הכללי האוסטרי, במטרה לשכנעו לתקוף שוב את הסרבים. האוסטרו-הונגרים, שהתמודדו כעת גם מול האיטלקים, היססו. ביולי 1915 העריכו הגרמנים שהחזית המערבית מיוצבת ולא נשקפת סכנה לאיתנות האימפריה האוסטרו-הונגרית, והפעילו מכבש לחצים על בולגריה להיכנס למערכה לצדם. הלחץ הגרמני, בליווי הבטחות לסיוע כלכלי נדיב והכרה בתביעות טריטוריאליות עתידיות, וכן הכישלון המסתמן של מדינות ההסכמה במערכת גליפולי, שכנעו את ההנהגה הבולגרית להצטרף למעצמות המרכז.[5]
ב-6 בספטמבר הגיעה בולגריה לסיכום עם מעצמות המרכז על הצטרפותה למערכה לצדן. ב-7 באוקטובר פתחו הארמייה ה-11 הגרמנית והארמייה השלישית האוסטרו-הונגרית במתקפה על סרביה. ב-14 באוקטובר הכריזו הבולגרים מלחמה על סרביה והארמיות הראשונה והשנייה פלשו בשני צירים לסרביה, מצפון בולגריה לכיוון ניש ומדרומה לכיוון סקופיה. הצבא הסרבי ארגן את כוחותיו הפעילים בשתי ארמיות, שלוחמיהן היו מותשים מהמערכה הקודמת מול האוסטרו-הונגרים ובמצב לוגיסטי ירוד.[6]
עוד ב-22 בספטמבר, לנוכח הגיוס הכללי בצבא בולגריה ותנועת הכוחות הגרמנים, פנו הסרבים לבנות בריתם בבקשה נואשת לקבלת סיוע. ראש ממשלת יוון אלפתריוס וניזלוס, שצידד במדינות ההסכמה, הציע לסרבים שימוש בנמל סלוניקי. צרפת ובריטניה ניסו להשפיע על ממלכת רומניה להיכנס למלחמה לצדן, הן כהיענות לבקשת הסרבים והן כדי לבודד את האימפריה העות'מאנית. כוח חלוץ צבאי אנגלו-צרפתי בפיקודו של הגנרל מוריס סראי נחת בחופי סלוניקי ב-5 באוקטובר 1915 ומיהר לנוע צפונה לגבולות סרביה. הכוחות הגיעו באיחור והיו קטנים מדי מאחר שהצבא היווני לא שלח כוחות עזר.
הסרבים לא יכלו לעמוד במתקפה המשולבת הגרמנית-בולגרית בשתי חזיתות והמערכה על סרביה הוכרעה. הסרבים החלו בנסיגה עם מרבית צבאם, הנהגתם הפוליטית ועשרות אלפי פליטים דרך אלבניה לאי קורפו, עניין שאילץ את הכוח האנגלו-צרפתי לסגת לכיוון סלוניקי ולייצב קו מגננה סביב העיר. ב-2 בדצמבר 1915 נפלה בלגרד ללא קרב בידי הארמייה השלישית האוסטרו-הונגרית, וב-25 בדצמבר נכבשה מונטנגרו. 90,000 סרבים נהרגו בקרבות וכ-70,000 נפלו בשבי. לאי קורפו הגיעו כ-125,000 סרבים. קווי הרכבת בין ברלין לאיסטנבול היו כעת ישירים ובשליטה מלאה של מעצמות המרכז.[7] בינואר 1916 החילו האוסטרו-הונגרים משטר צבאי בסרביה ובמונטנגרו והפעילו יחידות ז'נדרמריה להשלטת סדר.[8]
זירת הלחימה
החזית המקדונית אופיינה בתנאי קרקע מורכבים והרריים שחלקם היו בלתי נגישים וחלקם בוציים וקשים למעבר, במזג אוויר קיצוני ובתשתית תחבורתית לקויה. חלק מזירות הלחימה היו רחוקות מהמפקדות ומהבסיסים בסלוניקי ובשל כך קווי האספקה היו ארוכים ופגיעים. הובלת הציוד התבצעה באמצעות פרדות בלבד.[9] בנוסף, הכוחות שהוצבו בשטחים פתוחים ללא מחסות הותשו בגלל פגעי מזג האוויר, והרובים והציוד המכני ניזוקו בעונות החורף. האקלים הממוזג היבשתי ששורר בקטעי חזית נרחבים מאופיין בהפרשי טמפרטורות משמעותיים בין הקיץ לחורף, וכך בעונת הקיץ נאלצו הצבאות להתמודד עם טמפרטורות גבוהות ותנאי שדה שבהם לא נתקלו מעולם.[5] האזורים ההרריים היו גשומים במיוחד, וימי הערפל הרבים בחורף, הקשו על תנועת הכוחות.[9][10] מנתונים מטאורולוגיים שנאספו בתחנות שונות עולה כי בין השנים 1915 - 1917 ידעה אירופה סדרה של שלושה חורפים קרים ומושלגים מהממוצע. חורף 1916 - 1917 היה הקשה מכולם ובמסגרתו היו בין פי שניים לשלושה ימי שלג מהממוצע והטמפרטורה הייתה נמוכה ב-2–4 מעלות צלזיוס מהממוצע.[11]
נפחו של נמל סלוניקי היה קטן יחסית, וריחוקו מנמלי הבית הבריטיים והצרפתיים הקשה מאוד על ארגון ואחזקה של כוח צבאי משמעותי, שיכול לפעול במערך התקפי מול כוחות מעצמות המרכז. באזורים הנמוכים והבוציים, מגפות כגון מלריה וטיפוס הבטן עשו שמות בכוחות הלוחמים, בעיקר הבריטיים והאיטלקיים. בחזית המקדונית על כל חלל שנהרג בקרב מתו שלושה חיילים ממגפות שונות.[6] בין השנים 1916–1918 נרשמו בקרב חיילי מדינות ההסכמה 160,049 מקרי מלריה, ומתוכם פונו להחלמה במדינותיהם 32,457 חיילים.[12] הפיקוד העליון שם את יהבו בעיקר על החזית המערבית, נמנע מלתגבר את הכוחות באזור, והעדיף להישאר במצב מגננה בחלק גדול משלבי המלחמה.[7]
הכוחות הלוחמים
מעצמות המרכז
כוחות מעצמות המרכז הורכבו משתי ארמיות בולגריות, (הראשונה והשנייה), בנות שבע דיוויזיות רגלים ושתי אוגדות פרשים, שחוזקו בשתי דיוויזיות ורגימנט עות'מאניים והארמייה ה-11 הגרמנית. מאוקטובר 1916 פיקד על החזית הגנרל אוטו פון בלו, וזאת עד 22 בספטמבר 1917, עת החליפו פרידריך פון שולץ. הגרמנים בנו כוח מאוחד של קבוצת ארמיות בפיקודו של הגנרל שולץ, שנועד ליישם מדיניות מתואמת מטעם מעצמות המרכז במערכה בבלקן והורכב מהארמייה ה-11 הגרמנית, הארמייה הראשונה הבולגרית בחיזוק הכוח העות'מאני ובגיבוי פיקודי של קציני מטה גרמנים ואוסטרו-הונגרים. שאר הכוחות הבולגריים נותרו בפיקוד עצמאי.[7] רשמית, סרביה הכבושה הייתה נתונה תחת מושל צבאי אוסטרו-הונגרי. מיולי 1916 ועד לתבוסה במלחמה כיהן בתפקיד אדולף פון רמן צו בארנספלד.
הצבא הבולגרי
- ערך מורחב – בולגריה במלחמת העולם הראשונה
לאחר סיום מלחמת הבלקן השנייה הוגדל הצבא הבולגרי להיקף של עשר דיוויזיות, שמנו 24,000 לוחמים כל אחת וגובו באסקדרוני פרשים וגדודי מקלענים וארטילריה. הצבא הבולגרי התבסס כמעט בלעדית על תעשיית הנשק הגרמנית והועבר אליו ציוד צבאי רב מעודפי הצבא הגרמני. כוח האוויר הקטן שלו הורכב מציוד ואנשי צוות גרמנים ואוסטרו-הונגרים, ולקראת שלהי המלחמה הוכשר גם קומץ טייסים בולגרים.[13]
הארמייה הראשונה בפיקודו של קלמנט בוידז'ייב, ובהמשך דימיטר גשוב וסטפן נרזוב, הוצבה במרכז מקדוניה. הארמייה השנייה בפיקודם של גאורגי טודורוב, ובהמשך איוון לוקוב. הוצבה בדרום מזרח מקדוניה. לפי דרישת מפקד הצבא הבולגרי, הגנרל ניקולה ז'קוב, נותרה הארמייה השנייה בפיקוד בולגרי עצמאי, בעוד שהארמייה הראשונה צורפה לגרעין הכוח של מעצמות המרכז ביחד עם הארמייה ה-11 הגרמנית, והייתה נתונה לפיקוד גרמני, בתחילה של אוטו פון בלו ובהמשך של פרידריך פון שולץ.[14] הארמייה השלישית בגזרה הרומנית באזור דוברוג'ה והארמייה הרביעית באזור מזרח תראקיה. ככל שהחזית המערבית נטתה לרעת הגרמנים, כך נמשכו עוד ועוד כוחות מהחזית המקדונית לחזית זו. העניין האיץ את הירידה במורל הלחימה של הכוחות הבולגריים ופגע ביכולת הפיקודית של צבאם. כפועל יוצא מכך סופחו יותר דיוויזיות בולגריות ל"קבוצת שולץ" בצמוד לארמייה הגרמנית ה-11. בספטמבר 1918 נכללו 6 דיוויזיות רגלים בולגריות ב"קבוצת שולץ" (הדיוויזיות: 1, 2, 3, 4, 6, 12) וכוח זה נקלע לחיכוכים קשים מול הפיקוד הגרמני על רקע תחושת הזלזול שחשו הבולגרים מצידו. ניצחון מדינות ההסכמה בחזית נבע מקריסת היחידות שסופחו לארמייה הגרמנית ה-11 במהלך קרב דוברו פולה וניסיון המרד, שהובל על ידי אלמנטים ביחידות אלו, כנגד המלך פרדיננד.[15][8]
הצבא הגרמני
- ערך מורחב – צבא הקיסרות הגרמנית
המערך הגרמני בבלקן הורכב מיחידות גרמניות, אוסטרו-הונגריות, בולגריות ועות'מאניות שהוצבו בקבוצות ארמיות, אשר בדרך כלל נשאו את שם מפקדם הגרמני. בסך הכל הוצבו 32 דיוויזיות בגזרת הבלקן, מתוכן 25 דיוויזיות רגלים, 3 דיוויזיות פרשים, 3 דיוויזיות עתודה ודיוויזיית שיטור. הפיקוד הכולל במערכה הופקד בידי הגנרל אוגוסט פון מקנזן. בחזית המקדונית הוצבה הארמייה ה-11, שחוזקה בקורפוס ה-3, אשר הורכב מדיוויזיות הרגלים ה-101 וה-103, וכן מדיוויזיית הרגלים העשירית כעתודה. עם פרוץ מתקפת הווארדאר שלחו הגרמנים את דיוויזיות הרגלים ה-210 וה-218 לתגבור הכוחות בסרביה, אך הן לא הועילו למערך הגרמני שהיה בנסיגה רבתית.[8]
הצבא האוסטרו-הונגרי
- ערך מורחב – הצבא האוסטרו-הונגרי
עם פרוץ המלחמה גויסו 2.5 מיליון חיילים אוסטרו-הונגרים מכל רחבי האימפריה, שדיברו 15 שפות שונות, עניין שהקשה על מפקדיהם, שרובם היו דוברי גרמנית. מערכי הצבא האוסטרו-הונגרי נותרו בתצורתם מאז מלחמת צרפת–פרוסיה והתבססו על הסתערות שורות חיל רגלים קלאסית. שיטת לוחמה זו גבתה אבדות כבדות מהצבא האוסטרו-הונגרי בחלקה הראשון של המערכה על סרביה. בחורף 1915, בהתבסס על ניסיונם של הגרמנים בחזית המערבית, החלו האוסטרו-הונגרים לבנות עמדות מבוצרות בנות מספר קווי הגנה.[16] לאחר הכרעת המערכה על סרביה, מונה אדולף פון רמן צו בארנספלד לתפקיד המושל הצבאי של המדינה מטעם מעצמות המרכז. האוסטרו-הונגרים הציבו בסרביה כוחות ז'נדרמריה בלבד לצורכי שיטור פנים והסתמכו על הכוחות הבולגריים והגרמניים לצורך הגנת גבולות המדינה. באלבניה הוצב הגיס ה-19, אשר החזיק בקו חזית באורך של 100 קילומטרים מול הגיס ה-16 האיטלקי והיה מעורב במספר קרבות מול הסרבים בגזרת אגם אוחריד. בין ינואר 1915 לאוקטובר 1917 פיקד על הגיס איגנץ טרולמן פון לובצ'נברג, ממועד זה ועד יולי 1918 לודוויג קונן הוראק פון הנקמפף ומיולי ועד התבוסה באוקטובר קרל פון פלאנצר באלטין.[8]
האוסטרו-הונגרים ניתבו את מרבית כוחותיהם לחזיתות המזרחית, האיטלקית והמערבית והיקף האבדות הרב בצבאם הקשה עליהם להקצות כוחות גם לחזית המקדונית. בסיום המלחמה נמנו 1.54 מיליון הרוגים ו-2 מיליון פצועים בצבא האימפריה.[17]
הצבא העות'מאני
- ערך מורחב – האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה
ב-29 באוקטובר 1914 תקפו העות'מאנים והגרמנים את יחידות הצי הרוסי בים השחור, ובכך הצטרפה האימפריה רשמית למעצמות המרכז. הצבא העות'מאני מנה 36 דיוויזיות שרוכזו בשלוש ארמיות. כל דיוויזיה הכילה שלושה גדודי רובאים, מספר פלוגות מקלענים ו-36 תותחים. בהמשך הלחימה הצליחו העות'מאנים להגדיל את צבאם ל-43 דיוויזיות. במהלך מלחמת העולם נהרגו בין 470,000 ל-530,000 חיילים עות'מאנים בקרבות, עוד כ-100,000 נפטרו ממחלות ו-770,000 נפצעו.[18] לזירה המקדונית שלחו העות'מאנים את הגיס ה-20 בפיקודו של מירליווה אבדילקרים פאשה והוא הורכב מדיוויזיות הרגלים ה-46 וה-50 אשר מנו 24,588 חיילים וצוידו ב-21,178 רובים, 12 מקלעים כבדים ו-12 מקלעים, 32 תותחים ו-2,150 בהמות משא וסוסים. כמו כן נספח לגיס רגימנט האפסנאות ה-16.[19] הדיוויזיות נספחו לארמייה הבולגרית השנייה. הדיוויזיה ה-46 הגנה על גזרת העיר סרס והדיוויזיה ה-50 על גזרת העיר דרמה. בנוסף, צורף רגימנט הרגלים ה-177 העות'מאני לארמייה ה-11 והיה נתון לפיקוד גרמני לאורך כל הלחימה, בתחילה של אוטו פון בלוב ובהמשך של פרידריך פון שולץ.[7] הרגימנט העות'מאני מנה 3,598 חיילים, שצוידו ב-440 בהמות משא וסוסים, 6 מקלעים כבדים, 4 תותחים ו-13 עגלות רתומות.[19] ב-19 במרץ 1917 הורו העות'מאנים לדיוויזיה ה-46 מתוך הגיס ה-20 לעבור לחזית עיראק ועד אמצע אפריל הושלם פינויה מהחזית המקדונית. הדיוויזיה ה-50 נשארה באזור העיר דרמה עד חודש מאי הועברה לגזרת העיר חלב ומשם לגזרת ארץ ישראל שם נטלה חלק במערכה על ארץ ישראל. הרגימנט ה-177 נותר בגזרה עד מאי 1918.[20][21]
מדינות ההסכמה
כוחות מדינות ההסכמה בחזית המקדונית הורכבו מיחידות משש מדינות שונות. בראשית המערכה הורכב הכוח מצבא המזרח הצרפתי וגיס סלוניקי הבריטי. בהמשך הצטרף הצבא הסרבי המשוקם, אוגדה רוסית וגיס איטלקי. לאחר הדחת המלך היווני הצטרפו היוונים לצד מדינות ההסכמה והעמידו תשע דיוויזיות נוספות, אשר הביאו את מערך כוחות מדינות ההסכמה לסדר גודל של 620,000 לוחמים בראשית ספטמבר 1918. הפיקוד על הזירה הופקד בידיים צרפתיות, בתחילה של הגנרל מוריס סראי שפעל ליצוב קו ההגנה סביב סלוניקי, אך נכשל בהבקעת הקווים הבולגריים. סראי שלא היה אהוד על סגל פיקוד הצבאות השונים בזירה כינה אותה מגדל בבל,[3] וסופו שהודח ב-14 בדצמבר 1917. עד ליוני 1918 מילא את התפקיד הגנרל אדולף גיומא, וממועד זה פיקד על הזירה לואי פראנשה ד'אספרה שהוביל את הכוחות במתקפת הווארדאר אשר הכריעה את החזית לטובת מדינות ההסכמה.
הצבא הצרפתי
- ערכים מורחבים – צרפת במלחמת העולם הראשונה
הגיס הצרפתי שכונה צבא המזרח הצרפתי מנה שמונה דיוויזיות רגלים וחטיבת פרשים אחת. בין אוקטובר 1915 ועד פברואר 1917 פיקד על הגיס ויקטור לואי קורדונייה. בהמשך מונה לתפקיד פול פרנסואה גרוסטי, אשר בינואר 1918 חלה בטיפוס הבטן ונפטר, ובמקומו מונה פול פרוספר אנרי, אשר פיקד על כוח התקיפה המרכזי במתקפת הווארדאר.[14] שתי דיוויזיות צרפתיות ודיוויזיה סרבית מכוח החוד הצליחו להבקיע את קו ההגנה הבולגרי הראשון ליד העיירה המקדונית דוברו פולה. קרב דוברו פולה הוביל לקריסת הארמייה הבולגרית הראשונה ולבסוף להכרעת החזית.[15]
הצבא הבריטי
- ערך מורחב – הממלכה המאוחדת במלחמת העולם הראשונה
הבריטים הפעילו בחזית חיל משלוח. הוא הורכב מהקורפוס ה-16 הבריטי, אשר מנה בשיא גודלו שש דיוויזיות רגלים כאשר חמש מהן הועברו לזירה מגליפולי באוקטובר ובנובמבר 1915 לאחר כישלון מערכת גליפולי. הכוח הבריטי הכיל את הדיוויזיה ה-10 (האירית), שנותרה בזירה עד אוגוסט 1917, את הדיוויזיות ה-22, ה-26, ה-27 וה-28, שהיוו את גרעין הכוח הבריטי ונותרו בזירה עד לסיום הקרבות, ואת הדיוויזיה ה-60 (לונדון 2/2), שהועברה לגזרה בדצמבר 1916 ועזבה ביוני 1918. במהלך מתקפת הווארדאר חולק הכוח הבריטי לשני גיסות והפך למעשה לארמייה לא אורגאנית. הקורפוס ה-12 שהכיל את הדיוויזיות ה-22 וה-26 והקורפוס ה-16 שהכיל את הדיוויזיות ה-27 וה-28.[22] כל דיוויזיה הורכבה מארבע חטיבות ויחידות עזר הנדסיות ורפואיות.[23] בין אוקטובר לנובמבר 1915 פיקד על חיל המשלוח הבריטי הגנרל צ'ארלס קרמייקל מונרו, בהמשך ועד למאי 1916 בריאן מהון וממועד זה ועד לנובמבר 1918 הגנרל ג'ורג' מילן.[14] הבריטים הציבו בזירה את הכנף ה-16 של חיל האוויר המלכותי שצוותיה השתתפו בגיחות הפצצה באגם דויראן וכן ביעף הפצצה על סופיה.[12]
הצבא הסרבי
- ערכים מורחבים – סרביה במלחמת העולם הראשונה
בראשית המערכה על סרביה הצליחו הסרבים להעמיד כוח לוחם שמנה 250,000 חיילים, ועד סוף השלב הראשון בדצמבר 1914, לאחר שהאוסטרו-הונגרים גורשו אל מעבר לגבול, עמדה מצבת כוח האדם של הצבא הסרבי על 420,000 חיילים. לאחר קריסת הממלכה עם תקיפתה בשתי חזיתות על ידי צבאות מעצמות המרכז, נמנו 90,000 הרוגים במהלך הקרבות ועוד כ-100,000 קרבנות נפלו במהלך הנסיגה הקשה דרך ההרים האלבניים עד לפינוי לאי קורפו.
לאי קורפו הגיעו כ-125,000 סרבים במצב גופני ולוגיסטי ירוד, כשהם אינם מאומנים ואינם מצוידים ומאורגנים. לאחר ניוד הסרבים לחזית המקדונית, נפלה עיקר מטלת השיקום על הגיס הצרפתי בחזית, אשר מפקדיו פעלו לציודו, אימונו וארגונו מחדש של הצבא הסרבי. בין אפריל ליוני 1916 הצליחו הסרבים לארגן מחדש 118,000 חיילים, בשתי ארמיות רגלים ודיוויזיית פרשים אחת, אליהם הצטרפו בראשית 1917 28,000 מתנדבים סרבים שאורגנו בשתי דיוויזיות. ב-17 ביולי 1917 חזר הצבא הסרבי להיות כוח לוחם ומילא תפקיד משמעותי במאמץ מדינות ההסכמה להכרעת החזית.[7] בספטמבר 1918 השתתף הצבא הסרבי בפיקודו של ז'יוויין מישיץ' במתקפת הווארדאר שהכריעה את המערכה. הסרבים אורגנו בשתי ארמיות, הארמייה הראשונה בפיקודו של פטר בויוביץ' והארמייה השנייה בפיקודו של סטפה סטפנוביץ'.[24]
הצבא היווני
- ערכים מורחבים – יוון במלחמת העולם הראשונה
בטרם הצטרפה יוון למעגל הקרבות הוצב הגיס ה-4 היווני במזרח תראקיה מול הארמיות ה-2 וה-4 הבולגריות ובהוראת המלך נמנעו חיילי הגיס היווני מהתנגדות לכוחות הבולגריים שפלשו לשטחים היווניים.[8] ב-2 בדצמבר 1916 הכריזה ממשלתו המורדת-במלכות של וניזלוס מלחמה על מעצמות המרכז והצטרפה למעגל הקרבות באופן רשמי (ממשלת יוון הרשמית הכריזה מלחמה ב-2 ביולי 1917, לאחר שהמלך ויתר על כסאו[25]). מפקד הצבא היווני פנאיוטיס דנגליס ביצע רפורמות במבנה היחידות הלוחמות והשדרה הפיקודית והצליח להעמיד כוח לוחם בן 160,000 חיילים שחולקו לתשע דיוויזיות. ב-29 במאי 1918 התחולל קרב סקרה, בו לחם גיס יווני לראשונה ככוח מרכזי עצמאי, תחת פיקודו של אמנואיל זימברקקיס, והנחיל לבולגרים תבוסה משמעותית. היוונים חברו לבריטים במתקפת הווארדאר שהובילה להכרעת החזית. הכוחות תקפו בגזרת אגם דויראן, ולמרות אבדות כבדות שספגו הצליחו להבקיע את קו ההגנה הבולגרי השני. מפקד הגיס הבריטי הגנרל מילן ציין שעזרת הצבא היווני הייתה חיונית להצלחת המתקפה.[26] מפקד החזית, הגנרל ד'אספרה, ציין את דיוויזיית הרגלים "סרס" של הצבא היווני, אשר היוותה את הגורם העיקרי להצלחת ההבקעה של קו ההגנה הבולגרי לאחר שהכוחות הבריטיים ספגו אבדות כבדות בקרב דויראן השלישי והאטו את התקדמותם.[27]
הצבא האיטלקי
- ערכים מורחבים – ממלכת איטליה במלחמת העולם הראשונה
באוגוסט 1916 שלחו האיטלקים לחזית המקדונית את דיוויזיית הרגלים ה-35 בפיקודו של קרלו פטיטי די רורטו, ואליה הצטרפו בהמשך יחידות מטה, הנדסה ורפואה. בשיאו פעל הכוח האיטלקי במתכונת של גיס שמנה כ-55,000 חיילים. במהלך חודש מאי נקרא הגנרל די רורטו לרומא ומונה למפקד ארמייה בחזית האיטלקית הצפונית ובמקומו מונה הגנרל ג'וזפה פנלה אשר הוחלף לאחר זמן קצר בגנרל ג'ובאני בטיסטה. ב-2 ביולי מונה ארנסטו מומבלי לפקד על הגיס ה-16 האיטלקי והוא נותר בתפקידו עד לסיום המלחמה.[28]
ממועד הגעתו ועד לפתיחת מתקפת הווארדאר הוצב הכח האיטלקי בגזרת אגם דויראן.[3] במתקפת הווארדאר הצטרפו האיטלקים לכוח התקיפה הסרבו-צרפתי בגזרת אגם אוחריד, ובהמשך השתתפו בכיבוש העיר קומאנובו.[29]
הצבא הרוסי
- ערך מורחב – האימפריה הרוסית במלחמת העולם הראשונה
ביולי 1916 שלחו הרוסים לחזית המקדונית את חטיבת הגרנדירים השנייה בפיקודו של מיכאיל דיטריכס, ובאוקטובר נחתה בסלוניקי חטיבת הגרנדירים הרביעית בפיקודו של הגנרל מאיור לאונטייב. הכוח הרוסי יצר גיס שעליו הופקד דיטריכס. ביולי 1917 צורפו לגיס שתי חטיבות נוספות אשר יצרו דיוויזיה לא אורגנית בת 18,000 חיילים. לאחר מהפכת פברואר נקרא דיטריכס בבהילות למטה הכללי הרוסי ובאוקטובר הגיע מרוסיה לחזית הגנרל אלכסנדר טאראנובסקי למלא את מקומו. בדיוויזיה הרוסית החלו בעיות משמעת חמורות שכללו עימותים בין קצינים וחיילים, התפרעויות וזניחת הקווים.[14][3]
באמצע ינואר 1918 פורק מרבית הכוח הרוסי מנשקו וחלק מהחיילים המתמרדים נעצרו ונשלחו למחנה מעצר צרפתי בצפון אפריקה. למקצת מהרוסים הוצע להישאר בגזרה כעובדי מפקדה בשכר. כמה מאות חיילים רוסים שביקשו להמשיך ולהילחם לצד מדינות ההסכמה הועברו לצרפת וצורפו ללגיון הזרים הצרפתי[3]. לגזרה שהחזיקה הדיוויזיה הרוסית הועברה דיוויזיית הרגלים ה-156 הצרפתית. במהלך הקרבות השתתף הכוח הרוסי בקרב לרין בגזרת העיר פלורינה, בהמשך בקרבות שהובילו לשחרור העיר וכן בקרבות סביב העיר ביטולה.[2]
מהלך הלחימה
הולדת החזית המקדונית
בטרם תקפה בולגריה את סרביה הבטיחו בולגריה ויוון להישאר במצב אי-לוחמה הדדי, אף על פי שיוון הייתה חתומה על הסכם הגנה עם סרביה. ב-5 באוקטובר 1915, ביום בו נחתו הבריטים והצרפתים בסלוניקי, התפטר ראש הממשלה היווני וניזלוס שצידד בכניסת יוון למלחמה לצד מדינות ההסכמה בניגוד לעמדת המלך קונסטנטינוס הראשון. לנוכח נחיתת כוחות מדינות ההסכמה בסלוניקי דרשו הבולגרים מהיוונים הבהרות לנעשה. עם זאת, משהתפטר וניזלוס והמלך היווני חזר להציג עמדות פרו-גרמניות, הוסרה זמנית הסכנה למעשי איבה בין שתי המדינות, גם בשל העובדה שהצבא היווני הונחה על ידי מפקדו הפרו-מלוכני יואניס מטאקסס להישאר בעמדותיו ולא לנקוט באף פעילות שעלולה להתפרש כהפרת הנייטרליות עליה הכריזה יוון. לאחר כישלון המערכה על סרביה נסוגו הבריטים והצרפתים לגזרת סלוניקי, ומנובמבר החלו בחפירות ובביצור קו הגנה נרחב מסביב לגזרת סלוניקי.
לאחר הכישלון בסרביה לא הייתה למדינות ההסכמה כל כוונה לפתוח חזית נוספת בגבול היווני-בולגרי. ב-5 בינואר 1916 כונסה בעיר הסרבית הכבושה ניש מועצת מלחמה של נציגי מעצמות המרכז, והפיקוד הצבאי הבולגרי לחץ לתקוף את כוחות מדינות ההסכמה בסלוניקי, בניגוד לעמדתם של המלך וראש הממשלה.[5] במקביל, לנוכח עמדתו של המלך היווני, הפקיעו הצרפתים בראשית ינואר את אזור סלוניקי מידי ממלכת יוון והנהיגו בו ממשל צבאי בפיקודם. ב-6 בינואר הודיעו נציגי מעצמות המרכז לממשלת יוון על כוונתם לחצות את גבול הממלכה לכיוון תראקיה המזרחית. ב-31 בינואר הפציצו הגרמנים מהאוויר את סלוניקי באמצעות צפלינים, דבר שגרר הפצצות נגד בריטיות וצרפתיות על קווי הבולגרים לאורך הגבול הבולגרי. באפריל הופצצה סופיה. בין הפיקוד הגרמני לבולגרי התעוררו חילוקי דעות. הבולגרים ציפו למלחמת בזק מול הסרבים וכעת עמדו מול הבריטים והצרפתים. לגרמנים היה נוח לפתוח חזית נוספת, שהייתה עשויה לגרום לבריטים ולצרפתים לנייד כוחות מהחזית המערבית אליה. הסרבים, שנסוגו בצורה מסודרת יחסית לאי קורפו, החלו מעבירים את כוחותיהם לגזרת סלוניקי תוך שהבריטים והצרפתים מציידים אותם מחדש. הסרבים הצליחו להעמיד מערך לוחם שמנה 118,000 חיילים.
ייצוב קו החזית ומלחמת ההתשה
באפריל 1916 התקדמו כוחות מדינות ההסכמה אל עבר הגבול היווני, ועד אמצע השנה מנה הצבא של בעלות הברית בפיקודו של מוריס סראי 320,000 חיילים, אותם פרש בחמש גזרות לאורך קו החזית בן 260 הקילומטרים בגיבוי מערך קווי תקשורת מסביב לכל האזור. שמונה דיוויזיות צרפתיות, דיוויזיה איטלקית ודיוויזיה רוסית אורגנו בשלושה גיסות.
הגיס הראשון הגן על הגזרה שבין נהר צרנה ועד הווארדאר, הגיס השני הגן על הגזרה מאגם פרספה ועד הכפר גרדשניצה, והגיס השלישי נשלח להגן על גזרת הגבול האלבני עד אגם פרספה. הצבא הסרבי הגן על הגזרה המרכזית מגרדשניצה ועד נהר צרנה.[7] הגיס הבריטי הגן על הגזרה מהווארדאר ועד נהר סטרומה. מולם ניצב כוח מעצמות המרכז, כאשר הארמייה הבולגרית הראשונה הוצבה בגזרת האגמים פרספה ואוחריד, הארמייה ה-11 הגרמנית בצירוף דיוויזיות בולגריות שנספחו אליה הוצבה צפונית לאגם דויראן, והארמייה הבולגרית השנייה הוצבה בגזרת הנהר סטרומה.[14]
הגרמנים לחצו לתקיפת כוחות מעצמות המרכז לכיוון סלוניקי כדי למנוע ניתוב כוחות מטעם מדינות ההסכמה מחזית זו לחזית המערבית. באוגוסט 1916 תקפו הבולגרים את קווי מדינות ההסכמה בשני ראשים ללא כל התנגדות מהצבא היווני. הארמייה הבולגרית הראשונה חדרה לשטח ממלכת יוון וכבשה את פלורינה תוך סיוע אווירי גרמני. במקביל, תקפה הארמייה השנייה בגיבוי יחידות גרמניות בגזרת הנהר סטרומה וכוחותיה כבשו את הערים סרס, דרמה וקוואלה, תוך שהגיס היווני הרביעי שהיה בעיר נכנע וחייליו הועברו למחנה שבויים בגרמניה. הבריטים והצרפתים תקפו מצידם את קווי מעצמות המרכז בגזרת אגם דויראן במטרה להקל על הלחץ בגזרות האחרות, ובקרב דויראן הראשון הם ספגו אבדות כבדות ומתקפתם נכשלה. העיר דויראן חרבה לחלוטין במהלך הקרבות.[8]
ב-1 בספטמבר 1916 החלו הבריטים במתקפת נגד בחזית הנהר סטרומה ונעו לעבר העיר סרס, ובמקביל תקפו הצרפתים והסרבים את הכוחות בגזרת פלורינה, וב-18 בספטמבר הצליחו לדחוק את הצבא הבולגרי מהעיר ולהסיגו לקווי תחילת המתקפה. ראשי הפיקוד הגרמני פנו לעות'מאנים בבקשה לשליחת כוחות סיוע להדיפת מתקפת הנגד של מדינות ההסכמה בחזית. העות'מאנים הקצו את הדיוויזיה ה-50 בהיקף של כ-12,000 חיילים שנפרסו החל מסוף ספטמבר מזרחית לנהר סטרומה, לאחר שסופחו לארמייה הבולגרית השנייה וקבעו את מפקדתם בעיר דרמה[20]
מאוקטובר ועד דצמבר 1916 יצאו הצרפתים והסרבים למתקפת נגד כנגד הבולגרים. ב-19 בנובמבר הצליחו דיוויזיית פרשים סרבית, ביחד עם דיוויזיית הרגלים הרוסית, לכבוש מחדש את העיר ביטולה. עם זאת, מערכת היחסים העכורה בין מפקד כוחות מדינות ההסכמה, הגנרל מוריס סראי, לבין סגל הפיקוד הבריטי והאיטלקי, העיב על תפקוד הכוחות בחזית.[3][9]
באוקטובר 1916 החליטו הגרמנים להקים כוח של קבוצת ארמיות שיעמוד תחת פיקודם ויהווה את כוח המשימה המרכזי מטעם מעצמות המרכז בזירה. הגנרל אוטו פון בלו הועבר מהחזית המזרחית ומונה לעמוד בראש הכוח שכונה "קבוצת בלו". קבוצת בלו מנתה את הארמייה הראשונה הבולגרית והארמייה ה-11 הגרמנית. הבולגרים סירבו להעמיד את הארמייה השנייה תחת פיקוד גרמני, והיא נותרה תחת פיקודם עד סיום הקרבות. במקביל להקמת "קבוצת בלו" החלו בארמייה הבולגרית הראשונה בעיות משמעת וניצני קריסה מורלית. החיילים, חלקם בוגרי מלחמת הבלקן השנייה, לא היו ערוכים למלחמת התשה ממושכת בתנאי שדה קשים. הבולגרים סלדו משדרת הפיקוד הגרמני, אשר לשיטתם הייתה מתנשאת והתייחסה בזלזול לרמת חיילותם. בנוסף, המפגש עם העות'מאנים הביא לתרעומת קשה בדרג הפיקוד הזוטר והלוחמים בקו, בשל החבירה למוסלמים, שנואי נפשם ששלטו בבולגריה במשך 500 שנים, כנגד יוון שהייתה מדינה שמרבית תושביה היו נוצרים. בלו דיווח למפקדתו בברלין כי הארמייה הבולגרית הראשונה תתקשה לתפקד ככוח לוחם תחת מתקפה, אך דווקא הגרמנים הוכו על ידי כוח צרפתי-סרבי באמצע נובמבר בקרב הנהר צרנה תוך ש-1,000 קצינים וחיילים נופלים בשבי.
לבקשת הגרמנים שלחו העות'מאנים לגזרה המזרחית לסטרומה גם את הדיוויזיה ה-46 בהיקף של 13,000 חיילים, תוך שהם חוברים לדיוויזיה ה-50 ליצירת הגיס ה-20 העות'מאני. בנוסף נשלח רגימנט הרגלים ה-177 בהיקף של כ-4,000 חיילים ונספח לארמייה הבולגרית הראשונה.[20]
המודיעין הצרפתי דיווח שמצב הכוחות הבולגריים רעוע והמליץ בפני הגנרל סראי לתקוף לאלתר ולהבקיע את קווי החזית. המודיעין הבריטי העריך שבשלב זה הבולגרים עדיין מהווים כוח לוחם והבעיות בתוך הארמייה הראשונה הבולגרית הן מינוריות. סראי התעלם מהתנגדות סגל הפיקוד הבריטי למהלכיו ההתקפיים וזכה לגיבוי דווקא מהדרג המדיני הבריטי, לאחר פגישת היכרות שקיים עם ראש הממשלה לויד ג'ורג'.[9]
בה בעת החלו מהומות בסלוניקי כאשר הקולונל היווני אמנואיל זימברקקיס הוביל אלפי מתנדבים ב"גיס להגנת האומה", תוך דרישה להצטרף לקרבות לצד מדינות ההסכמה. צעד זה היה למעשה הכרזת מרד כנגד המלך היווני.[5] בדצמבר 1916 הועברו מהחזית המערבית בגזרת צרפת לחזית המקדונית שתי דיוויזיות של לגיון הזרים הצרפתי, הדיוויזיה ה-60 הבריטית ושלוש סוללות תותחים כבדים. בינואר 1917 העבירו הצרפתים שתי דיוויזיות נוספות של לגיון הזרים. הגנרל סראי החל בהכנות למתקפה שיועדה להתבצע במהלך חודש מרץ. מזג האוויר הקשה ששרר בגזרה עיכב את ההכנות. בשלהי אפריל החלה מתקפה משולבת לאורך החזית. הבריטים והאיטלקים תקפו בגזרת אגם דויראן והוכו בקרב דויראן השני, תוך שהם סופגים כ-9,000 נפגעים. הצרפתים, הסרבים והרוסים הצליחו להבקיע את קו החזית לזמן קצר, אך ב-18 במאי הם נבלמו בקרב מונסטיר השני, תוך שהם סופגים קרוב ל-6,000 הרוגים ומותירים בשטח ציוד שלל רב.
הארמייה ה-11 הגרמנית שניסתה לחבור לכוחות באזור ביטולה נבלמה על ידי כוח סרבי ליד אגם פרספה, אך בסיכום כולל נחלה מתקפת האביב של הגנרל סראי כישלון חרוץ.[9] לאחר כישלון המתקפה החלה מלחמת התשה בין הצדדים ובמסגרתה אירעו תקריות אש נקודתיות בלבד. להוציא קרב משמעותי אחד בין הגיס ה-19 האוסטרו-הונגרי בפיקודו של איגנץ טרולמן פון לובצ'נברג לבין כוחות סרביים בגזרת אוחריד, במסגרתו כבשו הסרבים את פוגרדץ, נמשך קיפאון זה בחזית המקדונית במשך שנה.[8]
ההפיכה ביוון
ב-25 בספטמבר 1916 הגיעו לסלוניקי אלפתריוס וניזלוס, האדמירל פבלוס קונטוריוטיס והגנרל פנאיוטיס דנגליס, והצטרפו למחאה נגד המלך בתביעה להיכנס למערכה לצד מדינות ההסכמה. וניזלוס הקים ממשלה מהפכנית בחסות הגנרל סראי שנקראה הממשלה הזמנית להגנת האומה היוונית. הממשלה הכריזה על הקמת מדינה עצמאית ונבדלת מממלכת יוון באזור סלוניקי, כרתים ומספר איים בים האגאי. כוחות הנאמנים לווניזלוס הועברו מכרתים תוך שהם תובעים להצטרף למלחמה לצד מדינות ההסכמה. מולם ניצבו כוחות הנאמנים למלך בפיקודו של יואניס מטקסס. צי מדינות ההסכמה הטיל מצור ימי על יוון תוך איום להפגיז את אתונה. המלך היווני קונסטנטינוס הראשון נאלץ לוותר על כיסאו ובנו אלכסנדר הראשון הומלך תחתיו. וניזלוס מונה שוב לראש ממשלת הממלכה כולה.
תחת הנהגתו של וניזלוס ופיקודו של דנגליס נערכה רפורמה מקיפה בשורות הצבא והועמד כוח לוחם שמנה 160,000 לוחמים. ב-2 ביולי 1917 הכריזה יוון מלחמה על מעצמות המרכז. בשלהי 1917, כשהחזית המערבית נטתה לרעת מעצמות המרכז, העבירו הגרמנים כוחות רבים וציוד מהחזית המקדונית אל החזית המערבית, והאוסטרו-הונגרים משכו ידיהם כמעט לחלוטין מהמשך התמיכה בה. הבולגרים היוו כעת את עיקר הכוח הלוחם של מעצמות המרכז בחזית זו.[5]
הבריטים לא רוו נחת מהתערבותו של סראי בענייני הממשל היווניים והעבירו מחאות חריפות לממשלה הצרפתית. בנוסף, כישלון מתקפת האביב פגע במעמדו וגברו הקולות להחלפתו גם במטה הכללי הצרפתי. ב-14 בדצמבר 1917 הודח הגנרל סראי מתפקידו על ידי ראש הממשלה ז'ורז' קלמנסו, ובמקומו מונה הגנרל אדולף גיומא. גיומא ניצל את הצטרפות הצבא היווני למערך כוחותיו ואת העברתם של כוחות גרמניים מהחזית המקדונית לחזית המערבית, כדי לתכנן מתקפת הבקעה שתשנה את הסטאטוס קוו בזירה. גיומא, שניחן גם בכישורים פוליטיים, זכה תוך זמן קצר להכרה ולהערכת סגלי הפיקוד של הצבאות השונים בזירה. עם זאת, תפקידו היה קצר ימים יחסית, כך שלא השלים את מלאכת ההערכות למתקפה.[9] בשלהי מאי 1918 זכה הצבא היווני המחודש לטבילת האש המשמעותית הראשונה שלו בחזית, כאשר בקרב סקרה תקפו היוונים את המאחז הבולגרי המבוצר בפסגת סקרה וכבשו אותו, תוך שהם שובים מאות חיילים בולגרים. בעקבות הקרב הדיח הגנרל ז'קוב מפקד החזית הבולגרית את מפקד הארמייה הראשונה דימיטר גשוב ומינה במקומו את סטפן נרזוב.
מתקפת הווארדאר והכרעת החזית
ב-17 ביוני 1918 החליף הגנרל לואי פראנשה ד'אספרה את הגנרל אדולף גיומא בתפקיד מפקד החזית מטעם מדינות ההסכמה, והחל מיד ביישום תוכנית התקפית אותה החל לתכנן קודמו במטרה להבקיע את קווי כוחות מעצמות המרכז. בראשית ספטמבר, עם הצטרפותם של 160,000 חיילים יוונים, מנו כוחות מדינות ההסכמה 620,000 חיילים, לעומת 450,000 חיילים למעצמות המרכז, וכעת יכלו לעבור למתקפה אשר גרמה לאפקט דומינו בכל המערכה בבלקן. תוכניתו של ד'אספרה הייתה להטעות את מפקד החזית, הגנרל פרידריך פון שולץ, כך שיחשוב שתתבצע מתקפה בגזרת ביטולה, ולבצע מתקפת הבקעה ישירות כנגד "קבוצת שולץ" שמנתה את הארמייה ה-11 הגרמנית בפיקודו של קונו פון שטויבן ואת הארמייה הבולגרית הראשונה בפיקודו של סטפן נרזוב. תוכנן שאת המתקפה יוביל הגנרל הסרבי סטפה סטפנוביץ', מפקד הארמייה הסרבית השנייה, בגיבוי שתי דיוויזיות צרפתיות שינועו לכיוון הגזרה שבין ההרים החולשים על הווארדאר. בהמשך, תוכננה הארמייה הסרבית הראשונה בפיקודו של פטר בויוביץ' לתקוף את קו ההגנה השני של הבולגרים. הסרבים שנהנו מעדיפות מספרית יועדו להתקדם במהירות אל עבר נהר וארדאר ולתפוס מרכזי פיקוד ולוגיסטיקה בולגריים בקריבולאק ובגראדסקו.
הגיס הצרפתי בפיקודו של פול פרוספר אנרי, בליווי דיוויזיה איטלקית ודיוויזיה יוונית, תוכנן לתמוך באגפו השמאלי של כוח התקיפה הסרבי ולכבוש את העיר פרילפ. הגנרל הצרפתי פיליפ אנרי ד'אנסלם פיקד על כוח תמיכה לאגף הימני של הסרבים שמנה דיוויזיה צרפתית ושתיים יווניות. הכוח תוכנן לחבור לגרעין ההתקפה המרכזי מערבית לווארדאר. הגנרל ג'ורג' מילן פיקד על כוח תקיפה שמנה ארבע דיוויזיות בריטיות ושתיים יווניות שתוכננו לכבוש את אזור אגם דויראן. הגנרל ליאונידס פאראסקבופולוס מפקד הגיס היווני הראשון שמנה ארבע דיוויזיות יועד להוות כוח להתערבות מהירה כנגד תקיפה אפשרית מצד הארמייה השנייה הבולגרית בפיקודו של איוון לוקוב או הארמייה הרביעית בפיקודו של סטפן טושב.
ב-14 בספטמבר פתחו כוחות מדינות ההסכמה בהרעשה ארטילרית כבדה מ-580 קני תותחים על עמדותיה של "קבוצת שולץ". כוחות מעצמות המרכז הופתעו והחלו בנסיגה לאורך כל החזית. עוד באותו יום כבשו הסרבים את הר ורניק והתקדמו במהירות לכיוון הרכס המבוצר בדוברו פולה. ב-17 בספטמבר הובסו הבולגרים בקרב דוברו פולה, וחיילים בולגרים מהדיוויזיות השנייה והשלישית נטשו את החזית והכריזו על מרד נגד המלך פרדיננד הראשון. בין 16 ל-18 בספטמבר כשל כוח התקיפה הבריטי בגזרת אגם דויראן, שספג אבדות כבדות בקרב דויראן השלישי. ב-21 בספטמבר פתחה חטיבת הפרשים הצרפתית בפיקודו של פרנסואה לאון גמבטה במתקפה לכיוון נהר צרנה, וב-23 בספטמבר נכבשה העיר פרילפ. הייתה זו אחת הפעמים האחרונות בלוחמה המודרנית בהן בוצעה בהצלחה מתקפת פרשים קלאסית. ב-25 בספטמבר, לאחר נסיגת הבולגרים, הצליחו הבריטים והיוונים לכבוש את גזרת אגם דויראן ונכנסו לשטחה של ממלכת בולגריה. חטיבת הפרשים של הגנרל גמבטה הובילה הסתערות אל הקווים האחוריים של הארמייה ה-11 הנסוגה, אשר אלמנטים ממנה חנו ליד העיר סקופיה. הגרמנים הופתעו, חטיבת רגלים אחת נכנעה מיד ושאר הגיס האיץ את נסיגתו צפונה. ב-29 בספטמבר השתלטו הצרפתים על סקופיה, ובה בעת ביקשו הבולגרים שביתת נשק לצורכי כניעה. הארמייה הגרמנית ה-11 התארגנה מחדש ליד העיר ניש, אך ב-12 באוקטובר הם הוכו על ידי הארמייה הסרבית הראשונה שהמשיכה וכבשה גם את בלגרד.
כעת הבין הגנרל פון שטויבן, מפקד הארמייה ה-11, שהקרב על החזית כבר הוכרע, והוא פתח בנסיגה רחבה ומהירה צפונה עד הונגריה. בתחילת נובמבר נכנסו כוחות צרפתיים לשטחי ממלכת רומניה וכוחות בריטיים לשטחי האימפריה העות'מאנית. ב-30 באוקטובר נכבשה אלכסנדרופולי, והעות'מאנים ביקשו שביתת נשק. במקביל, התקדם הגיס האיטלקי ה-16, בליווי גיס צרפתי, לשטח אלבניה תוך שהגיס ה-19 האוסטרו-הונגרי נסוג במהירות. ב-12 באוקטובר כבשו את דורס, ב-15 באוקטובר את טירנה וב-31 באוקטובר את שקודרה. ב-3 בנובמבר כבשו הבריטים והצרפתים את מונטנגרו וחברו אל הכוחות הסרביים שכבשו את קוסובו, וכעת גם האימפריה האוסטרו-הונגרית ביקשה שביתת נשק. ב-11 בנובמבר נכנעו גם הגרמנים והמלחמה הוכרעה באופן רשמי לטובת מדינות ההסכמה.[1]
השלכות הכרעת החזית המקדונית
ב-24 בספטמבר 1918 פנה ראש ממשלת ממלכת בולגריה, אלכסנדר מלינוב בהודעה רשמית למפקדת כוחות ההסכמה, בה צוין כי הממלכה מבקשת לסיים את הקרבות לאלתר ולדון בתנאי שביתת הנשק. את ההודעה העביר הגנרל איוון לוקוב מפקד הארמייה השנייה.[30] ב-29 בספטמבר סיכם צוות המשא ומתן הבולגרי בראשות אנדריי ליאפצ'ב את תנאי הפסקת האש ונחתמה שביתת הנשק של סלוניקי. במסגרתה התחייבה ממלכת בולגריה לפנות את כל השטחים שנכבשו בסרביה וביוון, לחדול לאלתר מכל פעילות צבאית ולצמצם את צבאה, למסור את כל כלי התחבורה שברשותה לידי מדינות ההסכמה, ובכלל זה את כלי השיט בנמלי הדנובה. עוד הובהר שההסכם משמעו כניעה מוחלטת של ממלכת בולגריה למדינות ההסכמה.[31]
בולגריה הייתה המדינה הראשונה ממעצמות המרכז אשר נכנעה ויצאה ממעגל הקרבות, וזאת בשעה ששאר החזיתות במלחמה היו במצב קריטי. כניעתה יצרה תגובת שרשרת וקריסה הדרגתית של כל החברות בברית. ב-3 באוקטובר 1918 נאלץ המלך הבולגרי פרדיננד הראשון לוותר על כס המלוכה במטרה להציל את הממלכה מאובדן עצמאותה, ובמקומו הומלך בנו, בוריס השלישי.[32]
קריסת החזית המקדונית, ובמקביל הקשיים בחזית המערבית, הובילו לתגובה קיצונית בקיסרות הגרמנית. מחד זעזועים פוליטיים ומאידך קריסת שערים בבורסה. הקנצלר גאורג פון הרטלינג התפטר, ובמקומו מונה מקס פון באדן. ב-5 באוקטובר 1918 כתב המרשל פאול פון הינדנבורג לקאנצלר החדש פון באדן, כי עם קריסת החזית המקדונית אבדה כל תקווה לנצח במלחמה.[3]
כפועל יוצא מתבוסת הבולגרים וחתימת חוזה ניי הקימו הסרבים את ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, כאשר את המהלך הוביל יורש העצר אלכסנדר הראשון. מערכת הבריתות שנוצרה במהלך הקרבות בחזית זו ליוותה את המדינות שלחמו בה גם לאחר המלחמה. לאחר הקמת ממלכת יוגוסלביה הייתה צרפת המעצמה המובילה שתמכה בממלכה ובמדיניותה, בעוד שהבריטים תמכו בממלכת יוון. הבולגרים, שתנאי חוזה ניי נחשבו בעיניהם השפלה לאומית מחד ומשטרם נתון היה לחתרנות קומוניסטית בלתי פוסקת בהשראת ברית המועצות מאידך, נותרו עד אמצע שנות ה-30 ללא תמיכתה של מעצמה מובילה. הממלכה נקלעה למשבר כלכלי חריף, שתי הפיכות צבאיות, כשבאחת מהן נרצח ראש הממשלה אלכסנדר סטמבוליסקי, ומספר ניסיונות התנקשות במלך שגבו מאות הרוגים. בולגריה החלה להתקרב לגרמניה הנאצית כשזו החלה להפוך למעצמה מובילה באירופה, והביעה את תמיכתה בהשבת השטחים שאיבדו הבולגרים במלחמת העולם הראשונה.
החזית המקדונית והשלכותיה על קהילות יהודיות
קהילת סלוניקי
- ערך מורחב – יהדות סלוניקי
במהלך מלחמת הבלקן השנייה ולאחריה, היו בסלוניקי אירועים אנטישמיים רבים שהובילו את מנהיגות הקהילה הגדולה לתמוך ברעיון בינאום העיר ומתן אוטונומיה לתושביה. בהמשך, נקלעו יהודי העיר למרכזו של הוויכוח בין המלוכנים לתומכיו של אלפתריוס וניזלוס. יהודי העיר תמכו ברובם בשלטון המלוכני תוך שווניזלוס פעל לשכנעם לצדד ברפובליקנים והבטיח לשמור על זכויותיהם ולפעול לשיפור מעמדם הכלכלי. למרות הכרזותיו הרשמיות של וניזלוס בעניין אשר נועדו בעיקר "לאזניים בינלאומיות", נותרה בעיר מתיחות גדולה בין האוכלוסייה היהודית לנוצרית.[33]
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה מנתה הקהילה היהודית כ-60,000 נפשות שהיוו כ-40 אחוזים מאוכלוסיית העיר. בראשית המלחמה חלה גאות כלכלית בעיר משום שהיא הפכה תחנה מרכזית להעברת אספקה לאזורי הקרבות וכן בשל ריבוי הכוחות שחנו בסמיכות לעיר. גאות זו לא פסחה על יהודי העיר. אך, ביוני 1917 ויתר המלך קונסטנטינוס הראשון על כסאו, אלפתריוס וניזלוס חזר לתפקידו כראש הממשלה והכריז מלחמה על מעצמות המרכז. בשבת, 18 באוגוסט 1917, פרצה שרפה שהחריבה את מרכז העיר ופגעה בעיקר בבתי העסק והמגורים של בני הקהילה היהודית. כ-15,000 בתי אב וכ-3,000 בתי עסק בבעלות יהודית נשרפו כליל וכן 16 מתוך 33 בתי הכנסת שבעיר, הספרייה המרכזית, בתי ספר ומרכזי תרבות. 10,000 משפחות מקרב הקהילה היהודית נותרו חסרות קורת גג. ממשלתו של וניזלוס אסרה על יהודי העיר לשקם את בתיהם ועסקיהם בתואנה שבכוונת הממשלה להקים שכונות חדשות ולבצע פיתוח סביבתי מודרני, אך בפועל מדובר היה בהחרמת רכושה של הקהילה. לאחר המלחמה פעלה הממשלה היוונית לביצוע "הלניזצייה" של העיר. בהמשך, הובילו תוצאותיה של מלחמת טורקיה-יוון להגירתם של למעלה מ-100,000 יוונים מאסיה הקטנה לסלוניקי ולהרעה נוספת במצב הקהילה היהודית, סוגיה שהובילה להגירת יהודים לטורקיה, צרפת ומאוחר יותר גם לארץ ישראל.[34][35]
קהילת ביטולה
- ערך מורחב – יהדות ביטולה
במהלך הקרבות הייתה העיר מונסטיר לזירת לחימה בין הצבאות השונים תוך הרס כבד ומניין נפגעים רב בקרב האוכלוסייה האזרחית. חוסר היציבות האזורי הוביל להגירה המונית של בני הקהילה במהלך המלחמה ולאחריה, לארץ ישראל המנדטורית, ארצות הברית, צ'ילה, יוון וכן בהגירה פנימית בתוך ממלכת יוגוסלביה. מספר בני הקהילה ירד מ-11,000 ב-1902 ל-2,640 ב-1921.[36]
ב-21 בנובמבר 1915 נכבשה מונסטיר על ידי כוחות מעצמות המרכז. הקהילה שנותרה הייתה במצב ירוד, סבלה חרפת רעב ונותקה ממקורות הסיוע המערב-אירופיים והאמריקניים. לאחר מספר חודשים עלה בידי קהילת יוצאי מונסטיר בניו-יורק ליצור קשר עם ממלא מקום הרב הראשי של יהודי בולגריה דוד פיפאנו, ובאמצעותו הושג אישור לארגון הג'וינט להעביר סיוע לקהילה. יחסי הקהילה עם נציגי הצבאות הבולגרי והגרמני תוארו כקורקטיים וקצינים משני הצבאות התארחו בבתי הקהילה בחגים.[37]
ב-12 בספטמבר 1916 פתחו מדינות ההסכמה במתקפה כוללת על העיר, וב-19 בנובמבר הצליחו יחידות סרביות, רוסיות וצרפתיות לכבוש אותה, לאחר קרבות כבדים שהתחוללו גם בתוכה. הבולגרים הנסוגים רוקנו את מחסני המזון של העיר. מונסטיר חולקה לאזורי שליטה בין הכוחות הסרביים, האיטלקיים, הרוסים, והצרפתים. יהודי העיר שוב סבלו רעב, ובסיועו של הרב יעקב מאיר נשלחו משלוחי מזון לקהילה במימון הג'וינט. הכוחות הבולגריים נסוגו וייצבו קו על הר באבה וממנו הפגיזו את העיר ללא הפסקה עד לשלהי ספטמבר 1918. היקף ההרעשה הארטילרית הגיע לעיתים ל-10,000 פגזים ביממה. נעשה שימוש גם בפגזי גז. בין מרץ למאי 1917 ניסו כוחות מדינות ההסכמה ללא הצלחה להבקיע את קווי מעצמות המרכז על פסגת באבה וכן כדי להוציא את מונסטיר מטווח ההפגזות.[37]
בשל ההפגזות נגרמו נזקים כבדים נגרמו לבתי הקהילה. כן נפגעו קשות בתי הכנסת של הקהילה. בתי הכנסת "קהל פורטוגל" ובית הכנסת של הפורטוגלים חרבו לחלוטין. בית הכנסת הגדול ביותר - "קהל אראגון" ניזוק קשות וכיפתו קרסה. ספר התורה העתיק שהובא על ידי מגורשי ספרד נשרף כליל. עוד חרבו בתי הספר של רשת אליאנס וכל תלמודי התורה.[37]
לקריאה נוספת
- וורד-פרייס, ג., סיפורו של "צבא סלוניקי הבריטי", ניו-יורק, 1918 (באנגלית)
קישורים חיצוניים
- האגודה הבריטית לקמפיין סלוניקי
- קמפיין סלוניקי באתר ההיסטוריה של ניו זילנד
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 פרסיליה, רוברטס מארי, "מלחמת העולם הראשונה-מתקפת הוארדאר", הוצאת ABC-CLIO, קליפורניה, ארצות הברית, 2006, עמודים 1876 - 1878 (באנגלית).
- ^ 2.0 2.1 א.א. חאזוב, הצבא הרוסי בחזית המקדונית, באתר xxl3.ru (ברוסית).
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 3.7 וילארי לואיג'י, החזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה, באתר ebooksread.com (באנגלית).
- ^ אביאלי–טביביאן, קציעה, "המלחמה הגדולה" - 1918-1914 : רוחות מלחמה, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 הול, ס. ריצ'רד, קרב דוברו פולה 1918 - פריצת הדרך במערכה על הבלקן, הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, 2010, עמוד 130, באתר גוגל ספרים, (באנגלית).
- ^ 6.0 6.1 Gordon ,Brook-Shepherd, November 1918, Little, Brown and Company, Boston, Toronto, edition 1981, pages 116–117. לאור מצבת הפצועים והחולים הרבים, בעיקר בטיפוס הבטן, מעריכים שהכוח הלוחם מנה בין 200 ל-250 אלף לוחמים בלבד.
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 טאקר, ספנסר, אנציקלופדיה לתולדות מלחמת העולם הראשונה, "חזית סלוניקי במלחמת העולם הראשונה", הוצאת ABC-CLIO, ארצות הברית, 2005, עמודים 1044 - 1045 (באנגלית).
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 8.6 Nigel Thomas ,Dušan Babac, Darko Pavlović, "Armies in the Balkans 1914-18, Osprey publishing, Great Britain ,2001, pages 4–8, 19-23", באתר גוגל ספרים (באנגלית).
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 9.5 אלן פאלמר, החזית המקדונית בתוך: "הניצחון-1918", הוצאת Grove Press, ניו יורק, ארצות הברית, 1998, עמודים 25 - 44, 69, 159 - 160, 214 - 231 (באנגלית).
- ^ ריבר, גריי ארגוס, "מזג אוויר גרוע במקדוניה" 27 בדצמבר 1916, באתר paperspast.natlib (באנגלית).
- ^ נתוני מזג אוויר רב שנתיים של מדינות אירופיות באתר climate-ocean.com (באנגלית).
- ^ 12.0 12.1 קולינסון, ה. אוון חזית סלוניקי ומה שאחריה-הזירה הצדדית שסיימה את המלחמה הגדולה, באתר www.archive.org, (באנגלית).
- ^ "הצבא הבולגרי במלחמת העולם הראשונה", באתר spartacus.schoolnet.co.uk (באנגלית).
- ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 פרסיליה, רוברטס מארי, "מלחמת העולם הראשונה-חזית סלוניקי", הוצאת ABC-CLIO, קליפורניה, ארצות הברית, 2006, עמודים 282 - 284, 716, 833 - 835, 1620 - 1624 (באנגלית).
- ^ 15.0 15.1 "לואי פראנשה ד'אספרה על מתקפת הוארדאר-חלק א", באתר firstworldwar.com (באנגלית).
- ^ אורטנר, כריסטיאן, מערכיו ההתקפיים של הצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה, באתר austro-hungarian-army.co.uk (באנגלית).
- ^ הצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה, באתר spartacus.schoolnet.co.uk (באנגלית).
- ^ "הצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה", באתר spartacus.schoolnet.co.uk (באנגלית).
- ^ 19.0 19.1 הצבא העות'מאני בחזית המקדונית, באתר bulgarianartillery.it (באנגלית).
- ^ 20.0 20.1 20.2 הצבא העות'מאני בחזית המקדונית, באתר turkeyswar.com (באנגלית).
- ^ אדוארד אריקסון, ההיסטוריה של הצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה, הוצאת גרינווד, ארצות הברית, 2001, עמודים 148 - 149, באתר גוגל ספרים, מסת"ב 0313315167, (באנגלית).
- ^ "הצבא הבריטי בחזית סלוניקי", באתר www.1914-1918.net (באנגלית).
- ^ "הצבא הבריטי בחזית סלוניקי", באתר memorabilia.homestead.com (באנגלית).
- ^ צבא סרביה במלחמת העולם הראשונה, החזית המקדונית, באתר srpska-mreza (באנגלית).
- ^ 2 ביולי - יוון מכריזה רשמית מלחמה על מעצמות המרכז.
- ^ "ג'ורג' מילן על מתקפת הוארדאר", באתר firstworldwar.com (באנגלית).
- ^ "לואי פראנשה ד'אספרה על מתקפת הוארדאר-חלק ב", באתר firstworldwar.com (באנגלית).
- ^ הצבא האיטלקי בחזית המקדונית, באתר bulgarianartillery.it (באנגלית).
- ^ " דיווח הנספח הצבאי היווני ללונדון על מתקפת הווארדאר", באתר firstworldwar.com (באנגלית).
- ^ "בקשת ראש ממשלת בולגריה אלכסנדר מלינוב לשביתת נשק בחזית המקדונית", באתר firstworldwar.com (באנגלית).
- ^ "תנאי שביתת הנשק מול בולגריה בחזית המקדונית", באתר firstworldwar.com (באנגלית).
- ^ "הודעת ויתורו של המלך פרדיננד הראשון על כס המלוכה", באתר firstworldwar.com (באנגלית).
- ^ שמואל ספקטור (עורך), סלוניקי: כיבוש סלוניקי בידי יוון, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
- ^ אלי שאלתיאל, שקיעתה של סלוניקי כעיר יהודית, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2005.
- ^ יצחק ציטרין, השתקפות יחסם של יהודי סלוניקי לארץ ישראל לעלייה ולהתיישבות בין שתי מלחמות העולם דימוי ומציאות, [1], עמודים 104 - 105, באתר שאנן - המכללה האקדמית הדתית לחינוך, אוחזר ב-15 בפברואר 2014.
- ^ Mark Cohen, Last Century of a Sephardic Community, Foundation for the Advancement of Sephardic Studies and Culture, New York, 2003, pages 96-117.
- ^ 37.0 37.1 37.2 Mark Cohen, Last Century of a Sephardic Community, pages 118-144.
| קרבות החזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה, אוקטובר 1915 – ספטמבר 1918 | ||
|---|---|---|
|
33792361החזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה