חוזה פריז (1763)

חוזה פריז מ-1763 הוא ההסכם אשר סיים פורמלית את העימות בין הבריטים לצרפתים בצפון אמריקה - מלחמת הצרפתים והאינדיאנים.

למרות שהמלחמה הסתיימה למעשה כבר באוגוסט 1760, הרי שהתארכותה של מלחמת שבע השנים באירופה מנעה חתימה על ההסכם קודם לכן. על ההסכם חתמו בריטניה, צרפת וספרד (שהשתתפותה במלחמה הייתה מינורית). החוזה, אשר נחתם ב-10 בפברואר 1763, כלל סדרה מורכבת של החלפת שטחים בין המעצמות. לידי צרפת ניתנה זכות הבחירה לשמור בידיה את "צרפת החדשה" (קנדה של ימינו) או את מושבותיה בגוואדלופ ומרטיניק שבקריביים, שנכבשו על ידי הבריטים. הצרפתים בחרו באפשרות השנייה, וזאת כדי לשמר את מקור ההכנסה הרווחי שהיווה הסחר בסוכר שמקורו באזור זה, וכן שני איים קטנים לחופי צפון אמריקה, לשירות ספינות הדיג שלהם. בחירה זו תאמה את רצונם של הבריטים שנהנו מאספקת סוכר שוטפת ממושבותיהם בקריביים, ושליטתם בצרפת החדשה יצרה מצב בו הם שולטים בכל צפון אמריקה אשר ממזרח לנהר המיסיסיפי.

צרפת העבירה לספרד את שליטתה בלואיזיאנה הצרפתית, שטח ענק במרכז היבשת, וויתרה על נוכחותה ביבשת צפון אמריקה. למרות שנהוג לחשוב כי הוויתור על לואיזיאנה היה חלק מההסכם, הרי שלמעשה, צרפת ויתרה על טריטורית לואיזיאנה כבר בשנת 1762, על פי הסכם פונטנבלו. ספרד העבירה לידי בריטניה את השליטה בפלורידה.

חלק מהצרפתים שהתגוררו בשטחים שכבשה בריטניה, בעיקר מאזור אקדיה (נובה סקוטיה של ימינו) גורשו עוד בתקופת המלחמה לאזור לואיזיאנה, לאחר שסירבו להישבע אמונים לכתר הבריטי. מהגרים אלה נקראים קאג'ונים. לעומת זאת, בחבל קוויבק הביא חוזה פריז להעברתם של רבבות דוברי צרפתית קתולים לשליטתה של בריטניה, והיה בטווח הארוך אחד מהתורמים העיקריים לעיצובה של מפת צפון אמריקה ולהקמתן של ארצות הברית וקנדה.