חדיד (בית חרושת)
"חדיד" היה בית החרושת המודרני הראשון בארץ ישראל לייצור סבון משמן.
רקע
בשנת 1903 הגיע המהנדס נחום וילבושביץ (וילבוש) לארץ, אחד התחומים שעניין אותו היה כבישת שמן זית, הוא גילה שהתהליך נעשה בבתי הבד בארץ ישראל בצורה מכנית על ידי מכבשי עץ, ולכן הציע להקים מפעל בו יפיקו שמן בתהליך של "כבישה חמה" בתהליך כימי העושה שימוש בבנזין.
מאחר ששמן מכבישה חמה נחשב איכותי פחות, ומחירו נמוך יותר מאשר שמן מכבישה קרה, הציע וילבושביץ להפיק הפקה משנית של שמן מגפת (פסולת הזיתים שנשארת אחרי שכובשים אותם בכבישה קרה). על מנת להרחיב את הידע בנושא, וכן על מנת ליצור קשרים מתאימים עם ספקי ציוד, נסע וילבושביץ (שהספיק בינתיים להחליף את שמו לוילבוש) ב-1905 לצ'כוסלובקיה.
רכישת הקרקע
חובבי ציון מצאריצין (וולגוגרד דהיום), שנענו ליוזמתו של וילבוש, רכשו 100 דונם מבנק אפ"ק חלק מ-2400 דונם שרכש הבנק מהכפר דיר טריף ב-1904[1], והחלה הקמת בית החרושת "חדיד".
מקור השם
שם בית החרושת נלקח מתל חדיד הסמוך, הידוע בתולדות ישראל, מקום מושבם של שבי ציון כנזכר בתנ"ך, עיר חשמונאית, יישוב יהודי שנלכד בימי המרד הגדול ומקום מושבם של חכמים והתנא רבי יקים איש חדיד בתקופת המשנה. בתקופה מאוחרת יותר שכן עליו הכפר הערבי חדיתה.
הקמה ותפעול
המיקום נבחר בזכות קיומם של מטעי זיתים ובתי בד רבים באזור. בתי הבד סיפקו את הגפת לייצור השמן. בבית החרושת הועסקו בין 50 ל-80 פועלים יהודים. בינואר 1906, עם הגעת כל המכונות מאירופה החל הייצור במפעל. העונה הראשונה, שבתחילתה הופקו מ-260 טונות גפת רק כ-10% שמן, לא הייתה רווחית במיוחד. לקראת סוף העונה ירד עוד שיעור השמן המופק. איכרים מפתח תקווה ורחובות העבירו גפת כחומר גלם לבית החרושת.
בית החרושת חדיד לא היה רווחי והצליח למצות רק כ-10 אחוז שמן מהגפת, ולכן נסגר.
בסביבה הקרובה
בסמוך לבית החרושת, הקים ישראל בלקינד בשנת 1905, על שטח של 50 דונם, שרכש מן הקק"ל, בית ספר ליתומי הפרעות ברוסיה (פרעות "המאות השחורות" ופרעות קישינב), על פי חזונו - "יוקם בית ספר שהשפה העברית בהוראה, בעבודה ובבית - היא הציר שעליו יסבו חיי בית הספר והם יגדלו לאכרים עבריים בריאים ברוחם ובנפשם" אולם בית הספר שנקרא "בית הספר הלאומי לעבודת האדמה - קריית ספר" שרד רק שנה אחת ונסגר מחוסר תקציב לקיומו.
סמוך למפעל, על שטח שרכשה קק"ל שתלו עצי זית, עצים אלו היו ראשיתו של "יער הרצל", בשמו הנוכחי - יער בן שמן.
סגירת המפעל
לאחר סגירת המפעל הועבר חלק מהציוד והמכונות ששימשו את בית החרושת למפעל "עתיד" (לימים בית חרושת שמן).
על חלק מאדמותיו הוקמה ב-1909 החווה החקלאית הלאומית בן שמן שנסגרה במהלך מלחמת העולם הראשונה. ב-1911 הקים בוריס שץ ליד המפעל הנטוש את "מושבת בצלאל" כפר לצורפים מעולי תימן. אולם גם כפר זה ננטש במהלך מלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1915 נשרף בית החרושת.
ב-1919 הקימו במקום תחנת ניסיונות חקלאית, ובצידה הוקם מושב בן שמן. סמוך למושב ייסד ד"ר זיגפריד להמן ב-1927 את כפר הנוער בן שמן הקיים עד היום. ב-1936 הוקם על שטח המפעל משק פועלות.
עדיין ניתן לראות במקום שרידים לבית החרושת ושכונת הצורפים.
קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל אתרי מורשת בישראל | ||
הערות שוליים
- ^ בן ציון מיכאלי, החוות החקלאיות, ראשית ההתיישבות הלאומית בארץ-ישראל, הוצאת מילוא, 1977, עמ' 18
34497552חדיד (בית חרושת)