חורבן בית המקדש (אייץ)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תבנית יצירת אמנות ריקה

"חורבן בית המקדש" (באיטלקית: La distruzione del tempio di Gerusalemme) הוא ציור שמן על בד מאת הצייר האיטלקי פרנצ'סקו אַייֶץ, שהושלם בשנת 1867 ונמצא באוסף גלריית האקדמיה בוונציה.

היצירה מתארת את חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה בידי צבאות טיטוס קיסר רומא, ומתפקדת כמעין צוואה רוחנית של אייץ, שציין כי הוא תורם את הציור "כעדות לזיכרון הכרת התודה שלי ללימודים הראשונים שעשיתי באקדמיה זו […] ושמח לתרום אחת מעבודותיי האחרונות למקום שבו נוצרו הראשונות".[1]

תיאור היצירה

הציור מציג את חורבן בית המקדש השני בירושלים בשנת 70 לספירה, במהלך דיכוי המרד הגדול בידי צבאות האימפריה הרומית בפיקודו של הקיסר טיטוס. במרכז הקומפוזיציה ניצב מזבח האבן, המזוהה כמזבח הקרנות, עליו מתגודדים יהודים. חלקם נהרגים, אחרים מנסים להימלט או נופלים מראש המבנה. גופות פזורות על פני כל הבד, מעידות על הטבח ההמוני. בצד ימין, חיילים רומיים בוזזים את מנורת שבעת הקנים. במרכז התמונה מתבונן הקיסר טיטוס בסצנה בפנים שקטות, מוקף בדמויות נוספות, ובהן דמויות מזוהות כערבים. מעל למזבח מופיעות דמויות מלאכים מרחפות בתוך עשן סמיך, מוסיפות ממד על־טבעי לסצנה האלימה והכאוטית. הציור שופע פרטים דרמטיים ומטופל ברמה טכנית גבוהה, תוך הקפדה על ריאליזם גופני ותנוחות דינמיות של הדמויות.[2][3][4]

פרשנות והשוואות

חורבן בית המקדש ובזיזתו, ציור מאת ניקולא פוסן

בדומה לאופרה "נבוקו" של ג'וזפה ורדי, המתארת את גלות היהודים ומשמשת כמטאפורה למאבק האיטלקי לעצמאות, ציור זה מציג את סבל העם היהודי כביטוי לדיכוי הפוליטי שנחווה על ידי האיטלקים בתקופת הריסורג'ימנטו. דמותו של טיטוס, המתבונן ברוגע על האירוע הקטלני, מעמידה אותו כסמל לרודן אגואיסטי ואדיש לסבל. באמצעות התיאטרליות הוויזואלית של חורבן בית המקדש, יוצר אייץ אלגוריה חזקה למאבק לשחרור לאומי ועצמאות, והיצירה נתפסת כ"צוואה רוחנית" המבטאת את ערכיו הלאומיים והאישיים.[2][3]

בשנת 2017 רכשה גלריית האקדמיה 18 רישומים של אייץ, הכוללים סקיצות הכנה מפורטות לציור זה. רישומים אלה, יחד עם שישה נוספים שהיו באוסף הגלריה, מספקים תיעוד נדיר של תהליך היצירה של אייץ – מהתנסות קומפוזיציונית ועד לבחינת הבעות ודינמיקה בין הדמויות. החומר שופך אור על גישתו של האמן לציור היסטורי כזירה לביטוי רגשי, מוסרי ופוליטי גם יחד.[5]

היצירה משתלבת במסורת ארוכה של ייצוגי חורבן ירושלים באמנות האירופית, שראשיתה בציורים של ניקולא פוסן במאה ה־17. בהשוואה לציור "חורבן בית המקדש ובזיזתו" של פוסן במוזיאון ישראל, ציורו של אייץ מציג קומפוזיציה סוערת וצפופה יותר, וכולל את דמותו של טיטוס כלוחם הצופה במאורעות מתוך ריחוק רגשי. בניגוד לפוסן, שהציג את טיטוס כרומז על ניסיון לבלום את ההרס, אצל אייץ הוא נדמה כצופה שקט במעשי החיילים. השימוש בדמויות מלאכים משווה לאירוע מימד אלגורי־דתי, בדומה לציורים של קאולבך וניקולאי גה, שגם הם שילבו תכנים נוצריים־רומנטיים בתיאור החורבן.[4]

הציור מעלה שאלות סמליות הנוגעות לגורלו של העם היהודי ולזיקה בין אלימות פוליטית לאובדן רוחני. תיאורים של המזבח, מנורת הקנים, וההרס המקיף אותם רומזים לא רק לאירוע היסטורי אלא גם לקריסת מרכז הקיום הדתי־תרבותי.[3]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חורבן בית המקדש בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

חורבן בית המקדש (אייץ)41746192Q19960417